שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סיור אתגרי בממלכתו של מקסים גילן

כתב העת "עמדה" מוקדש לאיש שהיה מוכן לשאת בגאון את התואר חתרן בלתי נלאה ושקיצור תולדות חייו נשמע כהמצאה ספרותית מופרכת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמיר בקר

עמדה, גיליון 32: אופציה פואטית, מקסים גילן
הוצאת כרמל, 114 עמודים, 
63 שקלים

קיצור תולדות חייו של מקסים גילן נשמע כהמצאה ספרותית מופרכת. ילדותו עברה בספרד של מלחמת האזרחים, בה גם איבד את אביו, שהיה סגן שר הביטחון של קטלוניה, ונרצח ככל הנראה על ידי כוחותיו של פרנקו; הוא עלה לארץ כשהיה בן 13, וכמה שנים לאחר מכן הצטרף ללח"י ולחם בשורותיה; נכלא בעוון פעילות מחתרתית לאחר פירוק המחתרות, ובכלא עבר מהפך רעיוני שהוליכו אל השורות מרחיקות הלכת ביותר במחנה השמאל; ייסד את כתב העת הפורנוגרפי־אקטואלי "בול", שבמסגרתו התגרה בצנזורה וחשף גילויים מביכים לממסד (כמו הידיעה על השתתפות שירותי הביטחון הישראליים ברצח איש האופוזיציה המרוקאי מהדי בן ברקה); הגלה את עצמו לצרפת לאחר מלחמת ששת הימים, והחל לקיים קשר קבוע עם הנהגת אש"ף במטרה לקדם דיאלוג ישראלי־פלסטיני; בתחילת שנות ה–90, בעקבות הסכם אוסלו, קיבל את אישור רשויות הביטחון לשוב לישראל, וחי בתל אביב עד למותו ב–2005. בתוך כל אלה, מאז ראשית שנות ה–20 שלו ועד לסוף ימיו, יצר ופירסם שירה עברית עזה וחדשנית.

"קְרָא לי בִֹריוֹן, נולַדתי בהָרֵי יהודה./ לרגלַי שקעה השֶמֶש, אֲדֻמָה./ הייתי קָטָן כשאָבִי גָוַע/ בְּלב ההמֻלָה!/ אִמי זָנתָה עם זָר, אחִי בָרַח/ אל קֶרֶת סְמוּכה, דוׂדִי — שוּעָל,/ אָטַם אָזְנָיו, שָחַט — אך לא רָצַח./ לִחיות לא קל./ הכּׂל כָּלָה. גָדַלתי. אני כאן./ ידי מגֻיָדות. השֶלַח. פָּת./ אִשתִי — סופת הקְרָב. הבַּלָגָן/ בן בְּרית וָדָת".

כתב העת "עמדה" מקדיש את גיליונו החדש, שנושא את הכותרת "אופציה פואטית", לגילן ולשירתו. מופיעים בו 30 שירים של גילן, וכן תצלומים, כתבי יד ומאמר על יצירתו מאת עמוס אדלהייט, מעורכי כתב העת. הגיליון, מחווה מעוררת הערכה למשורר שיצירתו אינה זכורה כיום במידה הראויה לה, מעניק לקוראיו סיור אתגרי בממלכת גילן; ארץ שירית מסחררת בחדשנותה ומקוריותה, שמגייסת את כוח ההמצאה אפילו לכתיבת ביוגרפיות דמיוניות.

מקסים גילןצילום: דניאל רוזנבלום, סטארפוט

"כשאָבִי דָן את עצמו למִיתָה/ והוציא את הפְּסָק/ וקָבַר את עצמו/ אִמִי הצְהֻבָּה בָכתָה וקָראָה/ לדוׂדִי הנַשָק/ שיבוא ויִשַק/ כּראוי: למַלֵא מְקוֹמוֹ.// וכשאחותי פָּסעָה בסִמטָה/ ומָסרה את עצמה/ לכל עובֵר וָשָב —/ אמא הצְהֻבָּה רָטנָה וקָראָה/ לדוׂדִי הנַשָק/ שיבוא ויִשַק/ (עת דוֹדים ראויה לשִבְחָה).// וכשאני, בודֵד ועליז,/ יצאתי לכְּרַך המכֻנֶה פָּרִיז/ ועשיתי חַיַי למִשתֶה —/ אִמִי הצְהֻבָּה רָקקָה וקראה/ לדוׂדִי הנַשָק/ לצִדָה, במִטָה,/ להשכִּיחַ את זֵכֶר הבֵּן הרֵיקָא".

גילן היה ממייסדי חבורת המשוררים "לקראת", שהתקבעה כמיתולוגית בתולדות הספרות העברית, למרות שנות חייה הספורות — כארבע שנים מהקמתה ועד הודעת חבריה על פירוקה בשלהי 1954. חשיבותה של קבוצת "לקראת" נובעת לא רק מזהות חבריה — ביניהם נתן זך, משה דור, אריה סיון ויהודה עמיחי, אלא גם מהיותה ציר מרכזי ב"מהפכת שנות ה–60" בשירה העברית. מהפכני השירה הצעירים קראו תיגר על שורה של עקרונות פואטיים, צורניים ותוכניים, ששלטו לדעתם ביצירתם של משוררי אמצע המאה הבכירים, כמו אלתרמן, שלונסקי ובני דורם. ידועה במיוחד התקפתם על יסודות ריתמיים ותבניתיים בשירה הקאנונית של אותה תקופה, אך מהותי לא פחות היה ניסיונם לערער על תפישת ה"קולקטיב" שרווחה בספרות ובשירה. לעומת תפישה זו הדגישו אנשי החבורה את חיוניותו של היחיד כמקור השראה פסיכולוגית ופואטית.

הנה פתיחת "שיר אהבה" של גילן, המוקדש ליפו: "עַכשָו אֲדַבּר על העיר שהיתה שלי, על/ העיר שהיתה נָקִיק בעוׂרי. בִּי/ נִשבַּעתי לִנטׂש אותה חִיש; אני מֵחִיש/ את פְּעָמַי בְּדרך אחרת. בַּמַחתֶרֶת/ אני נִזכָּר בה. בָּבוּאה/ של העיר שהוקמה לפניה. בין צִלְלֵי בָּנֶיהָ/ אני מטַיֵל כְּבֵין זִכְרונותַי. חַי/ אני בְּמישור אחֵר, שוֹטֵר/ מביט בי בִּתמיהה כשאני בָּא/ מִּכִּוון חד סטרי, מִסִמטָה/ ללא מוצָא. אך הנָמָל/ שלי, לכל הדֵעוׂת. דַל/ ומִגְוַן־גַלים. המִלִים/ הדְהוּיוׂת, בִּכתוׂבוׂת/ תְלַת־לְשוׂניות. רֵיחַ המאפיוׂת/ בַּלילות (אוׂר הכִּבשן האָדֹם והַחׂם/ המכֶּה על פנֶיךָ בין צִנָה לריח טַל)".

ניתן לשער שגילן היה מוכן לשאת בגאון את התואר "חתרן בלתי נלאה". כפי שהעיד בעצמו, הוא היה שותף להקמתן של לפחות שלוש מחתרות וארגונים סמויים נגד המשטר, לא חסך מאמצים בניסיונותיו לבסס קשרים עם אויביה המוכרזים של ישראל, ונמצא במשך שנים רבות תחת עינם הבוחנת של שירותי הביטחון הישראליים. דווקא בשירתו, היסוד הפוליטי מעודן ודק, כמעט מרומז.

"אני כותֵב באֶרֶץ־האויֵב/ פְּתָקים בצׂפן, כִּאִלו למַחתֶרֶת/ כותב. אוהֵב את האויֵב/ כמו בַּת־ערֻבָּה סגוּרה בעיר קודֶרֶת.// אני כותֵב לי כאן ואז אומרים לי שֵב/ אני כותב לי שָם. מיָד אומרים לי שוּב/ קורע את המִלִים ולא רק הֵן/ קובֵעַ תמלִילִים ללַחַן חסר־חֵן./ אני כותב בצַעַר. לפעמים שִנאָה/ פוקֶדֶת את חִכִּי כסְעֻדָה עֲשירַת־טַעַם/ תבשיל של נְקָמוׂת ושל יִראָה/ מִפּנֵי מה שיָכול היה להיות כאן. פַּעַם.// אני כותב גם בשִמְחָה ולָאו דַוקָא לאֵיד/ אני כותב כאן בִּדִיוק. כותב כעֵד./ מֻצָג יַצִיג. לא חֵלֶק מיָרִיד./ נוכֵחַ־הנִפְקָד. לא אָפְנָתי כָּעֵת.// אך גם כְּשָׁב,/ בְּהִסְתכְּלי הֵיטֵב סְביבי/ בְּתִקוַת־שָוְא/ אני רואה את האויֵב בַּכּׂל. אֲפִלוּ בִּי".

התהדרות מקובלת, אף כי לעתים מעט תמוהה, בקרב אמנים וסביבתם היא העיסוק בשאלה "מי גילה את מי". מאמרים ביוגרפיים העוסקים בגילן יקפידו להזכיר כי הוא היה זה ש"גילה" את המשוררת יונה וולך. בראיונות וזיכרונות כתובים של גילן עצמו ניכרת הסתייגות מהניסוח הזה, אך הוא מספר שכאשר פגש לראשונה בוולך, תלמידה שעוד לא מלאו לה 18 שנה, היא הראתה לו שירים שחשבה להשמיד, והוא מנע זאת ממנה ועודד אותה להמשיך לכתוב. מאוחר יותר סייע לשיריה לצאת לאור ולהתפרסם, ואת ספר שיריה הראשון הקדישה וולך לגילן.

מעניין להשוות בין יצורי גנה של וולך, שבו בכל חיה יש מפלצת, לבין אלה שבגנו של גילן, המהפכן חסר המורא, שנדמה כי מרדנותו התמידית נבעה מאופטימיות חסרת תקנה.

הנה, מתוך "מפלצת האילה" של וולך: "וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי/ וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי/ וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי/ וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה/ וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי/ וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק/ וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ/ וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי/ וְהָיְתָה שָׁרָהּ לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי/ אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת/ כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר/ כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ בְּכָל אָדָם/ וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן/ כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁאַיָּלָה שָׁרָה/ וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁאַיָּלָה שָׁרָה/ וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה/ בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי".

ומתוך "חיות נהדרות" של גילן: "אני רוצֶה לִכְתֹב לך על חיוֹת נֶהְדָרות/ מֵאַגָדוׂת, מִמָה שלא נִכתַב עֲדַיִן/ על יְצִירֵי פַּרוָה עוׂר־פֶּלֶא ונוׂצוׂת/ המַדְלִיקות את שִרָתִי כמו כוׂס־יַיִן.// אֵלֶה חיות קטנוׂת שמִסְתַתְרות/ מִזְמַן עָתיק בַּסְבַך, בְּג'וּנגל דִמיונִי/ מִשָם, בְּרַהַב מְשֻבָּח הן מְגִיחוׂת/ כִּצְלָלִים זָזוׂת, בְּשָחׂר־יָרׂק כְּמו־יַעֲרי.// הַרשי לי, בְּכל זאת, כאן להַציג/ את צְבִי־האַיָלוׂת, קרנֵי הכֶּתֶר/ שעַל ראשו, בְּהוׂד מַדְאיג/ שוכנוׂת, מהַדְהדוׂת כְּזֶמֶר־סֵתֶר".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ