שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב
גליה יהב

לפני כשנה, במהלך סיור לעיתונאים, התגאה והתנאה נסים טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה, ברכש החדש שלו, בבחירה המבריקה שעשה - לאה אביר מונתה זה עתה לאוצרת המוזיאון לאמנות בעיר. טל תיאר אותה כצעירה משכילה, אמביציוזית ומעודכנת, בעלת רקורד מוכח, שתביא קהל אמנות איכותי למוזיאון.

ובצדק. אביר — בוגרת החוג לתולדות האמנות ולימודי אוצרות מתקדמים באוניברסיטת תל אביב, שלמדה לתואר שני באוניברסיטת חיפה — נבחרה פה אחד על ידי ועדת המכרזים של המוזיאון, כך דווח באפריל 2014. לפני כן שימשה כאוצרת משנה ומנהלת תחום התוכן במוזיאוני בת ים וכאוצרת עצמאית ויועצת אמנותית לסדנאות האמנים בירושלים. היא גם זכתה במלגת "ארטיס" לאוצרים ועבדה בצוות האוצרות של ארגון האמנות הציבורית "Creative Time" בניו יורק.

המוזיאון לאמנות בחיפה. מה יוצג בהמשך השנה?צילום: לנה גומון

עם תחילת כהונתה של אביר הועלו במוזיאון התערוכות "קבוצות" של האמן השוויצרי תושב ניו יורק אולף ברוינינגו"שושלות" באוצרות משותפת של אביר ואורית בולגרו (ראו ביקורת בעמ' 40). לצד אלה מוצגות גם התערוכה הקבוצתית "שימוש משני", בהשתתפות אסף עברון, יאיר ברק וטליה קינן, ותערוכתה של שרי כראל "אי הסימנים". במקביל יזמה אביר עם אבי לובין כתב עת אינטרנטי מצוין בשם "הנמל" וחנכה את "הספרייה", חלל קבע המשמש כחדר עיון ומפגש ומוקדש לספרי אמן.

תערוכות הפתיחה האלו אורגנו במהירות ובהצלחה, ולאחריהן תוכננה במוזיאון סדרת תערוכות מסקרנת במיוחד, ששיקפה חזון אוצרותי מובחן היטב. ביניהן: "ארכיון האינתיפאדה השלישית", תערוכה של אחוה אמיתי, בניהולו של היסטוריון פיקטיבי שיתכתב עם ואליד ראאד וארכיון "קבוצת האטלס" שהקים; "הספרייה הפטריוטית", פרויקט של קבוצת "פינישינג סקול" שהוקמה בתגובה ל"פקודה הפטריוטית" בארה"ב, זו שהקנתה לנציגי ממשל גישה לכרטיסי קורא בספריות כדי לזהות מי קורא "ספרים מסוכנים" אחרי פיגועי הטרור ב—2001; המיצג "באין תחבולות ייפול עם" של במאית התיאטרון הקרואטית תיאה תופג'יק בשיתוף תיאטרון BIT Teatergarasjen, שבמסגרתו הוזמנו חמישה סוכני מוסד ושב"כ להופיע בחללי המוזיאון ולהדגים את ארגז הכלים שלהם — מניפולציה רגשית, סיפור כיסוי, נטילת זהות בדויה; ועוד.

לאה אביר. חזון מובנהצילום: שי איגנץ

אלא שרק שמונה חודשים חלפו מאז המינוי המוצלח, וכבר התברר שסבב התערוכות הראשון של אביר יהיה גם האחרון, וכי העסקתה לא תחודש. מה קרה?

"בחירתה של אביר לאוצרת של מוזיאון חיפה לאמנות לוותה בציפיות רבות לרענון תוכנית התערוכות והפעילויות של המוזיאון מצד אחד, ובהתלבטות רבה מצד אחר, הן של הוועדה לבחירת אוצר/ת והן של מועצת המנהלים", אומר טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה (מלבד המוזיאון לאמנות גם מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון מאנה כץ, בית הרמן שטרוק והמוזיאון הימי הלאומי), "לאה היא האוצרת הצעירה והלא מנוסה ביותר שנבחרה לתפקיד, וכגודל הציפיות כך גם האכזבה.

נסים טל. טוען שאביר לא עמדה בציפיות צילום: ללא קרדיט

"ההחלטה (על אי חידוש ההעסקה. ג"י) התקבלה", הוא מוסיף, "לאחר שהתערוכות שהועלו בתקופתה של לאה הביאו לירידה משמעותית במספר המבקרים במוזיאון לאמנות בהשוואה לתקופה המקבילה ב—2013 ולהתעלמות כמעט מוחלטת של ביקורת העיתונות הארצית, ובה גם עיתון 'הארץ', מהמוזיאון ותערוכותיו, וכן בשל ההתנהלות של האוצרת שעשויה להראות כבלתי אחראית ובלתי מקצועית".

בהתחשב בעובדה שהתערוכות של אביר נפתחו ב־8 בנובמבר 2014, הטענה על אי סיקור תקשורתי ועל סטטיסטיקות של מבקרים מתמיהה. ובכלל, האם נכון לשפוט כך, על פי הרייטינג בלבד, תערוכות ראשונות בתפקיד?

התשובה המלאה כנראה הרבה יותר מורכבת. היא מתחילה בכך שאביר הוחתמה על חוזה לשנה בלבד, אף שנאלצה להעתיק את מקום מגוריה לחיפה לצורך התפקיד. "המוזיאונים מעוניינים להעסיק עובדים טובים ועליהם לעמוד בתקופת ניסיון, כמקובל בכל מקום. אחרי עמידה בתקופת הניסיון מוארך ההסכם לתקופות נוספות", מסביר המנכ"ל ומוסיף, "לנוכח לקחי העבר התברר כי לא ניתן למלא את תפקיד אוצר/ת מוזיאון חיפה לאמנות ללא מגורים בחיפה". אלא שהמקרה של אביר לא היה ראשון מסוגו: עם עזיבתה היא הצטרפה לכמה אוצרות במוזיאוני חיפה, שלא הגיעו לסוף תקופת כהונתן או לא החזיקו מעמד בתפקיד תקופה משמעותית. הסיבות הוצגו תמיד בלקוניות או נותרו מטושטשות, אך בתוך כך יצא לטל שם של "לא מסתדר כרוני" עם אוצרות המוזיאונים שבהנהלתו, ועם אנשי אמנות בכלל; אלה העידו לאורך השנים על יחסי אנוש בעייתיים, התערבות מופרזת בתכנים וזלזול באמנים. המנכ"ל, שהגדיר עצמו כ"חוטא בצילום וציור בשמן" ("דה־מרקר", 2007), גם הצטייר לא אחת כבעל יחס אמביוולנטי עד מנוכר כלפי תחום האמנות העכשווית.

רונה סלע. הפסקת עבודה במהלך הכנות לתערוכהצילום: תומר אפלבאום

מקרה קודם הוא זה של ד"ר רונה סלע, מאוצרות מוזיאון העיר חיפה. עבודתה של סלע הופסקה בעיצומן של חגיגות ה—60 להקמת המדינה, בשעה ששקדה על תערוכת "חיפה 1948", שהיתה אמורה לפרוש נרטיב פלסטיני לצד זה הציוני. גם את סלע החתים טל על חוזה של שנה בלבד, ולא חידש אותו. סלע סברה אז שהסיבה לכך היתה פוליטית. "נסים טל מצא את התכנים והמטרות הללו לא ראויים ולא מתאימים למוזיאון, וחזר והדגיש זאת בפני", היא צוטטה אז בראיון לדני בן שמחון בביטאון "אתגר". "זה נראה טריוויאלי, אבל לא קיבלו את זה באהדה וניסו להכשיל אותי, וזה אולי מראה איפה אנחנו עומדים ביחס לאזרחים הערבים". מכתבי המחאה והתמיכה בה ששלחה קהילת האמנות לא הועילו.

"אני מופתע שמעלים באוב את רונה סלע", אומר השבוע טל, "בשנים האחרונות מוצג במוזיאון העיר מגוון תערוכות בנושא הנרטיב הפלסטיני, שהוא הגדול מבין המוזיאונים; במשך שנים פועל המוזיאון להציג נרטיב זה בצורה שיטתית. תירוציה של סלע בנושא צנזורה פוליטית היו חסרי שחר, היא פוטרה לאחר שלא הצליחה לבנות תוכנית תערוכות ולהתכנס במסגרת תקציבית נתונה". סלע בחרה שלא להגיב בנושא.

רותי דירקטור. עזבה אחרי שלוש שניםצילום: דניאל צ'צ'יק

ואילו רותי דירקטור עזבה את המוזיאון לאמנות בחיפה בשנה שעברה, לאחר שלוש שנים בתפקיד האוצרת; קודמתה בתפקיד, תמי כץ פרימן, דווקא כיהנה במשך חמש שנים רצופות, אך תיארה את יחסיה עם המוסד כבעייתיים. "חברי ההנהלה ציפו או קיוו שאני אספק להם תערוכות שוברות קופות כדוגמת ‘אוברקראפט' שלוש פעמים בשנה", היא סיפרה בראיון ב"הארץ" (לאלי ערמון־אזולאי) ב—2010, "זאת תקוות שווא של מי שלא ממש מבין איך אפשר לפעול לאורך זמן ולטפל במנעד רחב של נושאים".

ללאה אביר לא נתנה מועצת המנהלים הזדמנות כה רחבה.לדברי טל, בדיון שהתקיים בסוף דצמבר הגיעה המועצה להחלטה פה אחד שאין להאריך את חוזה ההעסקה שלה בתום שנת הניסיון, והוא התבקש לזמן אותה לשיחה בנושא כדי לאפשר לה להביע את עמדתה, לפני עריכת שימוע. אלא ש"לאחר דקות ספורות (של שיחה) ובלי שהתאפשר לי להשלים את דברי, נטשה לאה את הפגישה", הוא מספר, "וכעבור שבוע הודיעה על החלטתה לסיים את ההסכם, בהודעה מוקדמת של 30 יום, חודשיים לפני המועד. גם הזמנה לשימוע שנשלחה אליה נענתה בשלילה".

המועצה, יש לציין, חדשה יחסית בחלקה. לצד טל והיו"ר הוותיק יעקב שחם, ולצדם של אביבה דנקנר, אילן שדות, אילנה טרוק ורות אלון, מונו במארס 2014 ד"ר אלכס וולבלום, ערין עבאדי־זועבי והאדריכלית ד"ר עינת קליש רותם (שלושתם חברי מועצת העיר, מ"חיפה ביתנו", מחד"ש ומ"חיים בחיפה", בהתאמה); לאיש מהם אין קשר ניכר לעין לתחום האמנות, ובכל זאת בכוחם לעצב את חזון מוסדות התרבות והאמנות בעיר או לפחות את אופן ההתנהלות ביחס לאנשי המקצוע הממונים.

איך הגיעה המועצה להחלטה פה אחד? אביר, מצדה, שוללת את דבריו של טל מכל וכל."דבריו של נסים טל הם אמירות מופרכות", היא אומרת, "ואגיב להם בערוץ משפטי ובערוצי ביקורת הפנים של המוזיאון. העתקתי את מגורי מתל אביב לחיפה והפסקתי את עבודתי במקומות אחרים כדי לפנות משאבים למוזיאון חיפה לאמנות, מקום שבעיני היה מלא פוטנציאל, וכדי ליצור בו סדר יום רלוונטי, כן, ייחודי ומשמעותי. יחד עם צוות שהיה שותף לחזון, הצלחנו לממש בתוך תקופה קצרה תערוכות בינלאומיות, מחקר והצגה של האוסף, תוכנית ציבורית, מגזין ושיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים וגופי תרבות בחיפה ומחוץ לה - דרך שהיתה אמורה להמשיך ולהתפתח בתוכנית העתידית. למרות זאת, לא הושגה ביני לבין נסים טל הסכמה או הבנה, וחבל".

מוזיאון חיפהצילום: אייל טואג

קהילת האמנות בתורה הביעה בקולניות את אכזבתה מעוד חזון אוצרותי שלא יזכה להתממש. "נדמה היה שבזכות לאה אביר ופעילות של יוצרים מקומיים הזירה בחיפה מתחילה לנשום קצת אחרת", כתבה האוצרת וחוקרת הצילום רותם רוזנטל בדף הפייסבוק שלה, "אבל כפי שמבשר היום מוסף 'גלריה', נותרנו שוב עם טעמו המר של הפספוס והכישלון הפיסקלי. בחיפה ויתרו על שירותיה של האוצרת האולטרה־מוכשרת הזו [...] היה נדמה שיש מקום לפעילות לטווח ארוך שיכולה ליצור שינוי של ממש בעיר, מתוך הכרה עמוקה במורכבות הפוליטית והתרבותית שלה. היה נדמה שאולי עכשיו יכירו באפשרויות שמציע המוזיאון והמקרים של רותי דירקטור או רונה סלע לא יחזרו. אז הנה, היה נדמה. אז מה".

ואילו האמן עוז מלול כתב: "השאלה היא למה קהילת האמנות בארץ לא מעמידה אולטימטום לעיריית חיפה, שתעיף את הטל הזה לאלתר או שיחפשו מי שיציג אצלם". גם האמן דניאל שושן כתב דברים ברוח דומה: "אני קורא ליונה יהב לפטר את היו״ר ואת מנכ״ל המוזיאון, שדירדרו את המוזיאון לעברי פי פחת. אני קורא לאמנים לא לשתף פעולה עם מוזיאון חיפה עד אז".

במחאה על הפסקת־ההעסקה של אביר גם נוסחה עצומת אמנים, אוצרים ואנשי אמנות, בדרישה לגיבוש קריטריונים ראויים להעסקת אוצרים במוסדות ציבור. בין הקריטריונים הנחוצים צוין בעצומה כי על החוזה להיחתם לארבע שנים, בדומה לקדנציה של ראש מחלקה במוסד אקדמי, כי ההחלטות על העסקה ועל הפסקתה יתקבלו על ידי מועצה או ועדה שחבריה הם אנשי אמנות בעלי שם בתחומם, כי יינתן חופש פעולה תוכני ואמנותי לאוצר הממונה, וכי תובטח שקיפות בכל הנוגע לתקציב. "המצב הנוכחי הוא שמנכ"ל מוזיאון חיפה ומועצת המנהלים הם בעלי סמכויות נרחבות בניהול התוכני של המוזיאון והם גם מי שהחליטו על הפסקת העסקתה של אביר, אבל אין בהם ולו אדם אחד בעל ידע וותק בתחום האמנות העכשווית", נכתב בעצומה.

לא רק אנשי אמנות מחוץ למוזיאון הגיבו בעוצמה. גם בצוות המוזיאון היו שהגיבו בקולגיאליות נדירה. האוצרת אורית בולגרו כינתה זאת משבר אמון, והמפיק גיא שובל הסביר שממילא נקלעו ל"חוסר יכולת לפעול באווירה הקיימת". שניהם התפטרו בעקבות הפסקת העסקתה של אביר.

האם אי חידוש החוזה של אביר נעשה משום שהציגה סדר יום פוליטי מדי בתערוכות שהעלתה, רובן באוצרותה? האמנית נעמי סימנטובהעלתה בהקשר זה נשכחות וציטטה ממכתב שכתב טל לתיאורטיקן האמנות החשוב טיירי דה־דוב, שהיה אמור להגיע לישראל ולהשתתף בסימפוזיון במוזיאון בספטמבר 2001. "הופתעתי ללמוד שאדם נאור כמוך מושפע מקמפיין אנטי ישראלי בראשותו של טרוריסט דוגמת ערפאת, אשר מחד גיסא מתיימר להיות קדוש, ומאידך גיסא רוצח אזרחים חפים מפשע בלי להניד עפעף", כתב אז טל להוגה הדעות. "הופתעתי שבעתיים לגלות שלא למדת מאומה מהתקפת הטרור על ארצות הברית, שבוצעה על ידי מוסלמים קיצוניים, המשתפים פעולה עם ערפאת, עם סדאם חוסיין, עם בן לאדן ועם אחרים... צר לי שאתה מערב פוליטיקה בתרבות ובאמנות", הוא הוסיף, ובעקבות המכתב ביטל דה־דוב את בואו.

טל עצמו טוען שאין כל קשר בין אי חידוש החוזה של אביר לבין אג'נדה פוליטית.

יהיה מכלול הסיבות אשר יהיה — ההשלכות הציבוריות של המהלך עלולות להיות קשות. משמעות הקטיעה הזאת של עבודת האוצרת היא שהמוזיאון יורה לעצמו ברגל. המחשבה שאוצר רציני ייגש למכרז הבא של מוזיאון חיפה, שיסכים לחתום על חוזה העסקה לשנה בלבד — המוגדרת כתקופת ניסיון — או לפעול במוזיאון בלי לתעד כל פעולה זוטרה שלו ליתר ביטחון, שאמנים ואוצרים־אורחים יאמינו להבטחות המוזיאון כלפיהם וייאותו (שוב) לנסות לשתף אתו פעולה — המחשבה הזאת נראית מופרכת. או כמו שכתב מבקר האמנות והעורך יונתן אמיר, "השאלה המסקרנת עכשיו אינה מי תיבחר לתפקיד האוצרת החדשה של מוזיאון חיפה, אלא מי תיגש למכרז" (מצד שני, כפי שהוכיח פרס היצירה בתחום הציונות שיזמה לימור לבנת, אולי זו הנחה תמימה. שהרי אין ואקום בתרבות).

שאלות רבות נוספות נותרו ללא מענה: האם מצפים מהאוצרים בחיפה להפיק תערוכות שוברות קופות נונסטופ, כפי שטענה כץ־פרימן? מהי האחריות המוסדית לתוכניות של אביר, שעל בסיסן כבר סוכמו דברים עם אמנים ואוצרים בנוגע לתערוכות במוזיאון? ומה יוצג במוזיאון במקום השפע שנגדע באבו?

לדברי טל, לנוכח הנסיבות התוכנית אד־הוק היא להציג באפריל תערוכה מאוסף המוזיאון ובספטמבר את תערוכת "אופקים חדשים: מבט חדש" באוצרות פרופ' גילה בלס, שתיכננה אביר עצמה, בכל חללי המוזיאון.

האם לפעילות הדלילה הזאת תהיה השפעה על תמיכתו של מינהל התרבות במוזיאון? אביר תסיים את תפקידה עם נעילת התערוכות בסוף חודש מארס, וכל השאלות האלה יונחו לפתחה של שרת התרבות הבאה. לדברי טל, "טרם גובשו תנאי המכרז לבחירת אוצר חדש".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ