האם מי שמצייר את המשוררת ככוכבת רוק לא מרדד את פועלה? - ספרות - הארץ
סקס, סמים ויונה וולך

האם מי שמצייר את המשוררת ככוכבת רוק לא מרדד את פועלה?

מה היה בה, ביונה וולך, ש–30 שנה אחרי מותה לא מפסיקים יוצרים, רובם גברים, לעסוק בדמותה ובתוך כך מקבעים אותה כאשה מיתית וקלישאת סקס? והאם יש בכלל קשר 
בין הדמות הזאת למשוררת הממשית? עם צאת סרטו של ניר ברגמן "יונה"

מיה סלע
מיה סלע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיה סלע
מיה סלע

"ואמרו שאת קדושה והחוירו/ ואמרו שאת טמאה ונאנחו,/ ואמרו קדוש קדוש, סרה

סרה/ והרבה שיניים חדות תלשו נתחים 
מן הגוויה/ וזה סימן שהפעם היית מתה

ולא חיה,/ מתה שקטה,/ ואומרים עליך דברים בחוסר טבעיות/ המון יורשים

שהותרת אחריך/ ונתת להם רשות/ ולא נתת להם אחריות".

מתוך השיר "סוף סוף אני מדברת" שכתבה דליה רביקוביץ לאחר מותה של יונה וולך (מתוך הספר "אהבה אמיתית", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986)

כמעט שלושים שנה עברו מאז מותה של יונה וולך והעיסוק בדמותה לא פוסק. רק השנה ראו אור שני סרטים העוסקים בה. האחד פרק בסדרת "המקוללים" של חגי לוי, סרט סמי־דוקומנטרי על וולך; האחר, היוצא לאקרנים בימים אלה, הוא סרט הקולנוע "יונה" של ניר ברגמן, שנעשה בהשראת הביוגרפיה שכתב עליה יגאל סרנה ופורסמה בשנת 1993. קודם לכן, בשנת 2012, יצא סרטו הדוקומנטרי של יאיר קדר "7 הסלילים של יונה וולך" ובמרכזו הקלטות משיחה שקיימה אתה העורכת והמתרגמת הלית ישורון. וכל הזמן הזה ישנם גם ערבי שירה, התייחסויות של משוררים אחרים לדמותה, הצגות — בהן "יונה וולך המופע" שביימה דליה שימקו ועלתה ב-2006 או "ציפור אש", הצגת יחיד של חן אשרוב שעלתה ב-2012 — ולאחרונה גם חגיגות יום הולדת 70 למשוררת שמתה בהיותה בת 41.

עם השנים והעיסוק המצטבר הואדרה דמותה של וולך והיא נהפכה לאשה מיתית, האשה מהחלומות. אבל להיקסמות מהאשה הזאת היה ויש לרוב פן ברור: "נמרה יפה ומטורפת", כינה אותה אחד, "הגברת הראשונה של הסקס האחר", קראה כותרת באתר אינטרנט.לפני כחמש שנים, במלאות 25 שנים למותה של וולך, תימצת המשורר, המתרגם ועורך כתב העת לספרות "דחק", יהודה ויזן, את ההיקסמות הזאת ברשימה שכתב (ב"וואלה")."אנו עדים למצב עגום, שבו משוררת אדירה, שכתבה שירים אדירים, זוכה לדיון שאינו פואטי כלל וכלל, דיון מגדרי סוציו־תרבותי שניתן לתמצת לכדי פסוק: וולך היתה אשה, אשה מוחצנת שאהבה סקס וכתבה ודיברה על סקס באופן בוטה. זהו, פחות או יותר, אופיו ורמתו של הדיון המתנהל בימים אלו סביב יונה וולך באצטלות כאלו ואחרות... אי שם בגבולות מחשבתו הפוריטנית של ההמון המתורבת, שבחר, ככל הנראה, להיענות לבקשתה של וולך כשכתבה: 'תבוא אלי כמו קפיטליסט'", כתב ויזן. ומאליה עולה השאלהאם רק מקרה הוא שרוב היוצרים העוסקים בדמותה הם גברים שהפכו את וולך לסמל מין.

ולמה בעצם וולך? למה דווקא היא? מה מחפשים בה או בעצמם יוצרי הקולנוע, הטלוויזיה והאחרים העוסקים בדמותה, ממה הם נקסמים, ועד כמה הדמות הזאת שהם מציירים קשורה בכלל אל וולך הממשית ואל שירתה?

"היא באמת היתה מהלכת קסם אבל גם מאוד מעייפת", מנסה להסביר פרופ' מנחם פרי, שהדפיס את שיריה של וולך כעורך "סימן קריאה" ואף אירח אותה בביתו תקופה מסוימת. "כל הגברים המוקסמים האלה לא היו מחזיקים מעמד אתה כי היא היתה מתישה, ואני מוכרח לומר שנשארה חידה. אף אחד מהם לא הצליח לפצח אותה. כל התפישות שלהם אותה הן סופר־רומנטיות, קלישאות רומנטיות כאלה או אחרות של מישהי בוטה ובועטת וכל מיני דברים כאלה. זה מחמיץ את יונה וולך. לא שיש לי היפותזה אחרת, אבל ההיפותזות האלה לא נכונות".

זאת רק הפנטזיה שלהם?

"כן. הם רואים בה חופש מיני ועשייה של מה שבא לך. ליונה אכן היו שעות ורגעים של אין־גבולות, אבל מצד שני היא היתה אדם רדוף פחדים וגבולות. עם יונה היו ימים שאסור היה לשתות ויסקי, שלא לדבר על סמים. היא הטיפה נגד זה, היה מותר לשתות רק חלב. היתה תקופה שהיא החליטה שחייבים ללכת עם כובע ברחוב. אני ספציפית הייתי חייב לחבוש כובע כי יבוא ויזלטיר ויכה אותי עם ספר על הראש. היא לא נתנה לי לצאת מהבית בלי כובע והייתי מחביא אותו בארון החשמל כי לא יכולתי לעמוד במהומות שהקימה".

חלק מההיקסמות מיונה וולך היא היקסמות רומנטית מהשיגעון.

"כשלעצמי אני יכול להעיד שהייתי צעיר מאוד ומעולם אחר לגמרי, רק יצאתי לחיים אז, זה היה שנה אחרי גירושי. בשנת 1972 ייסדנו את 'סימן קריאה' ואז היא עוד לא כתבה שירים, היא מילאה דפים בקשקושים וטענה שזו תיאוריה פיזיקלית ושבלילות מרגלים סובייטים באים לגנוב לה אותה. היא היתה מחביאה את זה מתחת למיטה. זה היה טירוף גמור אבל היא גם היתה מרשימה".

אז למה לא מוקסמים מדליה רביקוביץ?

"לדליה לא היתה הפראות הזאת. הבוטות, הסקנדל המתמיד, הצד האקסהיביציוניסטי. וחוץ מזה יש דברים שמתגלגלים, מיתוסים וכריזמות שמתגלגלים וכבר אי אפשר להסביר אותם. הם עוברים מדור לדור. הייתי שומע בהשתאות צעירות שסיפרו שהן נוסעות לקרית אונו כדי לראות את הקולנוע שפירנס את יונה וולך. שתיארו לי כל מיני תיאורים. יש מיתולוגיה כזאת, נוסעים לראות את הבית של יונה".

יונה וולך נולדה בכפר אונו בשנת 1944 ומתה ב-1985. כשהיתה בת ארבע נהרג אביה במלחמת העצמאות. אמה נשארה כל חייה בבית בקרית אונו, ושם גם חיתה יונה, פרט לגיחות החוצה, לתל אביב ולבתי חולים. בשנות השישים היתה מקורבת למשוררים יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר והיתה חלק מחוג משוררים שפירסם בכתבי עת כ"עכשיו" ו"סימן קריאה". וולך היתה יוצאת דופן וגם מוקד שערוריות מדי פעם, למשל כאשר פירסמה את השיר "תפילין" בשנות השמונים וזכתה לכינוי "בהמה מיוחמת" מפיה של סגנית שר החינוך והתרבות אז, מרים תעסה גלזר.

"יונה היא הכי נגישה מבחינה זו שהצירוף של סקס, סמים ורוקנרול עדיין מתוק ומושך דבורים", אומרת המתרגמת והעורכת הלית ישורון. גם על דליה רביקוביץ ודאי עוד יעשו סרטים, היא אומרת, אבל וולך היתה עשויה מהחומר שממנו צומחות אגדות: "המראה, הביוגרפיה, השירה, המוות הצעיר, השיגעון, והתמימות בסופו של דבר".

זיוף ואמת

ומה לגבי האופן שבו מוצגת וולך? ישורון אומרת שלא ראתה עדיין את הסרט של ברגמן ולא אהבה את הסרט שעשה חגי לוי, "בעיקר לא את התפישה של 'המקוללים', שנראתה לי זרה וזעיר־בורגנית משהו. כאילו מה? אנחנו הרי יודעים שהם המבורכים. למי שהכיר את יונה ודאי קשה לראות שחקנית מגלמת אותה, צריך לשאול את הצעירים שלא הכירו אותה. בכל מקרה, קשה לי עם דוקו־דרמה".

פרי וויזלטיר מגיבים בצורה קיצונית הרבה יותר. "הוא הסתיר את העובדה שזה לא אותנטי באותיות קטנות בסוף", אומר פרי על לוי. "אלפי אנשים נפלו בפח וחושבים שזאת יונה וולך. הוא הכניס את עצמו לסרט בתקופה שבה יונה הממשית לא היתה מתקשרת עם יוצרים צעירים ממנה. זה סילוף גמור של דמותה. זה נורא ומשדרים את זה".

"אחרי שראיתי את יונה של חגי לוי עשיתי קריעה", אומר גם ויזלטיר. "הסדרה הזאת נעשתה על ידי זיוף המציאות. זו סדרה דוקומנטרית שהמפתח שלה הוא זיוף. אפשר להגיד שכל הספרות והקולנוע הם שימוש בדברים שהם כאילו. זה נכון, כדי להוציא אמת אתה משקר, מיטב השיר כזבו. אבל זה נכון בעירבון מוגבל. צריך שהשקר יהיה אמנותי. שהוא לא ייצור מציאות שלא היתה ולכן גם אומרת דבר אחר לגמרי. כל הסדרה הזאת היא על חגי לוי בעצם. אני לא אומר את זה לגנותו כי יש בו הרבה צדדים יפים, הוא אדם מאוד מוכשר. על יונה וולך הוא לא אומר שום דבר מעניין, הוא מציג דמות אחרת לגמרי".

מה למשל?

"למשל העצבנות של יונה וולך היתה מעניינת ומפתיעה והעצבנות של הבחורה בסרט היא סתמית. ביונה היו סתירות, היתה לה סבלנות אינסופית לאנשים. היא היתה מומחית בלדובב אנשים. בבחורה בסרט של לוי אין סתירות, היא בחורה פושטית. יונה היתה ההיפך מפושטית. היא היתה אישיות מאוד מורכבת עם המון סתירות והפתעות".

גם את יונה וולך של ברגמן הוא לא מזהה, אבל לא רק אותה. "ברגמן שלח לי את התסריט של 'יונה' כי רצה שאשתף אתו פעולה בהתחלה. התסריט היה נורא בעיני, אולי הוא השתנה מאז. זה היה תסריט על שלושה אנשים צעירים שנורא רוצים להיות משוררים אבל בעצם רוצים להיות סלבס. אלא שלפי הדיאלוגים ביניהם אתה יודע שמשוררים הם לעולם לא יהיו. בסדר, אפשר לעשות סרט על חבורה אמביציוזית של שלושה צעירים יפים שנורא רוצים להיות סלבס, יש כאלה המונים היום. אבל הוא לא מבין שאנשים שמדברים ככה הם לא משוררים. זה לא מה שמעסיק אותם, זו שפה בלתי אפשרית בשבילם. אמרתי לו את זה. אמרתי, אולי תשנה את השמות ויהיה לך סרט על שלושה אנשים שרוצים להיות משוררים, אבל לא על שלושה אנשים שנעשו בוודאות משוררים נחשבים. זה לא".

מאחר שהשלושה הם כמובן ויזלטיר עצמו, וולך והורביץ, סירב ויזלטיר לאפשר שימוש בשמו או בשיריו בסרט. "הוא שינה את השם שלי. על יונה אין לי זכויות. את יונה הוא השאיר. כמובן העוול הכי גדול נעשה שם ליונה. מילא שזו לא יונה, אנחנו הרי לא חיים בעולם שבו באמת אפשר לעשות סרט פיקשן על משורר או אמן שהוא באמת הוא. זה קשה מדי ואולי גם לא רצוי. אבל זה גם לא שווה־ערך ליונה, התסריט שראיתי על כל פנים".

גם מנחם פרי התבקש לשתף פעולה עם ניר ברגמן, ועשה זאת. "ישבתי אתו וסיפרתי לו כל מיני דברים ואחרי זה הוא הודיע לי שדברים שסיפרתי לו על שנות השבעים הוא העביר לשנות השישים. הוא אמר לי גם שדבר שסיפרתי לו על עצמי הוא העביר לדמות של גבריאל מוקד. נו, תארי לך".

מה הסיפור?

"סיפרתי לו על כל הפרשה של השיר 'תת ההכרה נפתחת כמו מניפה'. אני הדפסתי את השיר הזה. זה היה בתקופה שהיא התגוררה אצלי. היא השתגעה בביתי וביום שבו הרגישה שהיא מתמוטטת היא אמרה שהיא הולכת למות בבית של אמא שלה, ומשם אישפזו אותה. כשהיא חזרה מהאשפוז היא הביאה לי את השירים הכי טובים שלה. את 'תת הכרה' ואת השירים של אחרי הטירוף. השירים האלה הופיעו בחוברות 'סימן קריאה' שתיים ושלוש וארבע. שנים אחר כך אמרתי לה שמבין השירים שלה אני הכי אוהב את 'תת ההכרה נפתחת כמו מניפה' והיא אמרה, 'ברור'. אז שאלתי, 'למה זה ברור?' והיא ענתה, 'זה שיר עליך, תגיד, אתה נורמלי? אתה הדפסת אותו ואתה לא יודע מה כתוב שם?' היא סיפרה שכשהתעוררה מהשוקים החשמליים היא צעקה את השם שלי וזה כתוב בשיר. ואכן כתוב שם 'מנחם מנחם העופות צורחים צרחה גדולה'. היא אמרה גם, 'אני אמות בקרוב, ואתה תוציא מבחר של שירי. שמות כל הספרים שהוצאתי בחיי הם מלה או שתיים — 'צורות', 'שירה', 'שני גנים', 'דברים' — ואתה תקרא לספר 'תת ההכרה נפתחת כמו מניפה'".

ברבות השנים נשמעו ועדיין נשמעות גם לא מעט טענות על ההיקסמות של יגאל סרנה מיונה וולך. "סרנה אסף המון חומר ועבד, אבל הוא לא כתב ביוגרפיה של משוררת", פרי מסביר. "אצל יונה וולך העובדה שהיתה משוררת לא ליוותה את החיים, היא היתה מרכז החיים, ואצלו זו אילוסטרציה לחיים. לא היתה לו תזה אלא התפעמות רומנטית מהאחרת, מהגאון המשוגע הלא מובן".

ויזלטיר אומר שבעצם כל היוצרים שעוסקים בוולך מתבססים על הביוגרפיה של סרנה שבעצמו לא הבין אותה. "אם הם רוצים לקרוא ספר מעניין שנכתב על התקופה ההיא, על חיי השירה, על יונה, מה הם עושים? קוראים את הביוגרפיה של סרנה, שזה יותר ממה שיש על אחרים. אין ביוגרפיה של דוד אבידן למשל. אבל זו ביוגרפיה של סרנה שהוא עיתונאי. הוא בעצמו אמר בזמנו, כשיצא הספר, שלפני עשייתו הוא לא רק שלא התעניין בוולך אלא בכלל לא התעניין בשירה. זה מראה על צרות ההבנה שאפשר לצפות לה ממנו. הספר של סרנה חשוב בעיני כי הוא עשה תחקירים על הילדות שלה וריאיין אנשים שאיש לא יוכל לראיין כי הם מתו בינתיים. הפרקים האלה חשובים מאוד בשביל הנצח המפוקפק. אבל אחר כך, כשיונה וולך כבר משוררת והיא מתהלכת בתל אביב, את הסצינה הזאת הוא לא הבין. וזה מה שיש להם. אז מה הם עושים? ממציאים דמות. הם לא מבינים את המאטריה, הם לא מבינים מה זה משוררים צעירים. ואני מתכוון בעיקר לקשר בין השירה למציאות או בין השירה לאישיות. הם משתמשים בשירה בתוך היצירה שלהם כאילו זה אחד לאחד. בביוגרפיה של סרנה הוא מצטט שירים כהוכחות לדברים, כאילו שיונה כתבה יומן. יונה מעולם לא כתבה יומן, השירים שלה לא היו יומן. היא השתמשה בביוגרפיה שלה בשירים אבל לא היתה לה שום אמביציה לדווח".

איך אתה מסביר את האופן שבו בונים את דמותה פעם אחר פעם?

"הם מחפשים דמות ציורית והיא אכן היתה דמות ציורית, אבל הם לא מבינים אותה. אין להם הכלים להבין אותה. אין חומר מצולם של יונה. החומרים היחידים הם מהשנים האחרונות של חייה והשנים האלה לא מסבירות אותה. היא גם כתבה שירים גרועים אז, לא שהם יודעים את זה, אבל אני אומר לך. אני מבין שאנשי קולנוע מחפשים בתוך התרבות הישראלית, רוצים להתייחס לתרבות הישראלית, למה שקרה פה בשישים השנים האחרונות. אבל מה שמאפיין את התרבות הישראלית, בעיקר את הספרות, זה שאין חומר מצולם. זה סקנדל נורא אבל הסקנדל הזה אתנו. הטלוויזיה הישראלית לא שמרה חומרים. קודם כל, היא לא צילמה בזמן אמת כמעט שום דבר, וגם מה שהיא צילמה היא לא שימרה. זה נשמד. פשוט לא ייאמן איך ניהלו שם את העניינים".

ברברים.

"ברברים מוחלטים, אבל אפילו ברברים אוהבים חרוזים צבעוניים לפעמים. אלה ברברים מסוג מיוחד, ברברים יהודים ששונאים את הפסל וכל תמונה. אז אנשי הקולנוע מחפשים דמויות מספיק צבעוניות שאפשר לעשות אתן משהו ולוקחים את יונה וולך כי לכאורה זה רעיון טוב. אבל אז הם מגלים שאין מספיק חומר מצולם ושמיונה וולך היותר צעירה אין כלום".

המשוררת ואני

אלא שמעבר לדיוק הביוגרפי, היה או לא היה, אמרה או לא אמרה, ישנה גם הפנטזיה ביחס לוולך, ועל פי רוב זו פנטזיה גברית. "ליונה היה סוג של סקס אפיל, בעיקר בעיני אנשים שלא הכירו אותה. המחשבות שלה על מיניות הרבה יותר מעניינות מהדברים שקרו בפועל. כמו אצל כל משורר, מה שמעניין זה מה שיש בטקסטים", אומר ויזלטיר. "נכון אמנם שיונה היתה דמות מעניינת גם בחיים. יש משוררים שבחיים הם משעממים כמו צנון, היא היתה דמות מעניינת, היא היתה קצת משוגעת ומשוגעים מעניינים. וחוץ מזה היתה לה רטוריקה, היו לה עוצמות, רק שקשה מאוד לתרגם את זה לסרט. זה אפשרי אולי, אבל לשם כך נדרש מישהו עם תפישה מעניינת יותר".

ואולי של אשה, מישהי שיום אחד תעשה סרט שיאנוס פחות את דמותה של וולך. ד"ר רוני הלפרן, ראש החוג ללימודי מגדר בבית ברל, אומרת שהיא פחות חושבת על כך במונחים של אונס ויותר של פנטזיה על נשיות. וולך מאפשרת לגברים שעוסקים בדמותה פנטזיה שנותנת דרור לגבריות שלהם, היא אומרת, פנטזיה שמזמינה את הגבריות שלהם להרפתקה, אבל לא לסתם הרפתקה, שהרי מדובר במשוררת.

"ההרפתקה מקבלת נופך אינטלקטואלי רגשי, זה קידוד של מסע חקירה אינטלקטואלי", אומרת הלפרן. "דרך הפנטזיה עליה הגברים האלה יכולים ליצור לעצמם גוף, והגוף הזה הוא הגוף המשוררי שלהם, גוף שאין לו גבולות, הגוף של המשורר החושק, המתענג, הסובל. היא המשוררת שמאפשרת להם את זה באמצעות הערגה, הכמיהה, ההעלאה באוב".

אז הם בעצם משתמשים בה כדי לדבר על עצמם.

"כשאת מתלהבת ממישהו או מעריצה מישהו, צריך לשאול מה זה משרת אצלך. יהיו שיגידו שככה זה היה. שאלה העובדות. אבל זה לא קשור לעובדות. השאלה היא לאיזה נרטיב רומנטי מחברים עובדות כאלה ואחרות, למה זוכרים דווקא עובדות כאלה ולא אחרות. איזה סיפור על גבריות זה משרת ומה היא הגבריות שנוצרת באמצעות הרומנטיזציה של הסיפור הזה. אני זוכרת משורר שאמר שהוא היה רואה את יונה וולך הולכת ברחוב, גבוהה כזאת, והרגליים שלה והשיער הארוך שלה, ואת אומרת: אבל למה זה רלוונטי, לכל הרוחות. זה דיון לגמרי לגופה של אשה, תיאור פאלי שלה בשיער הארוך ובגוף הארוך, דרכה אפשר בעצם להסביר שהדובר הוא אדם עם תשוקה, היא מגלמת את התשוקה הגברית".

ולמה דווקא וולך נבחרה לתפקיד?

"יש משוררות שהיו משוגעות מדי, יש כאלה כמו דליה רביקוביץ שמייצגת קושי שצריך לתמוך בו, ואצל יונה וולך זה בעיקר העניין שהיתה משולחת רסן. יש בזה משהו מאוד מרגש והשירה שלה תומכת בכך. גם הספר של יגאל סרנה עושה אותו הדבר. כמה הם חוזרים ומוקסמים מזה. הגברים רוצים אותה והנשים רוצות להיות כמוה. זאת אפשרות בוהמיינית של מיניות נשית משוחררת מאוד".

בספר מאמרים נהדר שרואה אור כעת בהוצאת מטען (בעריכת דלית להב־דורסט ויוסי גרנובסקי) קובצו מאמרים שכתב המשורר, הסופר והעורך מקסים גילן, שמת בשנת 2005. גילן, שהיה חלק מהחבורה הספרותית "לקראת" וייסד כתבי עת כ"קילטרטן", הכיר את וולך בשנות השישים המוקדמות, כשהיתה בת 17 וחצי ולמדה אמנות במכון אבני. במאמר על אודותיה שפורסם לראשונה ב"עמדה" בשנת 1997 תחת הכותרת "שלוש המיתות של יונה וולך" הוא כותב בלעג על המיתיזציה הזאת שעושה לה החברה הישראלית.

"כשחזרתי ארצה, לפני שלוש שנים וחצי... גיליתי להפתעתי שבעיני הישראלית היאפית המצויה, יונה וולך הפכה לגיבורת תרבות כללית – מעין תערובת של ז'אן ד'ארק ואוויטה פרון", כותב גילן ו"מעלה באוב" את תגובתה של וולך: "הנה היא אומרת לכם, המוברגים היטב במערכת גלגלי השיניים של הממסד היאפי: 'כוס אמכם, יא זונות! אותי לא תהפכו לנקניק תרבות!'... כל מה שאתם כיום היא תיעבה אתמול. כל מה שהיתה ונשארה – אינכם מסוגלים או מעוניינים להבין. אתם טפילים אינטלקטואלים. קרציות על גופו של כישרון. היא היתה כישרון נטו".

ואילו דליה רביקוביץ, בשיר "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית", כתבה: "כל האנשים אהבו את יונה,/ האנשים בחדר אהבו את יונה,/ ועם שהשיחה נסבה על ספרות,/ אמרו, זאת יונה זכרונה לברכה,/ וזכרונה של יונה הלך והתמעט/ כי אולי לא אהבנו אותה באמת".

* * * * * *

לכל אחד הוולך שלו: הבמאים ניר ברגמן וחגי לוי מסבירים את מקור משיכתם למשוררת / נירית אנדרמן

"את רוב חיי העברתי בלי לקרוא שירה, עד שפגשתי בסיפור חייה של יונה", אומר הבמאי ניר ברגמן ("יונה") כשהוא נשאל על מקור משיכתו לדמותה של יונה וולך. "לפני שש שנים יצא לי לקרוא את התסריט היפה שכתבה דיתה גרי, 'בואי יונה', וכמה שנים מאוחר יותר שאל אותי המפיק חיליק מיכאלי אם אני מעוניין לקחת חלק בשכתוב התסריט ולהפוך אותו לסרט קולנוע. הסכמתי מיד. דמותה של יונה נחרטה בי כבר מתוך התסריט של דיתה: גיבורה חריפה, רבת ניגודים, פרועה, ייצרית, חוצה גבולות. אפשר בכנות לומר שהמשיכה הראשונית היתה לאשה - לדמותה ולסיפורה - ולא לאמנות שלה.

"המשיכה רק העמיקה כאשר צללנו לתוך הביוגרפיה הרחמית שכתב יגאל סרנה, ותוך כדי הקריאה, לראשונה בחיי, נפתחתי לשירה. ואז התחלתי לבלוע. עוד ועוד. יונה וולך, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, דוד אבידן, רוני סומק, אגי משעול ורבים אחרים. במשך שנה קראתי את כל השירה שלא קראתי במשך כל ימי חיי, וכמובן שאת מרב הזמן הקדשתי לשירה של יונה. אני חושב שסיפור חייה הפרוע, הסוער, שלא לומר הסנסציוני, מסתיר במידה מסוימת את משקלה המלא כמשוררת. אנשים מתפתים לקטלג אותה כמשוררת רוק או משוררת נועזת, או פרובוקטיבית. אבל שירתה היתה הרבה מעבר לזה.

"היום, כשאני מתראיין על הסרט וכל מה ששואלים אותי זה איך היה לצלם את סצינות העירום והסקס, אני שואל - אבל מה עם השירה? הסצינות האלה בסרט מבטאות את החופש היצירתי, המחשבתי והייצרי של יונה. הן לא כאן כדי לספק יצר מציצני של הצופה, אלא כדי לחבר אותו לנפשה הפרועה, לשחרר אותו עצמו מעכבות ובסופו של דבר להחזיר אותו בחזרה לשירה. הייתי רוצה שאדם הצופה בסרט ירצה בסיומו לצאת לשתות, לאכול, לעשות אהבה ולקרוא שירה, לאו דווקא בסדר הזה. אם הסרט יגרום לעוד כמה אנשים לטעום פעם נוספת את שיריה של יונה - אז הכל היה שווה. לי זה בטוח היה שווה".  

ואילו חגי לוי, במאי הסדרה "המקוללים", מסביר כי בחר להקדיש לוולך פרק בסדרה "המקוללים" בין השאר משום שהיתה דמות משמעותית בימי ההתבגרות שלו. "'המקוללים' היא סדרה תמטית שעוסקת ב'אמנים טוטליים', יוצרים שלא היה אצלם הפרש בין יצירתם לחייהם, ושהיו משמעותיים לי בתקופת התבגרותי", הוא אומר. " וולך היתה כמובן שם מתבקש בהקשר הזה. כשהתחלתי לעבוד על הסדרה די נדהמתי לגלות שבמשך יותר מ—25 שנה לא עסקו בה קולנועית, וגם מבחינה זו היא התאימה לפרויקט".

כאשר שואלים אותו על ההיבט הסנסציוני בדמותה והמקום שתפס ב"המקוללים", לוי מתקומם. "המונח 'סנסציוני' או 'רכילותי' מופרך בעיני בהקשר הזה, מכיוון שטמונה בו הנחה כי יש הפרדה בין יונה 'האמנית' ליונה 'האדם'", הוא מוחה. "כאמור, כל הסדרה עסקה באנשים שמעולם לא היתה אצלם הפרדה כזו - לא בתודעתם שלהם ולא באופן שבו חיו. כל אותם 'היבטים סנסציוניים' הם בדיוק אותם מקורות רוחניים ונפשיים שמהם נבעה השירה שלה. הפרק על יונה מורכב בעיקרו מטקסטים לא שיריים שלה (ורק שלה), שהעוצמה והיופי והרלוונטיות העזה שלהם לחיי מעולם לא היתה פחותה בשבילי מאלו
של שיריה, אפילו הטובים שבהם".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ