האלבום "שחרית" של שי צברי מבשר על שחר חדש ללבנט-אינדי

"שחרית" של שי צברי, המשקף את יופיו של גל הלבנט־אינדי הישראלי, הוא אחד האלבומים הטובים שיצאו בארץ בזמן האחרון

בן שלו
בן שלו

אלבום הבכורה של שי צברי, "שחרית", הוא אחד האלבומים הישראליים הטובים של הזמן האחרון, ואחת הדרכים להבין את הכוח והייחוד שלו היא לדבר על משקל. לא משקל גוף, משקל מוזיקלי: התבנית הקצבית של השירים. המשקל של השירים של צברי הוא לא המשקל הרגיל, המרובע, של רוב שירי הפופ. אפשר להרגיש את זה בידיים, שנמחאות מעצמן בזמן ההאזנה, ובדרך כלל בקצבים לא לגמרי סימטריים. כניסה לפרטי־פרטים תהיה טרחנית, מה גם שאני די מאותגר בזיהוי משקלים, אבל מעטים השירים ב"שחרית" שהמקצב בהם הוא ארבעה רבעים סטנדרטיים. רוב השירים מרקדים במקצבים של חמש שמיניות, שש שמיניות ועוד משקלים שלא שומעים יותר מדי במוזיקה הישראלית העכשווית. בשביל מי שמקשיב לקצב ומרגיש קצב, זאת חריגה מבורכת מאוד מהשגרה המרובעת.

למלה "משקל" יש עוד מובן בהקשר של "שחרית", מובן שמסמן איכות חשובה נוספת של האלבום הזה. משקל ככובד, כמסה, כעוצמה. יש הרבה ניואנסים בשירים של צברי, אבל המוזיקה שלו היא מוזיקה של מחוות גדולות, של עוצמה וגודש. במוזיקה הישראלית גישת המחווה הגדולה מקושרת בדרך כלל עם דרמה רגשית גואה בסגנון של ריטה או מירי מסיקה. המחווה הגדולה של צברי היא ממפלגה שונה לגמרי. זה לא עניין של דרמה אלא של סאונד גדול ולפעמים ממש מסיבי. התופים, כלי הנשיפה, הבס, הקלידים – כל המכלול הזה מנחית על המאזין מכה טובה, מנער אותו, מעורר אותו, מזיז את גופו.

מוזיקה כבדת משקל לא עושה את זה בדרך כלל, אבל המוזיקה של צברי היא מוזיקה כבדת משקל שמרקדת. והיא יכולה להרשות לעצמה להיות מסיבית מפני שהקול של צברי מספיק חזק ועשיר ודינמי לשאת את העומס שלה. רוב הזמרים היו נעלמים בתוך הגודש הצלילי הזה, ויש לשער שאפילו זמרים מצוינים, שהיו מסוגלים לתת פייט לסאונד, היו בוחרים לדלל אותו כדי להבליט את הנוכחות הווקאלית שלהם. צברי בוחר ללחוץ על שתי הדוושות, דוושת הסאונד ודוושת הקול, וזאת בחירה נהדרת (הייתי שמח אילו בתוך דוושת הקול הוא היה לוחץ פחות חזק על המנגנון שמעטר את השירה שלו במין יודל נרגש, אבל זה עניין של טעם והוא לא באמת מפריע ליהנות מכוח השירה של צברי).

הצביון הגדול של המוזיקה של צברי משקף אולי את גודל הכוונות שלו. הוא רוצה להוכיח כמה דברים באלבום הזה. למשל, שיש תוחלת להלחנת שירה ישראלית במצלול מזרחי. הטיפול הפנטסטי ב"לווי אותי" של יהודה עמיחי הוא הוכחה מוחצת, וגם "קשה בלילה" של אברהם חלפי עושה את העבודה אף שהוא מולחן בצורה פחות מרהיבה. צברי רוצה להראות גם שלצד הפיוטים העתיקים (שנציגם באלבום הזה הוא "אבוא בגבורות אדיר") אפשר להעמיד פיוטים מוזיקליים בני זמננו, והוא עושה את זה היטב ב"המלך" שכתבה חביבה פדיה. במישור האישי, האלבום הזה מבהיר שזמר יכול להוציא אלבום בכורה מנצח בגיל המופלג 40. מהבחינה הזאת צברי הולך בדרכו של הלייט־בלומר ברי סחרוף, שזיהה לפני כמה שנים את הכישרון של צברי והפך אותו לבורג חשוב במכונת ההופעות הנפלאה שלו. סחרוף הוא ללא ספק ההשפעה הגדולה ביותר על האלבום הזה, והוא גם אחראי ללחן הנהדר של "לווי אותי".

אחד הדברים היפים ב"לווי אותי" הוא שהלחן הוא לא רק המנגינה (המצומצמת למדי), אלא גם הצורה שבה המנגינה משתלבת עם אינטרו הגיטרה האינסטרומנטלי ועם התפקידים הבשרניים של כלי הנשיפה. הגישה הפתוחה הזאת להלחנה מייצגת את רוח האלבום כולו, וחלק מהלחנים של צברי משקפים גישה לא שגרתית נוספת – הלחנה מלודית מתוך השירה עצמה, להבדיל מהלחנה הרמונית שמבוססת על נגינה.

ההלחנה הזאת מקנה למוזיקה של צברי חלק מהייחוד שלה, אבל יש לה גם בעיות. רוב הלחנים באלבום הזה טובים, אבל יש כמה לחנים שלא מצליחים לגבש מומנטום או לשמור עליו, ועם יד על הלב "לווי אותי" המעולה הוא רמה אחת מעל כל השאר. גם הסאונד של האלבום, אחרי שמתרשמים מהכוח שלו, מעורר הסתייגויות מינוריות. התחושה היא שצברי, המפיק אסף תלמודי והלהקה ("נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" – נגנים מצוינים, שם גרוע) עדיין לא מצאו את הסאונד המדויק שלהם. הם נעים בכישרון ובתנופה בין כמה שדות כוח (מוזיקה מזרחית מסורתית או ישנה, רוק במובן הסחרופי שלו, מוזיקה אלקטרונית), ולוקחים מפה ומשם, אבל עדיין לא כיילו את התדר הפרטי שלהם. זה ניכר היטב ברגעים שבהם הם מאמצים באופן שטחי מאפיינים שלקוחים מפאר ההיסטוריה של המוזיקה השחורה: הפסנתר של מקוי טיינר ב"שחרית", הגרוב התזמורתי של קרטיס מייפילד ב"כוח עליון", ג'ז אתיופי ב"המלך", שכולל כך נדמה גם ציטוט ווקאלי מ"עבודה שחורה" של אהוד בנאי והפליטים.

יש גם ציטוטים מבריקים. אין לתאר את השמחה, הגילה, הרינה והדיצה שמשתלטות על הגוף והנפש כשבאמצע "לווי אותי" (כן, שוב הוא) האורגן של אסף תלמודי פוצח בסולו שמזכיר מצד אחד את האורגנים של "הדורס" וה"סטרנגלרז" ומצד שני את האורגן של "פרחים בקנה". על פי מקורות ההשראה זה ציטוט לבן לחלוטין, אבל סלסול האורגן שתלמודי מחולל מכהה את עורו. לפני כמה שבועות, אחרי שנכתב כאן על מה שכונה בהסתייגות מסוימת "אינדי מזרחי", מישהו הציע את השם "לבנט־אינדי". "שחרית" של שי צברי משקף את יופיו של גל הלבנט־אינדי, וחשוב מכך: בלי קשר לסגנון כזה או אחר, זה אלבום טוב מאוד.

שי צברי – "שחרית".
נענע דיסק

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ