זכרו היטב את שמו של הבמאי קסאווייה דולאן, נער הפלא החדש של הקולנוע - האזרח קליין - הארץ

זכרו היטב את שמו של הבמאי קסאווייה דולאן, נער הפלא החדש של הקולנוע

הבמאי הקנדי־צרפתי קסאווייה דולאן יצר חמישה סרטים מוערכים וכעת הוא מצלם סרט נוסף ומסקרן מאוד. כשכל זה קורה בגיל 25, לא פלא שמשווים אותו לאלמודובר ולפאסבינדר

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

היה משהו יפה ואפילו נוגע ללב בעובדה שבפסטיבל קאן האחרון, פרס חבר השופטים, המוענק לרוב לסרטים בעלי אופי ייחודי ולעתים אף ניסיוני, התחלק בין "שלום לשפה", סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר בן ה-83, ו"מאמי", סרטו העלילתי הארוך החמישי של הבמאי הקנדי־צרפתי קסאווייה דולאן בן ה-25. היסטוריה שלמה מפרידה בין 1960, שבה גודאר ביים את סרטו הראשון, "עד כלות הנשימה", אחד מאבני היסוד במהפכה ששינתה אז את פני הקולנוע, ל-2009, שבה דולאן, אז בן 19, ביים את סרטו הראשון שלו, "הרגתי את אמא שלי". פער השנים, מרחב הזמן, בין שני היוצרים האלה, האחד עדיין בראשית דרכו, השני עדיין נועז, חשוב ורלוונטי (סרטו של גודאר היה הראשון שהוא ביים בתלת־ממד), הוכיח עד כמה ההיסטוריה של הקולנוע לעולם לא נחה אלא ממשיכה ומתפתחת, למרות רואי שחורות (שגם אני לעתים נמנה עליהם אחרי צפייה ממושכת מדי בסרטים לא מספיק טובים).

טור זה נועד להציג את קסאווייה דולאן למי שעדיין לא ידע את שמו של הבמאי, שאולי עוד לא יצר את יצירת המופת שלו, אך אני מצפה ממנו ליצירה מתמשכת, מתפתחת, שתמשיך לעורר את סקרנותי ואולי אף תניב אותן יצירות מופת שאני חוזה לו. שמו של דולאן אינו עלום במקומותינו; ארבעת סרטיו הקודמים הוקרנו בפסטיבלים מקומיים, ואף משודרים בתדירות די גבוהה בערוצי הסרטים ביס ובהוט; אולם בשבוע הבא עולה לאקרנים סרטו "מאמי", וזהו סרטו הראשון של דולאן שמוקרן בבתי קולנוע בישראל. כך היה גם במקרה של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר, שרק סרטו העלילתי הארוך השביעי, "חוק התשוקה", הופץ בישראל בבתי הקולנוע (ונכשל). סרטו הבא, "נשים על סף התמוטטות עצבים", היה זה שהפך את אלמודובר במקומותינו לאלמודובר.

למרות שיש הבדלים מהותיים בין דולאן לאלמודובר, שנובעים אולי בעיקר מהשוני בין המזג הלטיני לקנדי־צרפתי, לא הזכרתי את שמו בהקשרו של דולאן במקרה, ועוד אחזור לכך. מוזר להכריז על סרטו החמישי של במאי בן 25 כסרט סוגר מעגל, ובוודאי יהיו בהמשך סרטים נוספים של דולאן שייסגרו מעגלים, אך "מאמי" יכול להתקבל כסרט הסוגר מעגל עם סרטו הראשון. שני הסרטים מתארים את היחסים הסוערים בין מתבגר הומו לאמו, שהתנהגותה קולנית ומוחצנת (בסרטו הראשון גילם דולאן עצמו, שמשחק גם אצל אחרים, את המתבגר), וחקרו את המורכבות הרגשית האמביוולנטית המאפיינת את היחסים בין אמא לבן, שנעים בין צורך לרתיעה ובין אהבה לעוינות אפילו, אולי אף לשנאה. אם רוצים, בהשאלה מאלמודובר, ניתן לכנות את שניהם יחד "הכל אודות אמא" נוסח קסאווייה דולאן (הייתי ממליץ, למי שמתעתדים לצפות ב"מאמי", לנסות ולצפות קודם בסרטו הראשון. הם מעבים זה את זה).

דולאן נולד במונטריאול שבקנדה ב-1989. אמו, ז'נבייב דולאן, היא מורה. אביו, מנואל טאדרוס, הוא שחקן וזמר קנדי, שנולד במצריים. הוא החל לשחק בסרטים ובסדרות טלוויזיה כשהיה בן חמש. כיוון שהוא כיכב בכמה מסרטיו, אנו מכירים את חזותו: יפיוף נמוך קומה, בעל גוף רזה ועדין, שפניו היפות אמנם מצליחות להביע בה בעת פגיעות וקשיחות, ילדותיות, כאב ותוקפנות, תמימות ומידה של דקדנטיות (וסרטיו של דולאן מייצגים דיוקן של מגוון תכונות אלה). דולאן, הומו, הכריז שסרטו הראשון, ששמו נבע מהעובדה שגיבור הסרט מכריז בבית ספרו שאמו, שעמה הוא חי בעימות תמידי – אביו מגיח לחייו לעתים נדירות בלבד – מתה, היה אוטוביוגרפי בחלקו הגדול. אינני זוכר עוד מקרה של יוצר קולנוע בן 19 שביים סרט ראשון מיומן ובוגר כל כך. המנייריזם וההצטעצעות שמאפיינים את סגנונו של דולאן ניכרים בסרט הזה, אך יש בהם שילוב בין התפרעות למשמעת, שמחזיק אותם תחת שליטה מתמדת. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן באחת המסגרות הנלוות לתחרות הראשית, פרס "מצלמת הזהב" (לסרט ביכורים) שחמק ממנו, אך זכה בשורה של פרסים.

דולאן שייך לאותם במאים שאינם מחכים זמן רב מדי בין סרט לסרט. שנה לאחר מכן, ב-2010, הוא ביים את סרטו השני, "פעימות לב" (במקור, "Les Amours Imaginaires"), שבו גילם גבר צעיר שחודר למערכת היחסים בין גבר ואשה צעירים, ששניהם חושקים בו. דולאן מתרפק על חזותו שלו בסרט, וניתן לתאר את היצירה כאגוצנטרית ויהירה, אבל שוב, כישרונו של דולאן מכפר על כך. סרט זה הוקרן במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, שקברניטיו אימצו את הבמאי הצעיר ללבם. סרטו הבא, "לורנס בכל מקרה", שהוקרן אף הוא ב-2012 במסגרת "מבט מסוים" בקאן, הוא אולי סרטו היומרני ביותר עד כה, ולא רק מפאת אורכו, 168 דקות. הסרט, שדולאן מגיח לתוכו לרגע, מתאר עשר שנים בחייהם של לורנס ובת זוגו, אחרי שלורנס, מורה לספרות בן 35, מכריז על החלטתו להיהפך לאשה. תשכחו מסרטים וסדרות טלוויזיה אחרים שעסקו בשינויי מין. סרטו של דולאן עוסק בנושא בישירות עדינה, וסיפורו של לורנס, כמו סיפוריהם של גיבורי סרטיו האחרים, גברים ונשים כאחת, מאפשר לו לשרטט דיוקן רחב ידיים של מהות חברתית ותרבותית בורגנית בעיקרה שנמצאת בתמורה מתמדת.

ב-2013, שוב בכיכובו, כשהפעם שיערו החום הפרוע צבוע לבלונד, ביים דולאן את "טום בחווה", שבו גילם גבר צעיר שמתאבל על מות אהובו, ומגיע לחוותם של הוריו, שלא היו מודעים לנטייתו המינית של בנם (המודעות של הורים לזהותו המינית של בנם היווה נושא גם בסרטו הראשון). הפעם חרג הסרט מקאן וזכה בפרס הביקורת בפסטיבל הקולנוע של ונציה. ב-2014 נחשף "מאמי" בקאן, ואדון בסרט המרשים הזה כשייצא לאקרנים בישראל בעוד שבוע.

הזכרתי את גודאר, שלא ניכרת השפעה ישירה שלו על סרטיו של דולאן, למרות שאין במאי בעל חשיבות שלא הושפע מגודאר; הזכרתי את אלמודובר, אך יותר מכל נדמה לי קסאווייה דולאן כמין ממשיך של הבמאי הגרמני ורנר ריינר פאסבינדר, למרות כל השוני התרבותי ואף החזותי (איש לא תיאר מעולם את פאסבינדר, אף הוא הומו, כיפיוף). החיבור נמצא בסגנון, בישירותה ובתוקפנותה של היצירה, שלמרות הבוטות שלה (בעיקר במקרה של פאסבינדר, לדעתי החשוב בבמאים שקמו אחרי גודאר, שחייו נקטעו בגיל 36 ב-1982) מגיעה גם לשיאים של עדינות, ובהישענותם של שני היוצרים האלה על מורשתה של המלודרמה הקולנועית, במקרה של דולאן, המשפחתית בעיקר.

השוני נמצא בממד הפוליטי של סרטיהם של פאסבינדר (שכן הושפע מגודאר בראשית דרכו) ודולאן, שבמקרה של פאסבינדר היה גלוי ותוקפני יותר ובמקרה של דולאן חבוי יותר תחת המעטפת הסובטילית שהוא עושה במלודרמה. אך שני הבמאים הם יוצרים פוליטיים, שתוקפים את ההגמוניה הבורגנית – פאסבינדר יותר מבחוץ, דולאן יותר מבפנים, גיבור פגוע שלה. הקולנוע של פאסבינדר היה גס; הוא שאף לתעד בסרטיו את נשמתה של מדינתו לאורך המאה הקודמת. הוא ראה בעצמו, גם אם לא הצהיר זאת מעולם, כבלזאק גרמני, שסרטיו יעצבו את הקומדיה האנושית האכזרית של גרמניה.

לדולאן אין בינתיים יומרות שכאלה, אך סרטיו מתחברים לדיוקן של רגע, מקום, מעמד, ומקומם של כל הצעירים מכל המגדרים ובעלי כל הזהויות המיניות בתוכם. סרטיו פוליטיים בדרכם הם, שהיא דרכו של צעיר קנדי־צרפתי להיות פוליטי בעשור השני של המאה הנוכחית. כמו גם פאסבינדר, שכיכב אף הוא בכמה מסרטיו, משתמש דולאן לעתים קרובות בצוות שחקנים קבוע. אן דורבאל, שגילמה את האמא בסרטו הראשון, מגלמת את האמא גם ב"מאמי", ועושה תפקיד מופלא. סוזאן קלמאן, אף היא שחקנית מצוינת, שמופיעה באחד התפקידים המרכזיים ב"מאמי", הופיעה גם היא בסרטו הראשון של דולאן וגילמה את התפקיד הנשי הראשי ב"לורנס בכל מקרה". הן לו מה שמרגיט קארטנסן, האנה שיגולה ושחקניות רבות נוספות היו לפאסבינדר וכרמן מאורה לאלמודובר.

סרטו השישי של דולאן, "מותו וחייו של ג'ון פ' דונובן", אמור לצאת בשנה הבאה. הוא אמור להציג את סיפורו של כוכב קולנוע אמריקאי, שעובדת התכתבותו עם נער בן 11 נחשפת. בסרט מככבים קיט הרינגטון, ג'סיקה צ'סטיין, סוזן סראנדון וקטי בייטס, מה שמסמן שאולי "מאמי" אכן ייצג מעין סגירת מעגל ודולאן פונה לדרכים חדשות, שיותירו אותו בעולמו, אבל אולי גם אחרת. אני מצפה לסרט זה בסקרנות שאין הרבה סרטים כיום המצליחים לעורר אותה בעוצמה כזאת. בינתיים, "מאמי" בדרך.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ