שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גם מנהל המוזיאון היהודי בברלין מסתייג מעיצוב המוזיאון

מנהלו החדש של המוזיאון פרופ' פטר שפר, אינו אוהב את הבניין שתיכנן דניאל ליבסקינד למוזיאון. הוא מספר אילו תערוכות הוא מתכנן במוסד הפופולרי ומה הקשר האישי שלו לרפיק חלבי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בניין המוזיאון היהודי בברליןצילום: משה גלעד
משה גלעד
ברלין

השיחה עם פרופ' פטר שפר נמשכת יותר משעתיים. אנחנו יושבים במשרדו בקומה העליונה של המוזיאון היהודי בברלין ובמשך כל הראיון הוא מתעקש לדבר עברית. השפה שבפיו טובה ומדויקת, אבל קל להבין שהוא אינו מרבה להשתמש בה. הוא מדבר לאט, בוחר בקפידה את המלים, מחייך כאשר חסרה לו מלה, אבל גם כאשר אני מציע שיאמר באנגלית את המשפט שנקטע, הוא מסרב, חושב קצת ומוצא מלים אחרות בעברית. ניכר בו שהוא נהנה מן ההזדמנות.

לקראת סוף השיחה נזכר שפר בחיוך רחב איך הגיע ב–1964, לפני כ–50 שנה, כסטודנט צעיר לאוניברסיטה העברית בירושלים. "קיבלתי חדר במעונות הסטודנטים וביקשתי שיאפשרו לי לגור עם שותף ישראלי, דובר עברית. שיערתי שאם אגור עם סטודנט אמריקאי, נדבר אנגלית ולא אלמד כלום. התעוררה בעיה. אף סטודנט ישראלי לא הסכים אז לגור עם גרמני. זו היתה תקופה אחרת. בסופו של דבר אמרו לי: 'מצאנו פתרון. אתה תגור עם דרוזי. הוא מדבר עברית מצוינת'. כך הכרתי את רפיק חלבי, לאחר מכן עיתונאי מפורסם וכיום ראש מועצת דליית אל כרמל. עד היום אנחנו חברים טובים". כאשר הוא רואה את מבט התדהמה על פני, הוא מחייך חיוך רחב במיוחד.

בשיחה קצרה שניהלתי עם חלבי כמה שבועות לאחר מכן הוא אישר בהתלהבות את הדברים והרעיף אינספור שבחים על שפר ועל השנים היפות שבילו יחד. הוא גם לא היסס להעלות זיכרונות משעשעים על פערי התרבות וההבדלים שהתגלו בחיים המשותפים עם שפר, שישן לדברי חלבי בכל לילה לבוש בפיג'מה מכופתרת, מה שנראה בשנות ה–60 בירושלים כתופעה תרבותית חריגה.

פטר שפר, מנהל המוזיאוןצילום: Yves Sucksdorff / Jüdisches Mus

שפר הוא מנהלו החדש של המוזיאון היהודי בברלין. המינוי שלו, לפני כחודשיים, זכה לתשומת לב רבה — הן בזכות חשיבותו של המוסד, אחד האתרים הבולטים והפופולריים ביותר בעיר הבירה הגרמנית, והן בזכות העובדה שזה מינוי ראשון של מנהל למוזיאון, שב–18 השנים מאז הקמתו נוהל בידי מייסדו ומקימו מייקל בלומנטל, כיום בן 89, יהודי־אמריקאי ממוצא גרמני, פרופסור לכלכלה, ששימש בסוף שנות ה–70 כשר האוצר האמריקאי בממשל הנשיא קרטר.

שפר, שאינו יהודי, הוא מינוי מרתק מבחינות רבות. הוא נולד ב–1943 בחבל הרוהר הגרמני, סיים לימודי דת באוניברסיטת בון והגיע לשלוש שנות לימודי יהדות ושפות שמיות בירושלים. אחר כך השלים דוקטורט בפילוסופיה וביהדות בפרייבורג ובפרנקפורט. עד 1998 שימש פרופסור ללימודי יהדות בגרמניה ואז עבר למשרה יוקרתית באוניברסיטת פרינסטון וחי 15 שנים בארצות הברית. ספרו "יודופוביה", שראה אור גם בעברית (הוצאת הקיבוץ המאוחד), עוסק באופן שבו הצטיירו היהודים והיהדות בעיניי היוונים והרומאים, ומאתר את מקורות האנטישמיות בעולם העתיק. במשך הקריירה האקדמית שלו זכה שפר בפרס לייבניץ היוקרתי בגרמניה ובפרס מלון האמריקאי, שנחשב לפרס הגבוה ביותר בארצות הברית בלימודים הומניים. הוא החוקר היחיד בעולם שקיבל את שני הפרסים.

אין לשפר ניסיון קודם בניהול או במוזיאונים, אבל לדבריו יש דמיון רב בין עיסוקו של פרופסור ליהדות ובין ניהול מוזיאון כמו זה בברלין: "חברים אמרו לי שהשתגעתי, כי מה לי ולניהול מוזיאון, אבל לדעתי פרופסור שעושה עבודה טובה מעביר את הידע שלו לקהל הסטודנטים. במוזיאון אנחנו עושים בדיוק אותו הדבר — מול קהל הרבה יותר רחב. בשני המקרים הדבר החשוב ביותר הוא לרתק את הקהל ולגרום לו להתעניין".

בתחילת השיחה מבהיר שפר את הייחוד של המוזיאון שבראשו הוא עומד: "אנחנו לא מוזיאון יהודי אלא המוזיאון הלאומי הגרמני ליהדות. המוסד שייך לממשלה הפדרלית ויש לנו עצמאות מוחלטת, אבל חשוב להבין שתפקידנו כמוסד גרמני להציג את קורות יהדות גרמניה. במובן זה אנחנו שונים ממוזיאונים באנגליה או בארצות הברית. בגרמניה חיתה בעבר קהילה מפוארת. היתה כאן אנטישמיות גדולה ומכאן החלה השואה. אבל זה לא סוף הסיפור — חשוב לנו גם להציג את היהדות בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ואת הקשר לישראל. המחלקה הכי גדולה שלנו עוסקת בחינוך אנשים צעירים. חלק מרכזי במשימה שלנו הוא לחנך את הקהל הגרמני ולהכיר לו את הנושא היהודי. רק כך אפשר להתמודד עם תופעות חדשות של אנטישמיות".

בהמשך דבריו מדגיש שפר נקודה מרכזית: "אנחנו לא מוזיאון של השואה ולא רוצים להיות מוזיאון כזה. השואה היא חלק אינטגרלי מההיסטוריה של יהדות גרמניה וכל מה שאנחנו עושים קשור לכך. כגרמני, אני יודע היטב שלא משנה בן כמה אתה, מה שקרה לפני 70 שנה בגרמניה הוא חלק מההיסטוריה שלך, מרחף כמו ענן. זה צל מעל כל הגרמנים וחשוב לדעת איך להתייחס לזה, להתמודד, כי לעולם לא נצליח להיפטר מכך".

המוזיאון היהודי בברליןצילום: משה גלעד

מהו ההסבר שלך לפופולריות העצומה שהמוזיאון זוכה לה?

"הסיבה הראשונה היא שרבים באים כדי לראות את הבניין שזכה לפרסום רב. הוא מגנט. אדריכלות היא נושא מרכזי בברלין ובניין המוזיאון, שתיכנן דניאל ליבסקינד, הוא אבן דרך בתחום האדריכלות בעיר. הסיבה השנייה היא הרצון של המבקרים להכיר את עמדת גרמניה החדשה כלפי היהדות. הם רוצים לדעת איך הגרמנים רואים היום את העבר של יהדות גרמניה ואת עתידה".

בניין המוזיאון הוא סימן שאלה גדול ונושא שנוי במחלוקת. שפר נזכר בביקורו הראשון במקום ומספר שהתרגש והתרשם מאוד מהחללים העצומים. מיד לאחר מכן הוא מוסיף בגילוי לב: "הבניין מרשים מאוד אבל אני לא יכול לומר שאני אוהב אותו. ברור לי היום שהבניין לא כל כך מתאים לתצוגות שלנו. הנקודה שבה זה בולט במיוחד היא בתצוגת הקבע, שם לא הצלחנו לדעתי להתאים עצמנו מספיק למבנה. זה אתגר ענק בשבילנו — איך להתאים את התוכן לארכיטקטורה".

כאשר אני שואל מה התוכניות שלו בעבור המוזיאון נמלא שפר מרץ ושופע רעיונות. משימתו הגדולה הראשונה היא חידוש תצוגת הקבע. "הגיע הזמן לשנות אותה כי עברו 14 שנים מאז הפתיחה של התצוגות ב–2001", הוא אומר (הבניין עצמו נפתח למבקרים, ללא כל מוצגים, עוד כשלוש שנים קודם לכן). "הדבר הראשון שנעשה הוא לחזק את התצוגות על יהדות אשכנז בימי הביניים. הקהילות הגדולות של מגנצה ושל וורמייזא עדיין אינן זוכות לחשיפה הראויה. בתקופה הזאת אפשר לראות מצוין את הקשר הטוב שהיה כאן בין היהדות לנצרות. חשוב בעיני לשים דגש חזק יותר על השינוי שהכניסה התנועה הציונית לגרמניה ולהראות את ההשפעה של הקמת מדינת ישראל. חשוב לחזק את מה שקרה אחרי המלחמה ביהדות גרמניה ולהציג גם את הקשר עם הישראלים הצעירים שמגיעים היום לברלין. אנטי־ישראליות נהפכת היום לעתים קרובות לאנטישמיות וזה נושא מדאיג מבחינתנו".

פרט לטיפול בתצוגה הקבועה מספר שפר על רצונו העז להציג תערוכה שתעסוק בגולם מפראג. "זה היה אחד הקורסים הכי מוצלחים שלי בפרינסטון ואני בטוח שיש כאן בסיס לתערוכה — הגולם מהתנ"ך ועד היום, כולל סרטים, קומיקס ואינספור סיפורים. זה מרתק".

ההגעה של צעירים ישראלים רבים לברלין היא נושא ששפר מודע לו היטב ומספק לו הסבר ברור: "ברלין, בדיוק כמו תל אביב, היא עיר צעירה מאוד שמושכת אנשים צעירים. נכון, זה נשמע לנו קצת אירוני, אבל תחשוב על כך שלברלינאים יש המון חוצפה והומור ובכך הם שונים מתושבי אזורים אחרים בגרמניה. התרבות, האמנות והאדריכלות מושכות לכאן צעירים מכל העולם. החיים כאן גם קלים וזולים יותר וברור שגם לכך יש חלק בפופולריות ובבינלאומיות של העיר".

כרזת התערוכה "חתוך!" המוצגת במוזיאוןצילום: משה גלעד

רגע לפני שאנחנו נפרדים מפציר בי שפר לבקר בתערוכה פרובוקטיבית שמוצגת עכשיו (עד 1 במארס) במוזיאון — "חתוך!" (!Haut/ab) ועוסקת בברית המילה בתרבויות השונות. התערוכה היא לדבריו דוגמה טובה לאופן שבו קושר עצמו המוזיאון לסוגיות עכשוויות, שכן היא נהגתה לאחר הוויכוח הציבורי שפרץ ב–2012 בגרמניה בשאלת חוקיותה של הברית. בתערוכה מוצגת מסורת הברית גם בדת המוסלמית ובמסורות אחרות. בכרזה של התערוכה, עבודה של האמן הארלי סוודלר, רואים גבר עירום שמוצג שלוש פעמים. בכל תמונה מכסה מפה אחרת את מבושיו — מפת גרמניה, מפת טורקיה ומפת ישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ