שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ
מתוך "זגורי אימפריה". אין לי את זה ביותר אשכנזי מודעצילום: אוהד רומנו
מיכאל הנדלזלץ

זאת לא הפעם הראשונה שאני חורג מתחומיה של הכותרת "חיית במה" וכותב על מה שאינו תיאטרון, ונחשב על ידי רבים וטובים (טוב, זה עניין יחסי) כניגודו של התיאטרון, היינו הטלוויזיה המסחרית במצב הצבירה של סדרה ריאליסטית במהותה ונוסחתית מטבעה. כתבתי כאן בעבר, פעמיים, על "איש חשוב מאוד", ועכשיו אני רוצה לומר כמה מלים על "זגורי אימפריה", שעונתה השנייה תשודר החל מהיום (3.2) בערוץ 3 של הוט, שגם הפיקה אותה.

להגנתי אטען שבמבט לא מתנשא על סדרות כאלה, אם הן נעשות על ידי אנשים שיש להם מה לומר ויודעים איך לעשות זאת, ניתן ללמוד לא מעט על החיים, בישראל ובכלל, ועל שיקופם באמצעות הטלוויזיה, וגם התיאטרון. ועוד אומר שמאור זגורי, שהגה, כתב ומביים (ומשחק תפקיד קטן) בסדרה הנושאת את שמו, הוא בראש וראשונה מחזאי ובמאי, וראיתי די מעבודותיו על הבמה כדי לראות בו "חיית במה" ולא רק "חיית־מחמד־טלוויזיה".

ולפני שאגיע לסדרה עצמה, עוד נקודת התייחסות תיאטרונית מובהקת ששייכת לנושא, כפי שיתברר — אני מקווה — בהמשך. ב–1993 כתב המחזאי והבמאי האנגלי טרי ג'ונסון מחזה בשם "היסטריה" שגיבורו הוא זיגמונד פרויד, בערוב חייו, בלונדון. אחת הדמויות במחזה היא הצייר הסוריאליסטי סלבדור דאלי (השניים אכן נפגשו במציאות). באחת התמונות מבקש דאלי חוות דעת על תמונה שצייר, ושואל: "כשאתה מסתכל על ציור שלי, מה אתה רואה? את מה שאני רואה, כמובן. זה מה שזה. אבל האם לכדתי את מה שאנחנו מתחקים אחריו, אתה ואני? האם אתה יכול לראות את הלא־מודע?"

שוגי (חן אמסלם), מימין, וליזי (נניט טייב). יש לך את זה ביותר לא-מודע?

ופרויד עונה: "מר דאלי, כשאני מתבונן ברמברנדט, בנוף קלאסי או בטבע דומם של וורמיר, אני רואה עולם של פעילות לא מודעת. מעיין של חלומות חבויים. אבל כשאני מתבונן ביצירה שלך, אני חושש שכל מה שאני רואה הוא מודע. הרעיונות שלך, היומרה שלך, הטכניקה המוקפדת שלך. הפקה מודעת של מחשבות מודעות".

ועתה ל"זגורי אימפריה": למעטים שלא יודעים, זוהי סדרה על משפחה גדולה ולא מתפקדת מבאר שבע: האבא הוא אלברט "בבר" זגורי, בעל דוכן פלאפל מקומי שהוא סוג של מוסד. מגלם אותו משה איבגי, השחקן והאייקון בזכות עצמו, וממש קל לשכוח שהוא במקביל גם "הבורר". הוא היה ילד מאומץ אצל טייקון־פלאפל באר שבעי בשם פינטו (שמת בראשית העונה הראשונה), ושם הכיר את בתו של פינטו, ויוויאן (שרה פון שוורצה האחת והיחידה), הם התאהבו, נישאו ונודו על ידי פינטו האב.

לזגורים שמונה ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות. כל אחד מהם ראוי למאמר, וכל הדמויות, קטנות כגדולות, זוכות בסדרה לרגעי חסד. כאן אני רוצה להתרכז בשתיים: אביאל, שנשלח בילדותו לפנימייה יוקרתית, לא היה בבית שנים, השתכנז ונהיה "ישראלי" לגמרי, ועתה הוא קצין מצליח בצבא שנאלץ לשוב למשפחה ומתעמת אתה (ועם עצמו. מגלם אותו עוז זהבי). אחות־נפשו התאומה היא אבישג־שוגי, סקסית, יצרית וסוערת (מגלמת אותה חן אמסלם), ופגישתם המחודשת מעוררת קנאת אחים ומגלה את כל העריות (ומזה יש בשפע בסדרה, כפי שכתב קובי ניב במאמר עליה: על יחסו הרכושני של בבר לבנותיו ויחסה של ויווי לאביאל). צלע שלישית במשולש הזה היא ליזי (נינט טייב), השכנה המסתורית, אהבת הנעורים של אביאל ושל שוגי.

יש עוד הרבה דמויות בסדרה והרבה קווי עלילה, ומצאתי עצמי נסחף אתה ב–25 פרקי עונתה הראשונה. לא אכנס כאן לעוד פרטים. הרבה מאוד נכתב עליה, בעיקר בהקשר של יחסי מזרחים־אשכנזים, שהוא נושא מלובה לקראת הבחירות. הודגשה העובדה ששמו של היוצר, הזהה לשם האימפריה שעליה הוא מספר, מקנה תוקף, אמינות וכבוד לציורו את יוצאי מרוקו בבאר שבע, מה עוד שגם איבגי, אמסלם וטייב הם לא בדיוק מעדות אשכנז.

במובן מסוים פעל לטובתו מה שניסח קומיקאי פקיסטני שנשאל בטלוויזיה האנגלית על גבולות ההומור העדתי: זה מאוד פשוט — הוא אמר — לי מותר לצחוק על אמא שלי. לכם לא. ולכן מאור זגורי לכאורה לא יכול לטעות כשהוא כותב וצוחק עם ועל "זגורי אימפריה": זה האמ־אמ־אמא שלו.

נכון שבהרבה סרטי בורקס ישראליים אשכנזים צחקו ממזרחים והפכו אותם לקריקטורות נלעגות (לא בלי שיתוף פעולה של שחקנים ממוצא מזרחי; אמנם לא היתה להם הרבה ברירה), אבל אשכנזים כמו אפרים קישון ושייקה אופיר, וכמו שרה פון שוורצה — שהיא אולי השחקנית הכי אירופאית על הבמה הישראלית, ושמה מעיד עליה ש"שווארצע" היא לא — הצליחו ליצור דמויות מזרחיות מרתקות, מורכבות ומעוררות אמפתיה. כך שבסופו של דבר זה לא שחור־לבן עדתי, אלא עניין מקצועי ואמנותי. "זגורי אימפריה" היא בעיני סדרה מצוינת כי היא נעשתה על ידי אנשים מוכשרים ומקצועיים, שיש להם מה להגיד ויודעים איך לעשות את זה. וגם המוצא שלהם הוא חלק ממה שהם.

אבל מה שייחודי בעיני בסדרה הזאת מתמצה במשפט אחד ששמעתי בפרק האחרון של העונה הראשונה, בו יוצאות ויווי, שוגי וליזי לטקס בבסיס של אביאל. זה היה פרק סוף־עונה קלאסי, שיצר משבר שצריך להיפתר בעונה הבאה, ולא אכנס כאן לפרטיו הסבוכים. ליזי יוצאת להצטרף לויווי ושוגי כשהיא לבושה בפאר מוגזם, העומד לכאורה בסתירה לדמותה הזרוקה. שוגי מעבירה עליה מבט ומפטירה רטורית: "יש לך את זה ביותר לא־מודע"?

אני רוצה להתעמק מעט במשפט הזה. הנוסחה "יש לך את זה ביותר" לקוחה מעולם הצרכנות, כשאנחנו מבקשים מוצר מסוים, שתכונה מסוימת בו ניתנת להדגשה נוספת . בשימוש ביחסים הבין־אישיים, זוהי הערה אירונית שבה אנו מתייחסים להתנהגות מסוימת של איש שיחנו לא כאל משהו ספונטני, אלא כהעמדת פנים שנועדה ליצור רושם מסוים. אנחנו כאילו אומרים, בתוכנו פנימה: "אתה לא יכול לעבוד עלינו. לך נדמה שאתה מצחיק, או יפה, או ריגשי (במלעיל)", ואז אומרים לו בקול: "יש לך את זה ביותר 'ריגשי'?"

ברגע הספציפי בין שוגי לליזי, שוגי רואה שליזי התקשטה כדי להרשים את אביאל (שיש או היתה לו חברה אחרת בצבא, ממנה נפרד בינתיים, גם כי המשפחה הקיאה אותה), אבל ליזי משחקת אותה תמימה. הסבטקסט של שוגי לליזי הוא: "אני לא קונה את הפוזה התמימה והנקייה שלך. את לא עובדת עלי עם תדמית ה"לא־מודעת־לעצמה".

אבל מה שיפה בהכנסת נושא ה"לא מודע" לנוסחה הוא מה שפרויד אומר לדאלי במחזה של ג'ונסון על הסתירה המובנית בין ה"לא־מודע" לבין מה שמחצין את הלא־מודע, כמו ציוריו של דאלי. ברגע שמתחילים לדבר על דרגות של יותר או פחות, זה כבר לא "לא מודע" אלא משהו לגמרי מודע. וזה סוד הקסם של "זגורי אימפריה" בעיני. הדמויות נראות לנו לא־מודעות למה שהן משדרות, הן נראות ספונטניות, אמינות, משכנעות, פועלות בתוך התיוגים החברתיים הישראליים של אשכנזים־ספרדים, עושר־עוני, דת־חילוניות, אמונות טפלות מול רציונליות — כאילו הפנימו לגמרי את התיוגים. לעומת זאת, מאור זגורי והשחקנים מודעים לחלוטין למה שהם עושים, לתגיות שהם מפרקים, ל"פוליטיקלי קורקט" שממנו הם עושים צחוק גדול דרך כל מיני טאבואים שהם מנפצים ברגליים קלות. הם — בניצוחו של הכותב הבמאי — מרחפים משני צדי הקו החמקמק המפריד בין המודע ללא־מודע הקולקטיבי הישראלי.

הפרק הראשון של העונה השנייה מתרחש ביום השואה. בבר מסרב לעמד בצפירה עד שהחברה הישראלית לא תכיר בעוול שנעשה לו כשעלה ארצה ממרוקו וקופח בגלל ההתנשאות האשכנזית. הוא מדבר באמא של הקלישאות מתוך רטוריקת הקיפוח העדתי לדורותיה. אביאל עונה לו במיטב הקלישאות של ישראל־כור־ההיתוך הלבן והמערבי, שמצפה מכולם לחיות באחידות דעות ורגשות. שניהם מדברים בסיסמאות, שבכולן יש משהו.

אולי זה הסוד של המלים, שנוטלות את בליל הרגשות האנושי והסוער בתת־מודע שלנו, והופכות אותו למודע בצורת מושגים, רעיונות וסיסמאות. ואולי זה הסוד הגדול של כל האמנויות — גם התיאטרון והטלוויזיה — שהן מפגישות את הצופים עם התת־מודע האישי והקולקטיבי שלהם. היצירה עצמה, ההצגה או הפרק בסדרת הטלוויזיה, היא קו הגבול בין המודע והלא־מודע. יש העוברים אותו תוך בדיקת דרכונים וויזות, ויש החוצים אותו בגניבה או בכוח. כשזה אמנות, לא מתים מזה אלא מתפתחים ונפתחים וצומחים וזה מרתק. וכשזה לא — זה גם כואב וגם לא נעים וגם משעמם.

"אימפריה זגורי" שייך בעיני במפורש לסוג הראשון. ואין לי את זה ביותר אשכנזי מודע.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ