שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בתפקיד הגיבור הראשי - בית הסוהר

בספרו "שקשוק המפתחות" פיליפ קלודל מתחקה אחר מערכת הכליאה והשפעתה על האסירים, הסוהרים, אנשי הסגל וכל הבאים בשעריה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ורד לי
ורד לי

שקשוק המפתחות
פיליפ קלודל. תירגם מצרפתית: 
שי סנדיק. הוצאת סנדיק ספרים, 
79 עמודים, 50 שקלים

במשך 12 שנה, שלוש פעמים בשבוע, ביקר פיליפ קלודל, פרופסור לספרות צרפתית, במאי קולנוע וסופר, בבית סוהר כדי ללמד אסירים ספרות. בספרו "שקשוק המפתחות" הוא משחרר את כל הרשמים שכלא בתוכו מביקוריו שם לאורך השנים. בכתיבה דחוסה, תמציתית, משופעת באבחנות מדויקות, מתחקה קלודל על מערכת הכליאה והשפעתה על האסירים, הסוהרים, אנשי הסגל וכל הבאים בשעריה.

כתיבתו אינה מצייתת למוסכמות ספרותיות. היא חופשית, מתפרצת, משוחררת מכל רסן, נעדרת עלילה סדורה. "שקשוק המפתחות" מורכב מרצף של שברי זיכרונות, אנקדוטות, תמונות, סיפורים, תובנות והרהורים, הכתובים במעין התרסה נגד כל סדר מארגן של סיפור. קלודל מגולל את מחשבותיו, נע וגולש מזיכרון לתובנה, מעבר להווה וחוזר חלילה. אופן כתיבתו מבטא התנגדות עמוקה וחתרנית למערכת הכליאה וספקנות הומנית ביחס לשלילת החירות. "שקשוק המפתחות" נכתב כעדות הנמסרת לחברה הכולאת. קלודל הוא מספר־עֵד המתאמץ לזכור בשביל הקורא כל אסיר שפגש, כל רושם שנחרת בו כששהה בבית הסוהר, כל אירוע שטילטל את נפשו.

כבר בפתח הספר מנסה קלודל להמיס את חומות הכלא בהבהירו שבית הסוהר אינו כה מרוחק, ושהחצר האחורית של החברה אזוקה, קשורה ובלתי נפרדת מהחצר הקדמית של החברה. "הכלא הוא עולם בתוך עולמנו", הוא כותב, "הוא מעוצב בצלמנו. הוא דומה לנו וחושף אותנו. מחוץ להישג יד, מודחק ובכל זאת קרוב כל כך, מאוכלס באחינו בני האדם, כלומר, בנו".

כלא קורידלוס ביוון. שליטה מוחלטתצילום: רויטרס

בפיסקה הפותחת של "שקשוק המפתחות" מתאר קלודל את התחושות הראשוניות שהלמו בו אחרי הביקור הראשון בכלא:

"על המדרכה, בפעם הראשונה שיצאתי מהכלא, לא הצלחתי להתחיל ללכת מיד. נעמדתי שם. כמה דקות בלא ניע. אמרתי לעצמי שאם ארצה, אוכל ללכת שמאלה, או ימינה, או אפילו ישר, ואיש לא יוכל למחות. אמרתי לעצמי שאם רק ארצה, אוכל ללכת לשתות בירה, כוס ריקארד, או קפוצ'ינו בבית קפה כלשהו, או פשוט לחזור הביתה ולהתקלח, פעם, פעמיים, שלוש פעמים, כמה פעמים שיתחשק לי. באותו רגע הבנתי שעד כה חייתי בחדוות חירות שטרם עמדתי על היקפה ועל השלכותיה הפשוטות ביותר, שלא לדבר על הממד המדויק והיומיומי שלה".

בתיאור הזה מגלה קלודל לקורא את מה שהתחוור לו כבר ביום הראשון על הכליאה: היא אינה רק שלילת החירות, ניתוק מהמשפחה, מהקרובים ומהחברים וגינוי חברתי המתאפיין בבידוד מהחברה. מדיניות הכליאה מתבטאת בשליטה כמעט מוחלטת בחיי האסירים — סדר יום קשוח, הגבלת ביקורים, שיבוץ לתאים ללא התחשבות ברצונם והחלטה שרירותית של הסוהר הראשי אילו ספרים יוכלו אסירים להזמין (הספר "הסעודה העירומה", למשל, מעולם לא נכנס בשערי בית הכלא כי כותרתו עוררה חשד שמדובר בספר חתרני).

קלודל מרבה להתעכב על השלכותיה של שלילת האוטונומיה על האסיר המאבד בכלא מעצמאותו ומוכפף לסדרה ארוכה של חוקים והוראות. "מספר אסירים שהצהירו בפני שהם אינם יכולים לעשות כלום, כלום", הוא מעיד, "לא לקרוא, לא לכתוב, לא להתרכז בשידורי רדיו או טלוויזיה. כלום. הכלא פעל עליהם כמו כביסה שניקתה גם את התפקודים האינטלקטואליים הבסיסיים ביותר. במקרים רבים לא נשאר לאדם דבר מלבד הרפלקסים, המנגנונים הלא רצוניים, דחפי ההישרדות".

כומר, רופא, שוטר

אין ב"שקשוק המפתחות" דמות ראשית, אבל אט־אט מתחוור ש"הגיבור הראשי" הוא בית הסוהר. קלודל משרטט את מבנה בית הסוהר, צורתו, הריחות השולטים בו, צבע קירותיו, סדר היום המונהג בו, אוצר המלים הייחודי הנהפך לשפה משותפת, והאופן שבו הקפיטליזם אינו עוצר בשערי בית הכלא, אלא נכנס פנימה לתאי האסירים ולמתקן הכליאה.

מבטו של קלודל חודר גם אל התת־תרבות של האסירים. הוא מפענח את הקעקועים הצרובים בעורם; אומד את מידת עושרם של האסירים הניכרת באופנתיות של דגם המדים שהם לובשים, ובמספר חליפות המדים שברשותם, ומתחקה אחר "הקוד המוסרי של העולם העברייני": "הייררכיית הפשעים, כפי שהגדירו אותה האסירים, שגילו כאן מוסריות רבה מזו של אלה שגזרו את דינם, שופטים או מושבעים: אונס מתועב כמו רצח ילד, ושניהם חמורים יותר מרצח של קשיש ומרצח סתמי, שהוא עצמו חמור יותר מרצח בכוונה תחילה, שהוא בתורו אינו חמור יותר מפריצה, משוד מזוין, מרצח אב או אם, או מגניבת מכוניות".

כתיבתו של קלודל חפה מרומנטיזציה, מפאתוס ומסנטימנטליות. הוא מתעד את הגזענות הקיימת בין החומות, מציף את מעשי האונס בין האסירים ואת יחסי המין, הדיכאון, הייאוש, האכזריות והאלימות בין האסירים, מקרי ההתאבדויות והמוות ("למוות בכלא מעולם לא היו פנים. תמיד הודיעו עליו באיחור של כמה ימים. הוא התרחש בדרך כלל בתלייה, ובלילה").

קלודל מביט בעיניים אנושיות, מקפיד על שפה פשוטה, דיווחית, מפורטת ומדויקת לתיאור ענייני וישיר של חיי הכלא ומתאמץ ככל יכולתו לא לשפוט את האסירים. "אני יודע שעמוק בתוכי, מעולם לא הצלחתי להשתכנע בקיומם של הפשעים שביצעו האסירים שפגשתי מדי שבוע. אולי גם לי היה צורך להסתגל למציאות הזאת כדי להמשיך לחיות, לבוא לכלא. הכל התקהה בריחוק קולנועי משהו. הדפתי את האימה לעברו השני של המסך. התעלמתי מן הממשות של הפשע".

קלודל מתאר בחמלה אסירה מכורה להרואין, אם לילד קטנטן, שאיתה דיבר על שירה, על יפן, הייקו וחריזה. היא ללא ספק כבר מתה היום, הוא מציין ביובש — "לא היתה אפשרות אחרת בשבילה" — ומצטט שיר שכתבה; הוא משתומם על האסירות שיולדות בכלא ומגדלות בו את התינוקות שלהן בתאן. "זה היה מאורע משמח בכלא, כי לפתע הילד זכה בכמה אימהות, שגהרו עליו, דאגו לו, דיברו אליו, נישקו אותו, חייכו אליו, ניענעו אותו. כל אגף הנשים חי במידה מסוימת לפי הקצב של היצור החדש הזה". מבטו מתעכב על עוד אחת מהתנהגויות האסירים שנשארת בעיניו חמקמקה, לא ברורה, עד שהוא מתקשה להסבירה ברציונליות: "אני נזכר בנדין ו', כה רכה וקשובה לרך הנולד של אחת האסירות, אף שהיא עצמה נאסרה על שרצחה את תינוקה בן שמונת השבועות בהטחת ראשו בקיר".

קלודל מתבונן גם בסוהרים – במערכת היחסים המתפתחת ביניהם לבין האסירים, בהשפעת הכלא עליהם ובשביתות התכופות שהם עורכים להיטיב את תנאי עבודתם.

"שקשוק המפתחות" מבקר את החברה הבורגנית, הכולאת, המחניקה, הדוחקת את הפושעים, מבצעי העבירות, אבל אוהבת להשתעשע באמפתיה מזויפת. כך, לדוגמה, קלודל לועג לעמיתו דידייה דקואן שהעיבוד הטלוויזיוני ל"רוזן ממונטה כריסטו" הפך אותו לכאורה למומחה לשהייה במאסר והוא הגיע לביקור בכלא למשך שעה אחת מתוך "הנימוק הידוע — העיקרון של המעשה הטוב וזה של המצפון הנקי".

קלודל בז במיוחד לתגובות ההפתעה, התדהמה, ההערצה וחוסר ההבנה של אנשים ששמעו שהוא הולך לבית הכלא מדי שבוע בשבוע. הוא מלקט דוגמאות רבות מעין אלה בחיבורו, המדגישות את ניכורו לחברה, המסרבת להבין שבית הסוהר הוא מקום שאליו יכולים החיים לגלגל כל אחד מאיתנו.

"המקצועות ותחומי העיסוק של האסירים לפני שנאסרו. מקצועות ותחומי עיסוק שלא הפתיעו איש: מובטל, זר, חסר בית, מכור לסמים, זונה. המקצועות ותחומי העיסוק שהדהימו את כולם, במיוחד את העיתונות, במיוחד את הסוהרים, במיוחד את דעת הקהל: כומר, רופא, קצין משטרה, שוטר, מנהל חברה, ראש עיר, סוהר. הדברים שאמרו כמה עורכי דין, שהתבצרו בתוך התדהמה הזאת, השתמשו בטיעונים שלהם: 'הלקוח שלי סובל בכלא הרבה יותר כי הוא כלל לא התכונן לזה'. התכוננו לכלא. כולכם".

קלודל מתקשה להשתחרר ממראות הכלא, ומעיד תכופות שהכלא נשאר חלק ממנו. "הביקורים התדירים הותירו חותם על הכתיבה שלי, על העשייה הקולנועית שלי", הוא מסגיר בפתח המהדורה העברית. "הוא נותר בתוכי כמו כאב ואור שמאיר את החולשות שלנו ואת המורכבות שלנו".

"שקשוק המפתחות" הוא ספר מתעתע. זה ספרון צנום, דק גזרה וקטן ממדים, הנכתב מתוך עייפות גדולה ושבר, אך מתגלה בקריאה כמסה אישית־חברתית מרוכזת, מקיפה, נוקבת, שאינה מרפה מהקורא.

Le Bruit des trousseaux/ Philippe Claudel

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ