שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זגורי פורמת את שמלת ההגמון

מירב אלוש לברון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מירב אלוש לברון

השבוע חזרה אלינו בסערה משפחת זגורי על סבך עלילותיה, ומי שחשב שהדימויים שצפינו בהם בעונה הראשונה יעברו סובלימציה כדי להתחבב על מבקריה — התאכזב. הכשפים והטקסים להסרת הרוע נותרו עמנו ואתם הנרטיבים המשפחתיים הסוערים, המטענים הסבוכים בתוך המשפחה, המאבקים הייצריים והתשוקות, ובעצם הדבר הגדול הזה שנקרא חיים. רבות כבר נכתב על הסדרה בהקשר לנושאיה ולאסתטיקה שלה. אפשר וצריך להעמיק עוד בהיפוך החתרני שהיא מייצרת במעמדו של הסטריאוטיפ ובאופציה התרבותית שהיא מציעה לישראליות, ואין לפטור בקלילות את הטענה על הנצחת התיוג האתני. אך הוויכוח הבינארי בין שתי התפישות זר ליצירה המרובדת הזאת, שמתאפיינת בפתיחות כמעט אינסופית, המניבה רב־משמעיות ומגוון פרשנויות והזדהויות, שכל ניסיון להכריע ביניהן נידון מלכתחילה לכישלון.

אין זו הפעם הראשונה שהתקבלות של יצירה תרבותית מזרחית גורמת לתסיסה ולמאבק על הפרשנות "האמיתית" שלה. כי "זגורי אימפריה", כובשת ומעוררת ככל שתהיה, אינה מגיעה משום מקום. תוצרים תרבותיים אינם עולם הרמטי משל עצמם. הם לרוב מרפררים לטקסטים אחרים, מצטטים מהם, ומתכתבים אתם ועם מגמות חברתיות. הזיקה של טקסט תרבותי אחד לאחרים היא המאפשרת ליצירה להיבנות בעולם ולפלוש לתודעה של קהלים על סמך הידע התרבותי המוקדם שלהם, ומתוכו וכנגדו ליצור מחדש את השיח והשפה שלה.

"שחור", סרטה של חנה אזולאי הספרי, סיפר את סיפורה של חלי, כוכבת טלוויזיה מצליחנית, החוזרת הביתה לבאר שבע לאחר מות אביה ומתעמתת עם עברה ועם הידע המשפחתי והתרבותי שלה, שמהם ברחה בתהליך החניכה שלה לישראליות ההגמונית. בדיוק כמו אביאל של מאור זגורי. כש"שחור" יצא לאקרנים הוא עורר סערה תרבותית וציבורית, שבה לקחו חלק אינטלקטואלים, אנשי קולנוע וצופים רבים. יהודים מזרחים לא מעטים, בהם ח"כ אורלי לוי אבקסיס, הגיבו מעל דפי עיתון זה במשך שבועות, בתרעומת גדולה. מזרחים רבים כעסו על החיבור בין עולם הכשפים, הפרימיטיבי לטעמם, שלו נתנה היוצרת ביטוי, שאותו "לא הכירו בביתם". רבים התנערו מעולם התוכן ומהמשמעויות שיוחסו בסרט לעדה המרוקאית, תוך התעלמות מהביקורת בסרט כלפי הדיכוי התרבותי שהושת על המרוקאים. יהודים אשכנזים הגיבו בשיח גזעני וברתיעה תרבותית מלווה בהתנשאות. גם הם הביעו דחייה כלפי הייצוגים הפרימיטיביים לכאורה של המשפחה, והשתמשו בהם כדי לאשרר לעצמם את העליונות התרבותית האשכנזית. האוריינטליזם ההוא, הכרוך בהתקבלות "שחור" על ידי אשכנזים, תואם להפליא לתגובה של הקהל האשכנזי שבה חזתה רחל גץ סולומון כשצפתה בפרמיירה של זגורי בשבוע שעבר. שם הזדעזעו והרימו גבה, ופה צחקו והריצו דאחקות. 

הזעם של חברי המזרחים, המסתייגים מזגורי, נזרע אפוא כבר בשנות ה–90 ודווקא במסגרת הייצוג העצמי המזרחי. היום, 20 שנה אחרי "שחור", יש לומר כי זהו "זעם קדוש", ועלינו לתמוה כיצד הוא חוזר על עצמו באותה תבנית ממש לאחר התבססות השיח הפוליטי המזרחי ומופעיו התרבותיים המגוונים. הזעם וההתנגדות האלו היו מוצדקים ונחוצים לו "זגורי אימפריה" היתה חפה מחתרנות כלפי ההגמוניה, גזענית ואוריינטליסטית כלפי גיבוריה וחסרת מודעות פוליטית למציאות שמחוץ ליצירה. אבל היא דווקא משופעת בחתרנות ובכל פרק פורמת מחדש את התפרים שמהם עשויה שמלת ההגמון. מעבר לכך, הדמויות בסדרה עגולות, מתוחכמות ואינטליגנטיות, ומודעות למיקומים שלהן במגרש החברתי, המסומן בגבולות מעמדיים, תרבותיים ואתניים.

אז מדוע, למרות החתרנות של זגורי, הזעם שריר וקיים? כנראה בגלל הפחד מנישול של הזהות החדשה־ישנה שהתרגלנו אליה. הפחד מהסרת המסכות הלבנות, הנאורות, הליברליות, שאנחנו יוצאים נגדן, אך מתקשים להשתחרר מהייצוגים ומהקודים שלהן; ואולי גם הקושי לנטוש דפוסי חשיבה שהוטמעו בשיח הביקורתי. ברור כי לא כל בית מזרחי נראה כמו הבית של זגורי ואין צורך להגיד אמן על כל משפט שנאמר בו. אבל חוויית ההתרחקות מהבית המזרחי באשר הוא מאפיינת מזרחים בישראל. זו יכולה להיות התרחקות מהתרבות היהודית־ערבית, או מהמסורתיות והדתיות המזרחית, או מן התרבות הפריפריאלית על שלל ייצוגיה. בכל מקרה, מזרחים המעוניינים לחולל שינוי חברתי חייבים להתמודד עם המראה שמציבה "זגורי אימפריה" מולנו ומול אשכנזים.

אכן, אין מדובר ביצירה רדיקלית הפורצת את כל גבולות השיח ההגמוני. טלוויזיה מסחרית תחתור תמיד לעבר הפופולרי. אין זה מקרי שהמסר שיצא מהפרק הראשון על יום השואה היה מאוזן ורב־קולי, ושהביקורת אף רוככה בסצנת הסיום של ההורים מול הטלוויזיה, כשהאבא מנכיח את הסבל היהודי האשכנזי והשניים מבטיחים בקריצה לצופה לעמוד בצפירה בשנה הבאה. זגורי אינה רדיקלית כשם ש"עבודה ערבית" אינה כזאת. שתיהן נעות חליפות בין מוקדי שיח שונים באמצעות איזונים ובלמים עדינים, ומתוך היכרות קרובה עם סף הכאב, ההתנגדות וההזדהות של הקהלים.

אם מאור זגורי היה הולך עד הסוף היינו מדברים על הסדרה במפגש במוזיאון ויוצאים ממנו מאוד מרוצים, אך היא לא היתה מעוררת שיח ציבורי כה סוער ומאבק פומבי מתמשך.

בסופו של דבר, בזכותו של המאבק הזה מתאפשרת גם החזרת המבט הפריפריאלי להגמוניה וחשיפת כשליה ומגבלותיה. זהו המבט שמחזירה אבישג כשהיא מעמתת את אביאל עם הקונפליקטים הפנימיים שבתוכו ועם סמכות הלובן, וזהו המבט שמחזיר האבא לנרטיב־העל הציוני ביום השואה המקודש כשהוא תובע תיקון. החזרת המבט הפריפריאלי היא מה שדרוש ביחס לקולות הצחוק של אשכנזים המתפקעים באולם וצוחקים לכאורה על חשבוננו, אך חושפים את שטחיותם.

באופן תמוה האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה הגיעה למסקנה ש"זגורי אימפריה" אינה ראויה להיכלל באף אחת מהקטגוריות המובילות לפרס: תסריט, בימוי, מוסיקה, משחק, תפאורה. נאדה. הייתכן שחבריה לא צפו בפרקים? האם יש בכלל דרך שקופה לבחון את תהליכי השיפוט? איך הוחמצה למשל המוסיקה המקורית הנפלאה של התזמורת האנדלוסית וכיצד יכול להיות שסדרה כזאת נדחקת החוצה? לאלוהים הפתרונים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ