${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבורתו של ההומו הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

המשפטן הגרמני קרל היינריך אולריכס יצא מהארון עוד לפני שהומצאה המלה "הומוסקסואל" והיה פעיל חלוצי לזכויות הלהט"בים, אבל שמו מוכר כיום רק למעטים. 120 שנה אחרי מותו, תרומתו העצומה לקהילה הגאה נבחנת בספר חדש

28תגובות

"היציאה מהארון" הפומבית הראשונה המתועדת בהיסטוריה המודרנית נעשתה עוד לפני שהושלמה בנייתו של הארון: המושג "הומוסקסואליות" לא היה קיים כאשר קרל היינריך אולריכס הרהיב עוז לחשוף את משיכתו לבני מינו בכינוס של משפטנים גרמנים, שהתקיים ב-29 באוגוסט 1867 באולם הקונצרטים אודיאון שבמינכן. יום קודם לכן הוא חגג את יום הולדתו ה-42. בעודו עושה את דרכו לאולם, הלם לבו בחוזקה והוא שקל לרגע לחזור בו מבקשתו לנאום בפני 500 המשתתפים — שופטים, עורכי דין ופרופסורים למשפט.

אולריכס, משפטן והוגה דעות גרמני שהתוודע כ-20 שנה קודם לכן לנטייתו המינית השונה, ונאלץ לוותר על קריירה בשירות המדינה בשל דיווחים על התנהגותו המינית, הכין נאום הקורא לבטל את החוקים הפליליים האוסרים על "מעשי סדום”, שרווחו אז במרבית הנסיכויות הגרמניות (בתקופה שלפני איחוד גרמניה למדינה אחת). בתחילת דבריו קרא לבטל את הרדיפה החוקית של חפים מפשע הסובלים "רק מפני שהטבע שתל בהם טבע מיני ההפוך לזה הרגיל". הוא הסביר כי כוונתו לאנשים החשים משיכה מינית לבני מינם וטען כי רבים מהם מתאבדים עקב רדיפתם.

בשל צעקות וקריאות מחאה הולכות וגוברות מהקהל הוא לא הצליח לסיים את דבריו. עם זאת, "כל הנוכחים במקום קלטו את המסר שלו, והבינו שהוא מזהה את עצמו כ'סדומאי' או 'פדרסט' במונחים של אותה העת", אומר ההיסטוריון האמריקאי פרופ' רוברט ביצ'י, בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית. "לדעתי, ניסיונו לשאת את הנאום, שהוא עצמו הגדיר כ'רגע הגאה ביותר בחייו', הצריך אומץ שאי אפשר לדמיין. עצם ההשמעה בקול של הטענה כי אהבה חד־מינית היא היבט נורמלי של המצב האנושי הביאה לתחילתו של דיון מתמשך, שהוביל בסופו של דבר לקבלה ולשחרור של קהילת הלהט"ב. מישהו היה צריך להיות הראשון שיעמוד ויאמר שאנשים האוהבים את בני מינם הם אנשים נורמליים, גם אם שונים מאנשים סטרייטים”.

James Steakley

אבל תרומתו של אולריכס לתולדות הקהילה הגאה לא הסתכמה באותו נאום היסטורי, כפי שמספר ביצ'י בספרו “Gay Berlin“, שראה אור באנגלית לפני חודשים אחדים בהוצאת קנופף. הספר מבקש לבחון את מקומן של ברלין ושל גרמניה בכלל בהתגבשות הזהות המינית המודרנית, והפרק הראשון בו מוקדש לדמותו של אולריכס, שנחשב לא רק להומו המוצהר הראשון בעולם אלא גם לאחד מחלוצי הפעילים למען זכויות הגייז בעידן המודרני, ואף לתיאורטיקאי שהרים תרומה רבת משמעות להגדרת המיניות במאה ה-19.

Michael Lionstar

אולריכס, שבקיץ ימלאו 120 שנה למותו, לא הצליח להביא בימי חייו לביטול החוק הגרמני נגד יחסי מין הומוסקסואליים, וכאשר איחד ביסמרק את גרמניה ב-1871 נותר החוק בעינו וקיבל את הכינוי "סעיף 175”; לימים הוא גם שימש את הנאצים לצורך רדיפת ההומואים. אבל כפי שביצ'י מראה בספרו, גם אם נדרש למערכת המשפט הגרמנית זמן רב עד לשינוי מעמדם החוקי של הלהט"בים, וגם אם אולריכס עצמו נשכח במשך עשרות שנים אפילו בתוך הקהילה הגאה — לבסוף התגשם חזונו. הקמפיין של איש אחד שניהל במשך שנים למען הבנת ייחודם של להט"בים והכרה בסבלם הבלתי מוצדק הוביל למהפכה מושגית ולהמצאתה של הפוליטיקה הגאה, עד שברבות הימים נהפכה האהבה החד־מינית מסטייה מתועבת לנטייה מינית לגיטימית (גם אם רוב מועמדי מפלגת הבית היהודי לכנסת עדיין לא שמעו על כך).

"אחים חמים" בברלין

אולריכס נולד ב-28 באוגוסט 1825 בעיר הקטנה אוריך, שהשתייכה לממלכת הנובר. אביו היה אדריכל בשירות הציבורי, אמו היתה בת למשפחת כמרים לותרניים והוא עצמו הוטבל בנעוריו לכנסייה הלותרנית. כשהיה בן 19 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת גטינגן, שם גילה לראשונה את משיכתו לגברים וחשב כי אין עוד אדם הדומה לו בכך. אחרי כמה סמסטרים עבר ללמוד במשך שנה באוניברסיטת ברלין וככל הנראה, קיווה למצוא בעיר הגדולה שותפים לתשוקותיו. ברלין נודעה עוד מהמאה ה-18 בזכות סצינת הזנות ההומוסקסואלית שלה, ואזורים מסוימים בפארק טירגארטן ובשדרות אונטר דן לינדן היו מוכרים כמוקדים של מפגשים מיניים מזדמנים בין “אחים חמים" (בגרמנית: Warme Brueder, כינוי סלנגי להומואים).

לאחר סיום לימודיו עבד אולריכס כפרקליט בשירות הציבורי אבל ב-1854 אולץ להתפטר. בדיווחים שהועברו לממונים עליו נאמר כי הוא נוהג להתרועע עם אנשים ממעמדות נמוכים בנסיבות המעוררות חשד לכך שיש ביניהם קשרים אינטימיים, וכי הוא עושה מעשים בלתי טבעיים יחד עם גברים אחרים. החוק בממלכת הנובר לא אסר במפורש על מעשים כאלה, אבל בשל הוראה אחרת שבעטיה אפשר היה לפטרו, ויתר על משרתו אחרי שהבין כי לא יוכל ליישב את נטייתו המינית עם קריירה בשירות הממשלתי, והחל לעבוד כעיתונאי.

בתחילת שנות ה-60 החליט אולריכס לנסות ולעורר דיון ציבורי על ארוטיקה חד־מינית, בתקווה שהדבר יוביל לשינוי החוקים האוסרים על מימושה. ראשית כל, הוא חשף את נטייתו בפני בני משפחתו הנוצרית האדוקה. אלה אמנם ניסו בתחילה לשכנעו להשתנות, אך לאחר מכן השלימו עם הסבריו וקיבלו אותו כפי שהוא. בהמשך, לאחר שחקר את קיומה של משיכה חד־מינית בקרב בעלי חיים בטבע, החל ב-1864 לפרסם סדרה של חוברות שבהן ניסח תיאוריה סדורה וראשונה מסוגה על אודות להט”בים.

אי–פי

"אולריכס היה אחד האנשים הראשונים בעידן המודרני שדיברו על אהבה חד־מינית מחוץ להקשרים מדעיים ורפואיים”, מדגיש פרופ' ביצ'י. “בתריסר החוברות שפירסם בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19, תחילה תחת שם בדוי ואחר כך בשמו האמיתי, הוא הכריז על מעין 'גאווה' בזהותו ודחה את כל התיוגים המשפילים שהוצמדו להומואים באורח מסורתי. בדרך זו הוא חתר תחת השיח הרפואי והמדעי על הומוסקסואליות. למרבה הפליאה, החוברות שלו לא צונזרו מעולם.

"בחוברות הוא גיבש תיאוריה ייחודית ומהותנית על תשוקה חד־מינית, שלפיה גברים האוהבים גברים ונשים האוהבות נשים מכוננים קבוצה נפרדת ומובחנת של בני אדם, באותו אופן שגזע או מוצא אתני מגדירים קבוצות ספציפיות. הוא טען כי מדובר ב'מין שלישי', לצד שני המינים הקיימים. לדעתו, הומואים נולדים עם נפש נשית הלכודה בגוף גברי, ואילו ללסביות יש נפש של גבר המצויה בגוף נשי”, מסביר ביצ'י.

אולריכס כינה את המין השלישי “המין האוראני” בהשראת אחד המיתוסים המסופרים בדיאלוג “המשתה" של אפלטון, שבו מוזכרת אהבה בין גברים ככזו השייכת לאלה אוראניה. "הוא גם טבע את המושגים Urning להומואים ו-Urninden ללסביות כדי לציין גברים ונשים שיש להם משיכה מינית מולדת לבני מינם”, מוסיף ביצ'י. "גם לביסקסואלים הוא התייחס כקבוצה מובחנת של אנשים הנמשכים לשני המינים. בנוסף, הוא טען כי לבני המיעוטים המיניים הללו יש טווח שלם של מאפיינים ייחודיים, שאינם קשורים לפעילות מינית ומבדילים אותם מאנשים סטרייטים. הרעיון כי להט"בים פשוט נולדו בצורה כזאת הניע את האקטיביזם ואת הטיעונים שלו למען שחרורם”.

קרל מרקס מגלה עניין

החוברות של אולריכס עוררו לא מעט תגובות: המו”ל שלו והוא קיבלו מכתבי תודה מקוראים להט”בים שחשו מאושרים לקרוא את הסבריו. “איני יכול לתאר איזו ישועה זו היתה בשבילי לגלות שיש הרבה גברים אחרים, שהמערך המיני שלהם זהה לשלי, ושהרגשות המיניים שלהם אינם בגדר סטייה אלא הם נטייה מינית שנקבעה על ידי הטבע”, כתב אחד הקוראים. לדבריו, "הפסקתי להיאבק בנטייה הזאת ונעשיתי שמח יותר, בריא יותר ויצרני יותר".

בכמה עיתונים פורסמו ביקורות על החוברות, ואפילו קרל מרקס ופרידריך אנגלס עסקו בהן במכתבים שהחליפו ביניהם ב-1870, אם כי יחסם אל רעיונותיו של אולריכס היה מזלזל. ביצ'י מציין כי גם ביסמרק בכבודו ובעצמו גילה עניין בפעילותו הנמרצת של אולריכס: "אחרי שפרוסיה סיפחה את הנובר בעקבות מלחמת פרוסיה־אוסטריה, עיקלו הרשויות הפרוסיות את מסמכיו של אולריכס. ביסמרק קיבל לידיו רשימה שהכין אולריכס ונמצאה בביתו, ובה שמות של 150 גברים ברלינאים מהאליטות של העיר שהיו הומואים להערכתו של אולריכס. אין זה ידוע אם ביסמרק עשה אי פעם שימוש כלשהו ברשימה, אבל קל לדמיין כיצד היתה עשויה לסייע לו לצורך סחיטה פוליטית”.

איזו השפעה היתה לפעילות ולתיאוריה של אולריכס במאה ה-19?

מתוך הסרט "אחר מן האחרים"

"להבנתי, היו שלוש זירות מרכזיות שבהן היתה לו השפעה עצומה. ראשית, הוא העניק השראה רבה לשיח הרפואי ולמחקר המדעי על הומוסקסואליות, אף שהוא עצמו לא היה רופא ולא מדען. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא השפעתו על המחקר ועל הקריירה של הפסיכיאטר והסקסולוג הגרמני־אוסטרי ריכרד פון קראפט־אבינג (1902–1840), ממייסדי חקר המיניות ומחבר הספר 'פסיכופתיה מינית' מ-1886. בסביבות 1890, כל הספרות המדעית על הומוסקסואליות ציטטה את אולריכס ודנה בחיבוריו, גם כשהתנגדה להשקפותיו. שנית, גברים ונשים רבים שנמשכו לבני מינם הצליחו להשיג את החוברות של אולריכס וזיהו את עצמם בהן. בדרך זו הוא הצליח להשתמש במלה הכתובה כדי לקדם את צמיחת המודעות העצמית של הקהילה הגאה. ושלישית, פעילותו ופרסומיו היו מקור השראה חשוב ל'ועדה המדעית־הומניטרית' — הארגון הראשון בהיסטוריה למען זכויות הגייז, שנוסד על ידי הסקסולוג היהודי מגנוס הירשפלד בברלין ב-1897, שנתיים לאחר מותו של אולריכס”.

להחיות את מורשתו

את 15 שנותיו האחרונות בילה אולריכס מחוץ לגרמניה. גם לאחר כינון הקיסרות הגרמנית בהנהגת ביסמרק הוא המשיך בניסיונותיו להביא לביטול החוק נגד יחסי מין הומוסקסואליים, או לפחות לניסוח פחות מחמיר שלו. לאחר שכשל במאמציו החליט לעבור לאיטליה, ששימשה אז מקום מפלט להומואים גרמנים ואנגלים. הוא מת כתוצאה מזיהום בכליות ב-14 ביולי 1895 בעיר ל'אקווילה שבמרכז איטליה.

לדעתו של ביצ'י, הגותו של אולריכס ופעילותו הציבורית המשיכו לטבוע חותם לאחר המאה ה-19, גם אם הוא עצמו נשכח במידה רבה. "אני סבור שיש להחשיב את אולריכס כפעיל חלוצי למען זכויות הלהט"בים, אבל יש גם לזכור כי המורשת שלו למעשה נוסדה מחדש רק בשני העשורים האחרונים”, אומר ביצ'י. "פעילי תנועות למען הומואים בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ידעו מעט מאוד על אולריכס, ורק לאחר מהומות סטונוול החלו להכיר בחשיבותו. מבחינות מסוימות, הפעילים לזכויות הגייז במחצית השנייה של המאה ה-20 נדרשו להמציא מחדש, כביכול, את האקטיביזם של אולריכס מבלי לדעת הרבה עליו או על פועלו. בברלין, לדוגמה, קראו רחוב על שמו רק לפני מעט יותר משנה, בסוף 2013. באופן הולם, זו שדרה מרכזית למדי המוליכה ישירות מכיוון צפון לכיכר נולנדורף, שבסביבתה נמצא הריכוז הגדול ביותר של ברים של הקהילה הגאה”.

Bernd Schwabe

ספרו החדש של ביצ'י נפתח, כאמור, בסיפור חייו יוצא הדופן של אולריכס; פרקיו האחרים דנים בהרחבה בהיבטים נוספים שבזכותם נהפכו גרמניה בכלל וברלין בפרט לערש הולדתה של ההבנה המודרנית של זהות מינית, ובעיקר של הזהות הגאה. לפי הספר, הגורמים העיקריים למקומן המרכזי של גרמניה וברלין בגיבוש זהות זו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היו קשורים לחוק הגרמני נגד "מעשי סדום" — החוק שעליו יצא קצפו של אולריכס, וזאת בתקופה שבחלקים אחרים מאירופה בוטלו חוקים כאלה.

"החוק הזה גרם למומחים רבים בתחומי הרפואה והמשפט לעסוק ביסודיות בטבעו של 'הפשע'”, מבהיר ביצ'י. "בנוסף, אלה שהרגישו נרדפים בגלל החוק רצו מאוד לשנותו. כתוצאה מכך התנהל בגרמניה דיון ער על 'מעשי סדום' ובסופו של דבר על 'הומוסקסואליות' — מלה שהומצאה בגרמניה ב-1869 כדי לתאר אנשים שהיו מועדים להפר את החוק. זאת ועוד, ברלין התאפיינה באווירה מיוחדת מאוד בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-19, מאז הפיכתה לבירת גרמניה המאוחדת. היא עברה פיתוח והתרחבות מואצים וסמוך לשנת 1900 נעשתה לאחת הערים הגדולות וצפופות האוכלוסין ביותר בעולם. מבחינה זו, היא היתה מקום מושלם בשביל מיעוטים מיניים כדי למצוא אנונימיות וליצור קהילות חדשות. הסביבה האורבנית של ברלין היתה לדעתי גורם מכריע בהתפתחות הזהות ההומוסקסואלית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#