שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"החניבעל" של ביבי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אחד מקציני צה״ל התמרמר בשבוע שעבר על הביקורת שהוטחה במנסחי תעודות ההערכה לחיילות, ש״לא איבדו את עשתונותיהן״ בשעת סכנה ותיפקדו היטב. מעולם, בתום מבצע צבאי, לא הורעפה הערכה כה רבה על חיילות כה רבות, ארבע במספר; מדוע נטפלים, או נטפלות, לביטוי שבכלל נכתב בידי קצינה זוטרה בוועדת העיטורים?

אותו קצין אף טרח לעלעל בכרך הכרסתני של סיפורי העיטורים והציונים לשבח ומצא שם, כי ״סגן גד רפן פיקד ב–6 ביוני 1967 על מחלקת טנקים בקרב על רכסי ג׳נין, נטל פיקוד על הפלוגה, הסתער, כבש את היעד, הטנק שלו התפוצץ, נקטעה ידו, נכווה קשות, לא איבד את עשתונותיו, אירגן את אנשיו ושלט בהם עד שחולצו מהמקום. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה״, הגבוה בעיטורים. אין לפיכך מִתאם בין גבורה לגבריות, ובין מגדר לאובדן עשתונות.

זה תרגיל נאה, הופך מגמה, בדוברות התקפית, אבל גלום בו גם סיכון. מישהו עוד עלול בהזדמנות זו לעיין בנימוקים לעיטורים ולגלות בהם, בין היתר, שצה״ל קידש התאבדות והריגת פצועים העלולים ליפול בשבי. אחד מתריסר גיבורי ישראל בתש״ח, מפקד הכיתה זרובבל הורוביץ, עוטר כי ״פוצץ משוריין על עצמו ועל חבריו הפצועים, ברגע שנואש מכל אפשרות של הצלה, כדי למנוע נפילה בידי האויב״. במחנה הצפוני ״פילון״ מונצח, אם גם ללא עיטור, סגן פילון פרידמן, שהרג פצועים שעליהם חיפה והתאבד, כדי שלא ליפול בשבי. מכאן, שצה״ל מוקיר מפקדים זוטרים שהסמיכו את עצמם להרוג את חבריהם, כחלופה מרה פחות מהתעללות ומוות בידי אויב אכזר.

למעשה, זאת הגרסה הראשונית לנוהל ״חניבעל״, ששמו נברא מהאות הראשונה שלו, לציון ״חטוף״, כמו ״פרח״ לפצוע ו״הרדוף״ להרוג, לפי המתכונת השגורה בדיווחי קשר (בצבא האמריקאי במלחמת וייטנאם העדיפו משקאות — ויסקי ל־wounded ו״קוּל־אייד״ ל־killed). משנות ה–80 ואילך התקבע הקשר שונה לחלוטין, של מיקוח או סחיטה להשגת כופר אנושי — אסירי טרור — תמורת חטופים המוחזקים כבני ערובה. אבל זהו כבר דיון אחר, הדומה יותר למחלוקת על סיכולים ממוקדים. לצבא מותר לסכן את לוחמיו, או לנסות להרוג את אויביו ללא מגבלות, כל עוד מדובר בחיילים אלמונים. ברגע שלאיש יש שם, פנים, משפחה — נדרש נוהל מוגדר.

מאמצי בנימין נתניהו בימים האחרונים להצלת אחיזתו המתרופפת בשררה בעזרת הרפובליקאים בקונגרס הם ״חניבעל״ נגד ברק אובמה ואובדן העשתונות שלא הוכח עד כמה יש לו — על משקל אמירתו של אבא אבן, שמצפונו של משה דיין נקי כי מעולם לא השתמש בו.

המסע הנואש הוא מהלך מטופש, הדוחף סוף סוף את אובמה להתנער מנתניהו. במסמכים פנימיים מתקופת ממשל ג׳ימי קרטר, שפורסמו בחודש שעבר, עלתה שוב ושוב המלצת איש הקשר של הנשיא עם הקהילה היהודית, אד סנדרס, להבליג על התגרויות של מנחם בגין — שהקים התנחלויות למרות אי־חוקיותן והשתמט מהתהליך המדיני — פן עימות יחזק אותו. זה היה איום סרק אז, ואין בו ממש גם עכשיו מול נתניהו. אם נתניהו יתעקש להגיע לוועידת איפא״ק ולנאום בקונגרס, שבועיים לפני הבחירות לכנסת, חזקה על הממשל שימצא דרך להעניק כבוד שוויוני פלוס ליצחק הרצוג ולציפי לבני. זהו מהלך פחדני, המראה שתיבת הלהטים של ראש הממשלה ריקה.

לנוכח התזזית המבוהלת של נתניהו, המחפש את המלוכה ומאבד את העשתונות, חייב כל ישראלי המתלבט איך להצביע להציג לעצמו את שאלת השאלות: אם ביבי כל כך טוב, איך זה שכל כך רע?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ