מדינת ישראל מחזיקה בחשבון בנק סודי עבור האיראנים. היתרה: מיליארד שקל - סוף שבוע - הארץ

מדינת ישראל מחזיקה בחשבון בנק סודי עבור האיראנים. היתרה: מיליארד שקל

המדינה מסרבת לחשוף מי מושך ומפקיד כסף בחשבון בנק ממשלתי שבו הופקדו מאות מיליוני דולרים שחייבת ישראל לאיראן תמורת נפט שסופק לה לפני המהפכה. מה קרה ב–15 השנים האחרונות בחשבון ואילו פלפולים משפטיים נדרשו למדינה כדי להוציא את הכסף מידי הבנקים המסחריים ולנהל אותו תחת מעטה חשאיות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חשבון הבנק הכי מסתורי בישראל מתנהל כבר 30 שנה בבנק ישראל. הוחזקו בו כספים שגורמים ישראליים חייבים לחברת הנפט הלאומית של איראן (NIOC) תמורת נפט גולמי שסופק לפני המהפכה האיסלאמית. גורל החוב מתברר בעצלתיים בבוררות בינלאומית המתנהלת בשווייץ. הפיקדון נמצא בשליטת החשבת הכללית מיכל עבאדי־בויאנג׳ו, ועל פי הדוח הכספי האחרון של בנק ישראל, בסוף 2013 היתה היתרה בחשבון 256 מיליון דולר — כמיליארד שקל.

במשרד האוצר קוראים לו "חשבון מטבע חוץ מיוחד", ובבנק ישראל "פיקדון אחר של הממשלה במט"ח", אבל מדובר באותו סכום, שיתרותיו השנתיות מוזכרות בדוחות רשמיים של החשב הכללי, מבקר המדינה ובנק ישראל. לפני כ–15 שנה משכה הממשלה את רוב הכסף מהפיקדון, שכמעט התרוקן, ואז התמלא מחדש בהפקדות שמקורן לא ברור.

המנהיג העליון של איראן, חמינאיצילום: אי־אף־פי

התנועות האחרונות בחשבון המיוחד נרשמו בשלוש השנים האחרונות, בתקופת כהונתם של בנימין נתניהו כראש הממשלה ועבאדי־בויאנג'ו כחשבת הכללית. ב–2012 נמשכו מהפיקדון 71 מיליון דולר, וב–2013 הופקדו בו 60 מיליון דולר. הדוחות הכספיים של בנק ישראל, שמציגים את התנודות הפיננסיות, לא מנמקים אותן. במשרד האוצר מסרבים להתייחס לשאלות על החוב הישראלי לאיראן, או על הליכי הבוררות שמנהלת חברת הנפט האיראנית נגד ישראל, ומתייחסים לכל העניין כסוד מדינה.

"חוב הדלק" הישראלי לאיראן נוצר בשלהי כהונת השאה, שהיה בעל ברית קרוב של ישראל וספק הנפט העיקרי שלה במשך כשני עשורים. חברות הדלק הישראליות פז, דלק וסונול רכשו נפט גולמי מחברת הנפט הלאומית של איראן, באמצעות חברת־קש שווייצרית שכונתה "סופטרול". האיראנים העניקו לישראל אשראי ספקים של "שוטף פלוס שלושה חודשים". חמשת משלוחי הנפט האחרונים יצאו מאיראן ערב המהפכה והגיעו במלואם לישראל. אבל כשהגיעה עת התשלום שלטה כבר בטהרן הרפובליקה האיסלאמית של האייתוללה חומייני, שניתקה את הקשרים עם ישראל, כינתה אותה בשמות גנאי והפסיקה את אספקת הנפט.

בישראל לא התלבטו הרבה עד שהחליטו לא לשלם את החוב. ההחלטה התקבלה בישיבת הממשלה ב–3 ביוני 1979, ארבעה חודשים אחרי חילופי השלטון באיראן. ראש הממשלה, מנחם בגין, חתם כמה שבועות קודם על חוזה השלום עם מצרים, והתפנה במלוא המרץ למשימתו השנייה: הרחבת ההתנחלות בגדה המערבית. הנושא המרכזי שבו דנה הממשלה באותו יום היה הקמת ההתנחלות אלון מורה על קרקע פלסטינית פרטית של תושבי הכפר רוג'ייב, ליד שכם, שהופקעה "לצורכי ביטחון". הוויכוח היה קשה. שר החקלאות אריאל שרון דחף להקמת ההתנחלות, ומולו התייצבו שר הביטחון, עזר ויצמן, שר החוץ, משה דיין, וסגן ראש הממשלה, יגאל ידין, שגם ישב ראש בישיבה במקום בגין שנעדר. נימוקיהם נדחו והרוב של שרי חרות והמפד"ל, לרבות בגין שהשאיר פתק "בעד", הכריע את הכף לטובת ההפקעה. ההחלטה נפסלה אחר כך בבג"ץ, שדחה את הנימוק הביטחוני, וההתנחלות הוקמה באתר אחר.

לצד הדיון על אלון מורה היה עוד סעיף בסדר היום של הממשלה: "היחסים עם חברת הנפט הלאומית של איראן". אבל הדיון בסעיף הזה נותר חשאי, וההחלטה שלא לשלם לאיראנים לא הוזכרה בדיווח של "הארץ" למחרת על הוויכוח הסוער בממשלה. מימושה החל ללא דיחוי: משרד האוצר הורה לחברות הדלק להפקיד את הכסף המגיע לאיראנים בפקדונות מיוחדים בשלושה בנקים מסחריים, ובתמורה העניק להן ב–22 ביוני 1979 מכתב שיפוי, שבו נטלה הממשלה על עצמה את החוב והטיפול בו.

החשבת הכללית מיכל עבדי-בויאנג'וצילום: תומר אפלבאום

הנושא שנזנח בכל פעם מחדש

באוקטובר 1981 פורסם ב"הארץ" לראשונה שאיראן מתכוונת לתבוע מישראל מיליארד דולר על חשבון עיסקות העבר בין שתי המדינות. בידיעה נאמר, שהכספים שחברות הדלק הישראליות חייבות לאיראנים הועברו לפיקדון מיוחד של החשב הכללי.

האיראנים לא מיהרו לטפל בגביית החוב מישראל, אולי מפני שהיו טרודים במלחמה לחיים ולמוות נגד עיראק. ב–27 ביולי 1985 פתחה חברת הנפט האיראנית בהליך בוררות נגד חברת־הקש מז'נבה, שהיתה הרוכשת הפורמלית של משלוחי הנפט. לפי פסק דין של בית המשפט העליון בשווייץ, שפרטיו פורסמו במוסף "הארץ" ("עמוק באדמה", 16 בינואר), ב–1991 צורפו פז, סונול ודלק כנתבעות לבוררות, וב–1999 פסקו הבוררים האיראנים שיש לשלם את החוב בתוספת ריבית. ישראל התעלמה מצווי ההוצאה לפועל שנמסרו לחברת הקש בז'נבה, וההליך התגלגל מאז לערכאות בשווייץ, עד שלפני כשנה פסק בית המשפט העליון בלוזאן לטובת חברת הנפט הלאומית האיראנית.

במקביל לבוררות על חוב הדלק פתחו האיראנים באמצע שנות ה–80 בהליך נוסף, שכנראה נוגע לנפט שסיפקו לישראל כמקדמה על חשבון פרויקט משותף שנעצר אחרי המהפכה האיסלאמית. בהליך הזה, ישראל מינתה כבורר מטעמה את שר המשפטים לשעבר, עו"ד חיים צדוק. אחרי מותו ב–2002 התמנה במקומו עו"ד דורי קלגסבלד. ב–1994 פתחו האיראנים בבוררות הגדולה, שבה הם תובעים את חלקם בפירות של קו צינור הנפט מאילת לאשקלון (קצא"א), שהוקם ב–1968 בשותפות בין ממשלת ישראל לחברת הנפט הלאומית האיראנית. כתב העת "גלובל ארביטריישן רוויו" העריך את שווי הכספים הנידונים בהליכי הבוררות בשבעה מיליארד דולר.

בכל ההליכים האלה ישראל הערימה קשיים ועיכובים פרוצדורליים וניסתה לדחות את הדיון המהותי, ואיראן התעקשה להמשיך לתבוע את כספה, למרות הזמן שחלף. שתי הממשלות שומרות על שתיקה רשמית ביחס לבוררות ומעדיפות להחליף איומים וגינויים פומביים, מאשר להצהיר ברבים שהן מנהלות הליכים משפטיים ממושכים ומנומסים. החשאיות הישראלית לא נשמרה רק כלפי הציבור בבית: פקידים אמריקאים ואירופאים בכירים, שמילאו תפקידי מפתח בקשרים עם ישראל ובדיונים המשותפים על גיבוש הסנקציות נגד איראן, אמרו ל"הארץ" שבני שיחם הישראלים מעולם לא דיווחו להם על הליכי הבוררות — ולא ביקשו לתאם איתם את האסטרטגיה המשפטית מול האיראנים.

ידין ובגין. הממשלה לקחה על עצמה את החובצילום: חנניה הרמן \ לע"מ

אפשר לדמיין התנהלות שונה, שבה הממשלה היתה מדווחת לציבור על התביעות הכספיות של חברת הנפט האיראנית, ומכוני מחקר אקדמיים היו עורכים כנסים מקצועיים על הליכי הבוררות ועל ההשלכות האפשריות שלהם על היחסים הקיימים והעתידיים בין ישראל לאיראן. אבל זה לא קרה. הטיפול בחוב התרכז בידי החשבים הכלליים באוצר, ומעטים במנגנון הממלכתי שותפו בהם. התקשורת הישראלית גילתה את הסיפור אחת לכמה שנים, בעיקר בכתבות של העיתונאים יוסי מלמן, רונן ברגמן ואבי בר־אלי, ובכל פעם הניחה לו מחדש.

בחסות הערפל הרשמי והשקט התקשורתי ישראל נערכה לבוררות והחליטה להעביר את כספי חובות הדלק, שהופקדו בבנק הפועלים, בנק לאומי ובנק המזרחי, לפיקדון ממשלתי בבנק ישראל. המטרה היתה, כנראה, להגן טוב יותר על הכסף: הבנקים המסחריים, שמחזיקים שלוחות וסניפים בחו"ל, חשופים יותר לעיקולים ולתביעות מאשר הבנק הממלכתי בירושלים. לפי דוח מבקר המדינה מ–1987, "בשנת הכספים 1984 העביר החשב הכללי מחשבונות של החשב הכללי בבנקים אחרים לחשבון מיוחד של החשב הכללי בבנק ישראל סכום של 125 מיליון דולר". המבקר מצא טעות ברישום והעיר לחשב הכללי אז, אריה שר, שתיקן את הניסוח. שנה לאחר מכן נוספו לחשבון עוד כ–200 מיליון דולר.

לפי מידע שהגיע לידי "הארץ", הממשלה החליטה במרץ 1988 להעביר את הכסף האיראני לידיה. חברות הדלק קיבלו אז התחייבות רשמית משר האוצר משה נסים, שלפיה הממשלה תשפה אותן על כל הנזקים וההוצאות שייגרמו להן עקב אי תשלום החוב המגיע לחברת הנפט האיראנית — אם התשלום העתידי יהיה גבוה מהסכומים שהחברות הפקידו בשעתו בבנקים (למשל בגלל תוספת ריבית, או חיוב בפיצויים).

ההבטחה הממשלתית לכיסוי החוב הותנתה בשיתוף פעולה מלא מצד חברות הדלק, שנדרשו להודיע מיד למשרד האוצר על כל תביעה, דרישה או מסמך שיקבלו בנוגע לחוב לחברת הנפט האיראנית; לפעול בהתאם להנחיות האוצר; ולקבל ייצוג משפטי מעורכי הדין שתמנה הממשלה. בהליכים המשפטיים בשווייץ ייצג את החברות הישראליות עו"ד דניאל גוגנהיים, שעומד במקביל בראש הקרן הפילנתרופית "בונה טרה" התורמת לפרויקטים חקלאיים בנגב ובערבה. בדוחות הכספיים של פז, סונול ודלק, שמפרטים כל תביעה משפטית נגדן, אפילו בסכומים קטנים יחסית, לא מוזכרת כלל התביעה של חברת הנפט הלאומית האיראנית להחזרת החוב. חברות הדלק נשענות על כתבי השיפוי הממשלתיים, שמבטיחים להן כיסוי מלא, כך שההפסד בבוררות לא ישפיע כלל על עסקיהן או על מצבן הכספי.

הכסף שהופקד בחשבון המיוחד בבנק ישראל נותר במשך כ–15 שנים ללא שינוי, ובדוחות הרשמיים צוינה אותה יתרה שנה אחרי שנה — 349.8 מיליון דולר. ב–1999, כשאהוד ברק היה ראש הממשלה ובייגה שוחט שר האוצר, הוחלט למשוך את הכסף. ככל הנראה, הבסיס המשפטי היה "פקודת המסחר עם האויב" מימי המנדט הבריטי, שמתירה לשר האוצר "להקנות לאפוטרופוס על נכסי האויב" כל רכוש השייך לממשלה של "מדינת אויב", לאזרחי האויב או לחברות שהתאגדו במדינת אויב.

התוקף החוקי של החרמת הכסף לא ברור, כי איראן לא הוגדרה בישראל כמדינת אויב אחרי מהפכת חומייני. השינוי הפורמלי במעמדה, בעיני החוק הישראלי, החל ב–1998, עם הרשעתו של נחום מנבר ב"סיוע לאויב במלחמתו בישראל". שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב קבעו שאיראן היא מדינת אויב, והכרעת הדין אושרה בבית המשפט העליון בסוף 2000. למרות זאת, באוצר התמהמהו עם עדכון "פקודת המסחר עם האויב" בנימוק שזה "נושא מורכב ורגיש", על פי מסמך רשמי מסוף 2001. ההכרזה על איראן כאויב הושלמה רק ביולי 2011, בצו של שר האוצר יובל שטייניץ.

אפקט מנבר

להרשעת מנבר היו השלכות גם על הליכי הבוררות בין איראן לישראל. באחד מגלגולי העלילה המשפטית, חברת הנפט האיראנית ניסתה לתבוע את הממשלה בבית משפט ישראלי. תביעתה נדחתה על הסף בטענה שאיראן הוגדרה כמדינת אויב במשפט מנבר, וכאויבת של ישראל היא לא זכאית לסעד ממערכת המשפט כאן. במקביל הושלמו ההליכים המינהליים להוצאת הכסף האיראני מהפיקדון בבנק ישראל. בנובמבר 1999 מינה שוחט את ניר גלעד, החשב הכללי, לאפוטרופוס על נכסי האויב. אחרי פרישתו של גלעד מהאוצר עבר המינוי אוטומטית לחשבים הכלליים הבאים.

מהחשבון בבנק ישראל החלו משיכות גדולות, עד שבסוף 2002 נותרו בו רק שמונה מיליון דולר. ואז התחולל מהפך: בשנה שלאחריה, בימי כהונתם של נתניהו כשר האוצר וירון זליכה כחשב הכללי, נכנס לחשבון כסף חדש, והיתרות המשיכו לעלות ולרדת עד שהגיעו לרמתן הנוכחית, כרבע מיליארד דולר, בזכות הפקדה גדולה שנרשמה ב–2010.

האיראנים זכו מאז בבוררות על חוב הדלק. בית המשפט העליון בשווייץ חייב בינואר 2014 את חברת הקש השווייצרית וחברות הדלק הישראליות פז, דלק וסונול — ובעקיפין את ממשלת ישראל, שהעניקה להן את כתב השיפוי — לשלם לחברת הנפט האיראנית כ–100 מיליון פרנק, כהחזרת החוב מעיסקות הנפט מלפני המהפכה. בפסק הדין נאמר שחלק אחר מהחוב ההיסטורי כבר שולם במרץ 2009.

בית המשפט התנה את התשלום בפועל באישור של משרד הכלכלה בברן, שקיבל לידיו עותק של פסק הדין. דוברת משרד הכלכלה השווייצרי, איזבל הרקומר, מסרה ל"הארץ" שעל פי מדיניות הסנקציות, כל תשלום לגורם איראני בסך חצי מיליון פרנק ויותר מחייב אישור מוקדם. היא לא השיבה לשאלה, אם התבקש אישור כזה לתשלום החוב הישראלי. קודם לכן, במהלך המשפט, הציגו עורכי הדין של הצד הישראלי מכתב מעבאדי־בויאנג׳ו לחברות הדלק, שלפיו איראן מוגדרת בישראל כמדינת אויב ואסור להעביר לידיה כספים.

בעוד כמה שבועות יפרסם בנק ישראל את הדוח הכספי שלו ל–2014. מעניין יהיה לראות אם הפיקדון המיוחד של החשבת הכללית ישמור על גודלו, או ששוב תירשם בו תנועה מסתורית.

תגובות