דייוויד לנדאו - זר בארצו, בכל כך הרבה מובנים

הזרות היתה חלק מהחוויה הדתית שלו, שגם חייבה סלידה, כעורך, מאופנת הטשטוש והערפול בנוסח "צו פיוס", כולנו יהודים

יאיר אטינגר

את הטקסט ההוא של דוד (דייוויד) לנדאו קראתי מזמן מהכתב, מתוך ראיון שנתן ב-2005 מיד אחרי הנסיגה מרצועת עזה לסיון רהב וידידיה מאיר, אבל כמה קל היה לדמיין אותו אומר למראיינים את אלפי המלים הנוקבות, יורה אותן בהתלהבות, בכעס, בהומור דק, במבטא הכבד שתמיד עורר עליו חשד - איך ייתכן שהוא רהוט ומדויק כל כך גם בעברית?

הראיון הפוליטי ההוא עסק גם בעולמו הדתי, וגלש אל פרק "עלינו לשבח", הנאמר שלוש פעמים ביום אחרי התפילה, אל המלים המופיעות בו "לתקן עולם במלכות שדי". "אני מתרגש מהפסוקים האלה יותר מכל פסוק אחר בתפילה", אמר, "הם נותנים לי זריקה להמשך היום שלי, והם אומרים לי: 'יש למה לקוות, יש במה להיאחז, יש למה לצפות, יש מה לדמיין, יש אל מה לשאוף'".

כן זו היתה התכלית, לא לחשוש ממלים גדולות, להתיימר, להיות עיתונאי ולתקן עולם במלכות שדי. את הראיון ההוא גמעתי בצמא, הוא סיכם את ההשקפה הרחבה והמנומקת של בוס שממנו לרוב התייראתי, ובאותה תקופה הוא נתן לי, כתב צעיר, סיבות טובות להתיירא.

לנדאו בביתו, ב-2013צילום: אלכס ליבק

עורך קשוח, קיתונות תוכחה וביקורת, בטלפון, פנים אל פנים, במייל, בכל מדיום אפשרי, אבל גם דוחף קדימה ומדרבן. לא לחשוש ממלים גדולות ופרויקטים שאפתניים, להתעקש לחדור אל מעבר לקווי הסיקור הרגילים, לדובב את רב או האדמו"ר שלעולם אינם מדברים. הוא בעצמו הסתובב בגוש קטיף ועם הכתבים במלחמת לבנון השנייה, דרש מהם ומעצמו להבין כל דבר בהקשר הרחב, להבין דבר מתוך דבר, אבל לעולם לא להחזיק טובה. הוא היה האיש שיפוצץ כל בועה, כל סברה, כל הנחת עבודה, כל גאווה.

ישראלים, כולל כאלה שעבד אתם, התקשו לדחוק אותו למגירות מוכרות. הוא דתי? הוא חרדי? אז איך זה שדעותיו שמאליות כל כך, וביקורתיות כל כך, ואיך מיישבים את זה עם הלהט הציוני העצום שלו? לנדאו היה זר לדפוסים הסקטוריאליים של ישראל, אולי גם בז להם, אבל תמיד דבק וטיפח את גרסת הינקות החסידית שלו, שמעולם לא נפרדה מהזהות שלו כעיתונאי.

אחד האנשים שהעריץ יותר מכל, שתמונתו קישטה את חדר העבודה שלו, היה האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור, דמות היסטורית שבה הוא עצמו זכה לגעת כבחור צעיר בירושלים. הוא סלד מהחסידות האופנתית, המסולסלת והמשתפכת, "המתחברת", והעדיף תמיד את השטיבל החסידי הקטן שלו בקטמון. הוא אהב להידבק בחסידות, הקפיד להקדיש עתים לתורה, ושאף להיות עובד ה', ממש כך. בתקופת מחלתו, סיפר בגאווה באחד הביקורים, החל ללמוד חברותא בספר התניא.

כל אלה הפכו את לנדאו זר בארצו, בכל כך הרבה מובנים. הזרות הזאת היתה חלק מהחוויה הדתית שלו, שגם חייבה סלידה, כעורך, מאופנת הטשטוש והערפול בנוסח "צו פיוס", כולנו יהודים. הוא אהב לחטט בפצעים, להכיר בהבדלים, להתכתש אידיאולוגית, לזקק את האמת. הוא שלל את ההתנחלויות, בנימוקים מוסריים ודתיים כאחד, אבל תמיד התעקש להתקוטט קרוב־קרוב עם המתנחלים, לשלוח למפוני מגוש קטיף גיליונות של "הארץ", לדרבן את הכתבים לשבת ביניהם,ותמיד לעג לשיח השמאלני ההרמטי, הדן עם עצמו על עצמו בעצמו.

באחד הבקרים בתחילת חודש זה התוועדנו, לאור הנסיבות שהיו כבר בלתי מזהירות, לשחרית בבית הכנסת של בית החולים. הומור חמוץ, מי היה מאמין ששידוך מטעם "הארץ", על הייצוגים הספציפיים שלו, יוליד סצנה עם טליתות ותפילין. חיכיתי עד סוף התפילה כדי לנסות עליו את השורה "לתקן עולם במלכות שדי". הוא הנהן, במבטו הילדותי, המסויג, ולא אמר כלום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ