שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"בעולם שלכם אני דרגה חמישית"

החיבור שתהילה חכימי, משוררת ומהנדסת מכונות, יוצרת בין המכונה לשפה הוא שנותן לספרה את טעמו המיוחד והשמח, למרות תכניו העצובים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירה סתיו

מחר נעבוד

תהילה חכימי. הוצאת טנג'יר, 
114 עמודים, 55 שקלים

אולי לכל משורר, לכל משוררת, יש שיר כזה, שמנסה לתאר את היעשותו, או הפיכתו, או התקדשותו לאדם שהשירה היא עניינו, או, במלותיה של תהילה חכימי, למי ש"ערה/ למצב הקיומי של/ המלה". השיר המודפס על גב העטיפה האדומה והמזמינה בספר שיריה של חכימי (מהעטיפות היפות שנראו כאן לאחרונה, בעיצוב אבי בוחבוט, עם עבודה של לירון כהן) מושך את תשומת הלב אל רגע כזה: "כשהייתי ילדה נזפו בי/ לכי זקוף/ דברי ברור/ אל תבלעי מלים/ ובחום פלצות של קיץ אחד/ נפער בולען בכביש הגבול עם ירדן". רגע הופעתה של השירה נרשם כרגע מהמם ואלים, התפרצות פתאומית של אנרגיה אחרי שנים של ריסון והחזקה עצמית. זה אירוע שמשמעותו כפולה ומנוגדת: הבור שנפער יכול לבלוע את הכל פנימה, בה בעת שהוא משחרר החוצה כוחות אצורים. וכל זה מתרחש "על הגבול", ומאיים להפילו.

זה רגע מכריע שחוזר ונכפל שוב ושוב בספרה של חכימי — רגע שבו המנגנון המכני משתבש, נתקע או מתפרק. "אתמול עשינו טראבל־שוטינג למכונה עד שתיים בלילה,/ עד שתיים בלילה/ ירינו/ והיא לא עבדה/ סירבה להדפיס". בפרוספקט המצורף קראתי שחכימי היא מהנדסת מכונות במקצועה. החיבור המעניין שהיא יוצרת בין מנגנוני המכונה למנגנוני השפה הוא שנותן לספר את טעמו המיוחד: "אני מנגנון מכני לא מכויל/ בגללי המכונה שלנו לא עובדת". גם הרגע הזה מתרחש כמובן על הגבול: אם המכונה לא תעבוד, הקיום נכנס לכוננות של מצב סכנה. מהצד האחר, זה הרגע שבו מתפרץ פוטנציאל לשחרור, להפרת כללים, להנאה, לשינוי.

יש לא מעט "שירי מכונות" בספר הזה, ולמרות הזיהוי הראשוני, האוטומטי כמעט, של חכימי עם חבריה לקבוצת ערס־פואטיקה, נראה כי לא פחות מזה היא מתמקמת — בשתי רגליים יציבות — בחבורה הלא מגובשת אך הנוכחת היטב של משוררות שהן נשים עובדות, בעולם שבו בני האדם נהפכו זה מכבר לסחורות. במהלך הזה החלה ויקי שירן ב"מרגריטה בכר" הבלתי נשכחת ("רוכנת על מכונת התפירה/ עשר שעות ביום"), וממשיכותיו הבולטות הן יודית שחר, דורית ויסמן, סיגל בן יאיר ותהל פרוש.

מתפרה במצפה רמון. אין קדושה בשירה ואין שירה קדושהצילום: אייל טואג

חכימי פורשת מרחב אפור, כהה ומדכא של מגדלי משרדים, חדרי ראיונות, דלפקי קבלה, בנקים, לשכות תעסוקה, שדות תעופה, מלונות אחידים ומנוכרים, מפעלים ובתי חרושת. זה מרחב שבו היחידים נמסרים ונבלעים, משמשים בעצמם יחידות מכניות, אך יש בידם גם היכולת להוציא את המכונה מכלל שימוש בכל רגע נתון.

חכימי חזקה כשהיא הופכת את הפואטיקה למנגנון כמו־מכני, שחוזר ומסיע בתוכו את החומרים הלשוניים הזמינים, המוכנים מראש, מתקתק קודים דיבוריים, מעבד אותם בעיבוד חוזר ונשנה. השיר נמלא כוח כשהוא מכונה לשונית שיורה שיגרות ניסוח ושיגרות דיבור מוכרות וזמינות, והוא מזהה את הביורוקרטיות של הרגש המולאם כבר: "אני הייתי קצינה בצה"ל/ המסדר יעבור לדום/ ותדע כל אם עברייה"; או: "כוח אדם לא מקבלים מתנות לחג;/ כוח אדם לא מקבלים ארוחת צהריים בהזמנה;/ כוח אדם לא מוזמנים ליום כיף;/ כוח אדם חולה מודיע לכוח אדם שלו שהוא חולה/ וכוח אדם שלו מודיעים לסגנית מנהלת הסניף". גם לרחוב שיגרות לשון משלו: "למה את לא מחייכת/ (...) / חייכי נשמה".

כל עוד חכימי מדבררת את המכונה היא מצליחה לייצר את נקודת המבט האירונית, הכפולה, של מי שנבלע במכניות אך ורק כדי להקיא אותה מתוכו בדגם המשובש שלה; להיכפף לכוחות המשעבדים, מצד אחד, אך לשחק בכליהם ללא חשש ולחשוף את האבסורדיות שלהם, מהצד האחר. אבל משעה שהיא יוצאת מתוך המנגנון ומסגלת מבט צדי על המכניות של הקיום – משהו בשיריה נחלש ומאבד גובה: "אתם תיסעו במכונית שלכם לחופשות בצפון/ ולא תחלמו בכלל/ (...) / אני אחכה לכם/ הרוגה ושותתת./ אני אדבר איתכם גלויות./ אבל השפה שבפה שלי והשפה שבאוזניים שלכם/ לא/ אותו/ דבר/ אתם לא תבינו מלה".

הניסיון לשרטט מפה חדה ומוגדרת של הם — אתם — אני — נעשה משוטח וחד־ממדי, בעיקר בהשוואה לשירים האחרים, מפרקי ההגדרות. גם כאן מבצבצת השפה המשומשת של שיגרות הדיבור, או לשון כרזות ההפגנה: "אנחנו חיים על חרב הפרנסה" — אבל הביקורתיות המוצהרת, הגלויה, כבר חסרה את המבט האירוני, הכפול, שהטעין את שירי המכונה במתח דינמי ומעניין.

חכימי עוסקת בחומרים חשובים ועגומים, אבל הספר מלא בשמחה תוססת, מידבקת, שמחה על עצם הכתיבה, הביטוי, העשייה, הגילוי, חופש הדיבור בקול רם, בלי להצטמצם, בלי להיחבא. הכניסה אל השירה היא כאל מסיבה שנתונה כבר בעיצומה. אפשר להרגיש את האנרגיה, השיכרון, הגאווה, של מי שחשה כבר חלק מחבורה שיצרה לעצמה קול ומקום — חבורת ערס־פואטיקה. ויחד עם זה, מורגש חיפושה של חכימי אחר מקומה שלה בתוך השדה הזה, ויש בזה להסביר מדוע שירים רבים כל כך בספר עוסקים בשירה, באופני הכתיבה ובזהות המשוררית: "בעולם שלכם אני דרגה חמישית/ אחרי ההגמון/ אחרי ממשיך דרכו החדשני יעני/ אחרי המזרחי שנכנס לפנתיאון המזוין/ אחרי דור ההמשך הרדיקלי./ אתם יושבים במעגלים/ ולא סותמים./ דרגה חמישית בתחת שלי,/ משוררות מזרחיות יכתבו מיליון שירים".

בשיר "קודש וחול" היא מגיבה בלהט לטענה (המגוחכת והחבוטה כבר) כי "השירה טהורה", ששמעה מפי "משורר אחד", ומכריזה: "אין קדושה בשירה/ ואין שירה קדושה // אני אכתוב שירה/ כמו ג'וק שמשאיר עקבות על רצפת האמבטיה/ כמו חתול עייף בשמש/ כמו פועלת בפס ייצור רועש/ עם שכר מינימום וחמש־שעות שינה/ (...) אי אפשר להבדיל בין מלה למלה/ קודש וחול/ תחת ופה/ שתן וקפה שחור/ טמפון משומש ואלוהים/ יום אחד אהיה משוררת של חולדות, מטונפת/ אפרסם שירים בתעלות הביוב".

זו קריאה לשירה חדשה, מתוך המצב של הבזות, הזיעה, הטינופת, אבל לא ברור מתוכה כמה מודעות יש כאן לכך שאין שום חדש בקריאה כזאת — שלשירת הביבים היסטוריה ומסורות משלה, שגרגור סמסא כבר השאיר את עקבותיו בכל מקום אפשרי, ובודלר כבר הראה איך עכברוש חי.

משהו נותר דל וקלוש דווקא בשירים הנקראים כהצהרות נמרצות, שמנסחים עמדות בוטחות וחדות. חכימי במיטבה כשהיא מאפשרת לעצמה להציב סימני שאלה — ולא סימני קריאה — להשאיר מרחב מהדהד, פתוח, בוטה ומגרה, בסופי השורות והשירים: "יש מיטות שאני ישנה בהן/ וגם בחלומות שלי אנחנו כבר לא עושים בהן מין./ איזה מין מיטות אלה שלא עושים בהן מין/ מיטות שאני נמצאת בהן וגם אתה/ איזה מין מיטות אלה?"

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ