בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התוכנית המדינית של ליברמן היא סכנה גדולה למדינת ישראל

לכאורה, אביגדור ליברמן מבקש לישראל פתרון פשוט ונוח: שטחים לפלסטין תמורת שטחים לישראל, 
ובא לציון גואל. למעשה הוא הופך את ערביי ישראל לקלף מיקוח, ולא מביא בחשבון שכשנכנסים 
למשא ומתן דמוגרפי, החרב יכולה להתהפך בקלות

139תגובות

לפני כמה שבועות הציג אביגדור ליברמן (מחדש) את התוכנית המדינית שלו, שעיקרי דבריה באים לידי ביטוי בסיסמה "אריאל לישראל, אום אל־פחם לפלסטין". במקביל פיזר רמזים על מעורבותו בתהליך שאמור להוביל להסדר אזורי כולל. בתגובה ניסתה המערכת הפוליטית לפענח אם ליברמן פונה ימינה או שמאלה; אם הוא בעד או נגד הסדר כולל; אם הוא מאמץ את רעיון שתי המדינות או דוחה אותו.

אכן קשה לקטלג את ליברמן על פי קווי המתאר המקובלים של ימין ושמאל אבל תוכניתו, גם אם תידחה בסופו של יום, מציפה בעיות קשות ועלולה לערער את המצב המדיני בדרכים שכרגע סמויות מהעין.

דודו בכר

הטיעון המרכזי של ליברמן, כי תוכניתו תאפשר את הקמתן של שתי מדינות לאום השואפות להיות "טהורות אתנית", בעייתי כשלעצמו. במאה ה–21 רוב רובן של מדינות הלאום מכילות מיעוטים ואיש אינו חושב שאפשר להחזיר אחורה את מחוגי השעון ההיסטורי וליצור מרחבים פוליטיים חד־לאומיים. עצם השאיפה למרחבים חד־לאומיים מציבה את המיעוט כמטרד, במקרה הטוב, וכגיס חמישי במקרה הרע, שיש להיפטר ממנו. בכך היא מגבירה את המתחים הפנימיים ומעניקה לגיטימציה לעוינות המתורגמת להפליה ולרדיפת מיעוטים — שממילא אינם שייכים.

הנזק השני נובע מכך שתוכנית ליברמן מקבעת את הממד הדמוגרפי כממד הקובע את הגבולות הפוליטיים. נזק זה הוא עצום, ועלול לפתוח דיון בינלאומי על גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל שיונע משיקולים דמוגרפיים.

תוכנית ליברמן קוראת להעביר לרשות הפלסטינית שטחים משטחיה הריבוניים של מדינת ישראל הסמוכים לקו הגבול (הקו הירוק), כמו טירה, טייבה, כפר קאסם, ג'לג'וליה, אום אל־פחם ובאקה אל־גרבייה, שבהם חיים למעלה ממאה אלף אזרחי ישראל הערבים. בתמורה תספח ישראל את שטחי ההתנחלויות הסמוכות לקו הירוק, כולל אזורי אריאל וקדומים. שטחם של אזור ואדי עארה והמשולש כ–90 קמ"ר ובהם כ–15 יישובים. הגדול שבהם, אום אל־פחם, מונה למעלה מ–50 אלף תושבים. כלל האוכלוסייה הערבית באזור הוא כ–200 אלף תושבים. ואדי עארה והמשולש הוכללו בשטח מדינת ישראל על פי הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן (הסכמי רודוס 1949).

לכאורה, מדובר בתוכנית אטרקטיבית המאפשרת הקמתן של שתי מדינות שיש להן רוב אתני מובהק ומוצק. חילופי השטחים האמורים (כולל העברת מזרח ירושלים לפלסטין) יקטינו את נוכחותו של המיעוט הערבי בישראל ואת נוכחותו של המיעוט היהודי בפלסטין. התוכנית מקבלת למעשה את ההנחה כי הפלסטינים זכאים לשטח שהוא שווה ערך למאה אחוז משטחי הגדה והרצועה ערב מלחמת ששת הימים ומחליפה שטח בשטח על מנת לחלק מחדש את האזור שבין הירדן לים על פי מתווה דמוגרפי.

תוכנית זו, בשונה ממפת הדרכים, יוזמת ז'נבה, עקרונות קלינטון ותוכניות נוספות, מבוססת על שינוי תוואי הגבול כך שהשטחים שיוחלפו הם שטחים מאוכלסים שהאזרחים הגרים בהם מתנגדים ברובם לשינוי במעמדם האזרחי. התוכנית מעוררת שאלות ומציעה דרך חדשה לחשוב על חלוקתה הפוליטית של יחידת השטח הנקראת "ארץ ישראל".

בשידור חוזר

אם הגבול אמור להיות משורטט על פי מתווה דמוגרפי, הרי שאין כל סיבה שעיקרון זה ייעצר במקום שליברמן רוצה לעצור בו. יש להניח כי הרעיון של חלוקת הארץ מחדש ליחידות נפרדות שכל אחת מהן תיבחן על פי היחסים הדמוגרפיים המאפיינים אותה תעלה דרישה לספח למדינה הפלסטינית חבלי ארץ נוספים שיש בהם רוב ערבי מובהק.

מפות שפירסם הדמוגרף ארנון סופר (2010) מראות בבירור את פרישת המגורים של אזרחי ישראל הערבים. הגבולות העולים ממפות אלו מזכירים מאוד את גבולות תוכנית החלוקה של 1947. תוכנית החלוקה, או בשמה הרשמי, החלטה 181 של עצרת האומות המאוחדות, התקבלה בכ"ט בנובמבר. השטח שהוקצה למדינה היהודית היה 55% משטחי ארץ ישראל, למדינה הערבית הוקצו 45% מהשטח וכ–1% מהשטח הכולל את ירושלים ובית לחם היה אמור להיות שטח בינלאומי, ניטרלי ובחסות האו"ם. מנהיגי היישוב קיבלו את עקרון החלוקה, אך דחו את מפת החלוקה, משום שחששו מהקמת מדינה שהרצף הטריטוריאלי שלה רעוע.

מרגע שישראל תסכים לדון בגבולותיה מחדש על פי עקרונות דמוגרפיים, יש חשש סביר שגם ערביי הגליל (שיש בו היום רוב ערבי) והנגב (שבחלקו יש היום רוב ערבי) יצטרפו לדרישה לבחון את השתייכותם. אם האזרחים הערבים אינם חלק משמעותי מתפיסת העתיד של מדינת ישראל, מדוע שלא יבקשו לעזוב אותה — כפי שליברמן מציע — עם השטחים שעליהם הם ישובים. כבר היום יש גרעין לא קטן של ערבים שהתייאשו מהחברה הישראלית ובוחנים את הקשר שלהם עם המדינה באורח ביקורתי.

מי יקבל את ההחלטה?

ליברמן מניח שתהליך חילופי השטחים והאזרחים יתנהל על פי ההצעה הישראלית מבלי שתוצב לה הצעת נגד. בדמיונו של ליברמן ישראל תקבע את היקף השטח ותחליט עבור תושביו מה יהיה גורלם. רבים רואים בהחלטת הממשלה לפנות את תושבי ההתנחלויות בחבל עזה מודל לתוכנית חילופי השטחים של ליברמן. לדעתם, פינוי עזה מוכיח כי מדינה יכולה לוותר מרצונה על חלקי ארץ גם בניגוד לרצון תושבי חבל הארץ האמור. מדוע יכולה ישראל לכפות על תושבי עזה היהודים, אזרחי ישראל, לעזוב את בתיהם ואינה יכולה לכפות על תושבי המשולש לעבור למדינה הפלסטינית מבלי לוותר על בתיהם ורכושם?

יש לציין שמעמדם המדיני של אזורי המשולש ועזה אינו דומה. רצועת עזה היא אזור כבוש שהשליטה הישראלית וההתיישבות הישראלית בו היו בניגוד לחוק הבינלאומי. ההחלטה לצאת מעזה היתה החלטה לציית לחוק הבינלאומי ולסיים את הכיבוש. אין כל דמיון בין ההחלטה הזאת להחלטה לשנות את גבולותיה המוכרים של מדינת ישראל תוך השארת חלק מאזרחיה מצדו השני של הגבול מבלי להקנות להם את האפשרות לחיות, לפעול ולהצביע, לעבוד ולהתפרנס בגבולות המדינה שהם אזרחיה.

האם זכאית מדינה לוותר על חלק משטחה? בספרות הבינלאומית אין מקרים רבים שבהם מדינות מוותרות מרצונן על שטחים השייכים להן על פי החוק הבינלאומי. גם אם נניח כי צעד כזה אפשרי, עולה השאלה מי אמור לקבל את ההחלטה על מנת שתהיה לגיטימית.

מקובל שהחלטות מסוג זה מתקבלות על ידי תושבי חבל הארץ האמור לעבור שינוי. למשל, בדיון על שאלת השתייכותה של קוויבק לקנדה פסקו אנשי חבל קוויבק (ב–1995 וב–2014); בשאלת עצמאותה של סקוטלנד מאנגליה פסקו בשאלה אנשי סקוטלנד (ב–1997 ו–2014); כאשר שקלה שווייץ להקים במסגרת גבולותיה קנטון חדש, קנטון יורה, פנתה גם היא לאנשי הקנטון עצמו והם שהחליטו על גורלם (1996); כאשר ביקשו אנשי קטלוניה להיפרד מספרד הם ערכו משאל עם בין הקטלונים (2014); גם כאשר הוחלט על גורלו של חבל קרינטיה (Carintia) המצוי בין אוסטריה לסרביה התנהל משאל עם בין אנשי אותו חבל ארץ (1920).

הסיבה לכך ברורה: מדינה אינה יכולה לוותר על אזרחיה, ובוודאי שאינה יכולה לחייב אותם לוותר על אזרחותם. המהלך ההפוך אפשרי, אזרחים יכולים לוותר על אזרחותם באורח אישי, וחבלי ארץ יכולים — בהסכמת תושביהם ובהסכמת המדינה שאליה היו שייכים — להיפרד ממנה.

עופר וקנין

מה רוצים אנשי המשולש?

לפי כל הסקרים שנעשו בשנים האחרונות, רוב תושבי המשולש וואדי עארה מסרבים לעבור לריבונות המדינה הפלסטינית. סקרים מראים שבין שליש לרבע מאזרחי ישראל הערבים היו מוכנים לעבור עם אדמותיהם לשלטון הרשות הפלסטינית. האם יכולה המדינה החליט לוותר על אזור המשולש וואדי עארה בניגוד לעמדתם של תושביהם? האם יכולה המדינה לשלול באורח חד־צדדי את זכויותיהם הפוליטיות והחברתיות של האזרחים הערבים היושבים באזורים אלו? להחלטה כזו לא תהיה לגיטימציה והיא תיתפס, בצדק, כמדיניות של גזל וגירוש.

אם יתאפשר לאזרחים הערבים החפצים בכך לעבור לשטחי מדינת ישראל ולקבל פיצוי על הרכוש שהשאירו מאחור, תצא מדינת ישראל מופסדת פעמיים: היא תוותר על שטח השייך לה ותיאלץ לשלם פיצויים לכל אחת ואחד מהם. אם הפיצויים שניתנו למתנחלים בעזה יהיו נקודת ההתחלה של הדיון, מדובר במיליארדי שקלים.

האם יכולה מדינת ישראל לעשות צעד של ויתור חד־צדדי על שטח המשולש? מובן שלא. המדינה הפלסטינית יכולה, מתוך כבוד להעדפותיהם של אזרחי ישראל הערבים, להחליט שלא לקבל את השטח האמור לשליטתה הריבונית. הוצאתו של שטח מתחומה של מדינה אחת והשארתו ללא שייכות מדינית, כשתושביו הופכים לפליטים נטולי אזרחות, היא צעד חמור שאין לו תקדים.

ישראל התרגלה לחשוב חד־צדדית עד כי שאלת ההסכמה לקבלת השטח על ידי המדינה הפלסטינית אינה עומדת כלל על סדר היום. למעשה, זוהי שאלת מפתח בדיון כולו. התוכנית של ליברמן יכולה להוליד את השתלשלות הדברים הבאה: ישראל מקבלת החלטה חד־צדדית על העברת שטחי המשולש אל מחוץ לתחומה הריבוני, מקוממת ומכעיסה ללא תקנה את אזרחיה הערבים. היא מקימה, למעשה, אוטונומיה מקומית באזורים האמורים, ובסופו של דבר לא מצליחה להעביר אותם למדינה כלשהי ולכן מחויבת על ידי לחץ בינלאומי לקבלם בחזרה.

פלסטיניזציה של הערבים

הגם שהם חלק אתני, היסטורי, דתי ותרבותי מהעם הערבי־הפלסטיני, ב–66 השנים שעברו מאז הקמתה של מדינת ישראל יצרו אזרחי ישראל היושבים במשולש ובוואדי עארה, כמו כלל האוכלוסייה הערבית בישראל, מסגרת ייחודית ישראלית־פלסטינית, ואף שתושביהם אוהדים את המאבק הפלסטיני, הם רואים עצמם כישראלים. העלאת תוכנית חילופי השטחים מעבירה מסר שאזרחי ישראל הערבים הם קלף מיקוח מדיני ואזרחים על תנאי.

יהיה זה צעד בלתי הפיך, שיערער סופית את הקשר של מדינת ישראל עם המיעוט הערבי, ולאחריו לא יהיה כל בסיס לתבוע ממיעוט זה נאמנות ומחויבות כלפי מדינה הרוצה לשלול את אזרחותם של חבריו.

תוצאותיה של תוכנית ליברמן ברורות:

* דה־לגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.

* דה־לגיטימציה של גבולותיה של מדינת ישראל וחזרה לתוכנית החלוקה של 1947.

* דרישה לחלוקה מחודשת של ארץ ישראל בין הים לירדן לאור קווי מתאר דמוגרפיים.

* פלסטיניזציה מוחלטת של אזרחי ישראל הערבים, עם אובדן כולל של האמון בין האזרחים הערבים למדינה.

הפתרון המדיני לסכסוך הישראלי־הפלסטיני מוכר וידוע ויש לו ארבעה מרכיבים מרכזיים:

1. קבלת העיקרון של שתי מדיניות לשני עמים — מדינות לאום שאינן בנויות על בסיס של טוהר אתני אלא על רוב דמוקרטי.

2. שמירה על גבולות 1967 בתיקוני גבול קלים שאינם מבוססים על שיקולים דמוגרפיים.

3. הגעה להסכם כולל במהלך של משא ומתן עם הפלסטינים ובחסות גורמים בינלאומיים.

4. הכרה בינלאומית בקיומה של ישראל באזור בגבולות מוסכמים ומוכרים, ונורמליזציה ביחסיה של מדינת ישראל עם העולם הערבי.

בעת האחרונה נוסף לארבעת העקרונות הללו נדבך נוסף: יצירת ברית עם הכוחות האיסלאמיים המתונים כנגד האיסלאם הקיצוני.

תוכנית ליברמן שומרת לכאורה על עקרונות אלו, אבל בדרכה החתרנית גם מערערת אותם ומחזירה לזירת המחלוקת נושאים שכבר אינם עומדים על הפרק. לכן — אם תיושם או תידחה — היא זורעת זרעי פורענות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו