שלום, עורך: גדעון לוי נפרד מדייוויד לנדאו

הוא היה עורך חרדי של עיתון חילוני, בריטי בנשמתו שחי בישראל, ציוני רדיקאלי ושמאלן רדיקאלי לא פחות, ליברל שדבק בעמדות שמרניות. שנותיו כעורך היו טובות לו ול"הארץ"

גדעון לוי
גדעון לוי

הוא היה, ככל הידוע, אחרון העורכים בעיתונות הישראלית המודפסת שהחזיק בקבוק ויסקי בארונו ולבש מקטורני טוויד. הוא היה אחרון העורכים מהדור הקודם, הישן והטוב.

מעולם לא פגשתי דמות כה מלאה סתירות כמו זו של דוד לנדאו, שהלך אמש לעולמו. מעולם לא פגשתי עורך סוער ומסעיר כזה. רק נשמה גדולה ואישיות מורכבת כמו שלו יכולות היו להכיל את כל המורכבויות הללו ולקיים עולם מקורי ועצמאי - לא צפוי, לא מקובל, לא עונה לשום הגדרה, לאף קלישאה. במלים אחרות: אמיץ לב. בלנדאו אפשר היה בקלות להתאהב.

הוא היה עורך חרדי של עיתון חילוני, בריטי בנשמתו שערך עיתון עברי. הוא היה ציוני רדיקאלי ושמאלן רדיקאלי לא פחות, שחלק מבני משפחתו מתגורר בהתנחלויות, אותן ראה כאסון.

הוא היה ליברל אמיתי שדבק בכמה עמדות שמרניות מאוד. הוא היה אחרון המלוכנים הבריטים במדינת ישראל - דיוקנה של המלכה אליזבת ניצב בחדר העבודה שלו - והוא היה פטריוט ישראלי. הוא דיבר עברית במבטא בריטי, וחלם באנגלית לונדונית על ישראל אחרת.

דוד לנדאו עם עורכו הנוכחי של "הארץ", אלוף בן, ב-2006צילום: אייל ורשבסקי

לכל טוריו של לנדאו ב"הארץ"

מינויו לתפקיד העורך הראשי הפתיע רבים. לכאורה הוא לא התאים ל"הארץ", ו"הארץ" לא התאים לו. אבל ראו זה פלא: שנותיו היו שנים טובות לו ולעיתון. הוא האמין באהוד אולמרט ולא האמין באקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק. בזאת וגם בזאת הוא נותר בעמדות מיעוט בעיתון שהוא היה עורכו הראשי. איפה יש עוד דברים כאלה?

אולי הידיעה הכי חשובה שהעביר היתה הריאיון שערך, יחד עם עורכו הנוכחי של "הארץ", אלוף בן, עם ראש הממשלה לשעבר אולמרט בתום ועידת אנאפוליס. "שתי מדינות או שישראל גמורה", זעקה הכותרת הראשית. "יגיע יום", אמר אולמרט ללנדאו ולבן, "שבו פתרון שתי המדינות יתרסק ונעמוד בפני מאבק בסגנון דרום אפריקאי של זכויות הצבעה שוות גם לפלסטינים בשטחים. ברגע שזה יקרה מדינת ישראל גמורה". עד יומו האחרון הזדהה לנדאו עם הדברים הללו.

לעתים הייתי מחליפו בסופי שבוע, כשקו הטלפון של העורך החרדי היה מתנתק. לפני כניסת השבת היה מצלצל אלי והוא שופע רעיונות למאמר המערכת ליום ראשון. לנדאו החשיב מאוד כל מלה בעיתון. מאז חלפו שנים, המלה הכתובה ב"הארץ" אולי משפיעה פחות, אבל אני עדיין נזכר בימים ההם.

השנה האחרונה הייתה שנת סבל עבורו. אבל בפעם האחרונה שראיתיו, במסיבה שערכו לו חבריו לאחר שקיבל עיטור כבוד מידי הנסיך צ'רלס, הוא קרן מאושר. לנדאו היה נרגש ושמח באותו ערב, כפי שלא ראיתיו מזמן, על אף שהמחלה כבר עמדה להכריעו.

בסרטון הווידאו שצולם במעמד הענקת העיטור בארמון בקינגהאם בלונדון, נראה לנדאו משוחח עם הנסיך. לנדאו שיתף את הנסיך הבריטי בנושא שהעיק עליו כל חייו: החרם הלא רשמי שהטיל בית המלוכה הבריטי על ישראל.

מעולם לא התקיים כאן ביקור מלכותי בריטי וללנדאו זה כאב, הוא לקח את זה כמעט באופן אישי. צ'רלס ביקש מלנדאו שיכתוב לו מכתב. לנדאו כתב, הנסיך עדיין לא בא, אבל אם יום אחד יהיה כאן ביקור מלכותי, נדע שידו של לנדאו הייתה בדבר. כמה שזה ישמח אותו ממקומו שבמרומים.

אני כותב את השורות הללו מחדרי בבית אורחים בריטי בעיר דלהי בהודו. נדמה לי שזו תפאורה הולמת לכתוב על לנדאו, העורך שאהבתי, העורך שכולנו אהבנו.

שלום עורך, שלום דייוויד.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ