בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתה ליה ון ליר, זוכת פרס ישראל על מפעל חיים

ון ליר שייסדה את הסינמטקים בחיפה, ירושלים ותל אביב היתה בת 90 במותה. התעקשותה להפעיל את הסינמטק הירושלמי בשבת עמדה במרכז המאבק נגד הכפייה הדתית בעיר

15תגובות

כלת פרס ישראל ליה ון ליר, מייסדת הסינמטקים של חיפה תל אביב וירושלים, ומי שניהלה במשך עשרות שנים את הסינמטק הירושלמי ופסטיבל הסרטים שלו, מתה אמש (שישי) בבית החולים שערי צדק בירושלים, בגיל 90. ון ליר היתה מהדמויות המרכזיות שתרמו במשך עשרות שנים לקידום אמנות הקולנוע והחינוך הקולנועי בישראל. טקס האשכבה של ון ליר יתקיים מחר (שני) בשעה 13:00 בסינמטק ירושלים, וההלוויה תתקיים ב-15:00 בגבעת שאול, חלקת יקיר ירושלים,

ון ליר נולדה ב–1924 בבסרביה, רומניה (לפי גרסה אחרת נולדה ב-1920), גדלה במשפחה שוחרת תרבות שעודדה אותה לרכוש השכלה בתחומי התרבות והאמנות, וב–1940 הגיעה לישראל כדי לבקר את אחותה. היא החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשה את וים ון ליר — טייס, חובב קולנוע מושבע ובנו של תעשיין ופילנתרופ הולנדי עשיר — ולאחר נישואיהם בתחילת שנות ה–50 עברו השניים להתגורר בחיפה. הם החלו לרכוש עותקים של סרטי איכות ב–16 מ"מ בחו"ל ולהקרין אותם לפני חברים בביתם שעל הכרמל. כאשר ראו כי הביקוש לקולנוע איכותי הולך וגובר, הקימו ב–1955 את "מועדון הסרט הטוב" בחיפה, שמנה יותר מ–200 חברים והקרין סרט איכות פעם בשבועיים. שנה לאחר מכן ייסדה ון ליר שני מועדוני סרטים נוספים, בתל אביב ובירושלים.

ב–1960 ייסדה ון ליר את "ארכיון הסרטים הישראלי", וב–1973 הקימה את הסינמטק בחיפה ולאחריו את הסינמטקים בתל אביב ובירושלים. שנה לאחר מכן עברה עם בעלה להתגורר בשכונת ימין משה בירושלים, וניהלה את הסינמטק שכעבור ארבע שנים עבר למשכנו הנוכחי בגיא בן הינום ונהפך תחת ניהולה לאחד המוסדות התרבותיים המרכזיים של העיר. ב–1983 שפטה בפסטיבל הסרטים בקאן, והחליטה לייסד את פסטיבל הסרטים הבינלאומי בישראל. שנה לאחר מכן היא כבר חנכה את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שכבר במהדורתו הראשונה זכה לארח דמויות מרכזיות מתחום הקולנוע כמו ז'אן מורו, ליליאן גיש, וורן ביטי וג'ון שלזינגר.

אמיל סלמן

הקשרים הענפים שטיפחה ון ליר עם דמויות מרכזיות רבות בזירת הקולנוע הבינלאומית סייעו לה להפוך את פסטיבל הקולנוע הירושלמי לאירוע משגשג, שהביא לארץ מדי שנה לא רק יבול קולנועי מרשים אלא גם שורה ארוכה של כוכבים ויוצרים בינלאומיים. ואילו המאבקים העיקשים שניהלה בעד זכותו של הסינמטק לפעול בשבת הפך את המוסד התרבותי לחוד החנית של המאבק החילוני והתרבותי נגד הכפייה הדתית בירושלים.

"לא ביקשתי אישור מאף אחד, פשוט התחלנו להקרין", סיפרה בראיון ל"הארץ" ב–2008, כיצד החלה להקרין סרטים בשבתות בשנת 1987. "בהתחלה לא לקחנו כסף, היינו מניחים קופסה בכניסה לאולם, ומי שרצה תרם. אבל מובן שהדתיים לא איחרו להגיע, וצעקו 'איך אני יכולה בעיר הקודש לפתוח את בית הקולנוע ביום שישי'. אני עניתי להם שאילו הקולנוע היה קיים כאשר כתבו את התלמוד, אני בטוחה שהיו מרשים להפעילו בשבת, כי הוא בסך הכל עוד דרך לספר סיפורים. אחרי שאנחנו התעקשנו להמשיך להקרין סרטים בשבת, הצטרף אלינו עוד בית קולנוע, ואז גם בית קפה אחד, ואז גם דיסקוטק, ופתאום לצעירים בעיר היה לאן ללכת".

מוטי מילרוד

ון ליר גם סירבה להיכנע ללחצים פוליטיים שהופעלו עליה לא פעם בניסיון למנוע הקרנתם של סרטים מעוררי מחלוקת. "אני גאה בכך שתמיד הקרנו סרטים של פלסטינים, גם כשרבים אחרים לא רצו לעשות זאת", אמרה באותו ראיון. "'ג'נין ג'נין' למשל. אחרי ההקרנה קיבלתי אמנם אי־מיילים זועמים עם איומים, אבל אני תמיד האמנתי שאנחנו חייבים להקרין דברים של הצד השני, כדי להבין מה הם אומרים, מה הם חושבים, כי בארץ הזאת אנחנו הרי לא תמיד עשינו את הדברים הכי יפים בעולם. אני זוכרת שפעם, יום לאחר אחד הפיגועים הקשים בירושלים, הענקנו פרס לסרט פלסטיני. אני מאמינה שאנחנו חייבים לנסות להבין גם איך הם מרגישים. חברים לא פעם אומרים לי, 'למה שלא תבואי לגור בניו יורק או בלונדון?' אבל אני לא רוצה. אני אוהבת לחיות בעיר הזאת, ומרגישה שלאורך השנים, קצת תרמתי לחיים בה".

ב–1998 היא זכתה בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע, ב–2004 קיבלה את פרס ישראל על מפעל חיים, וב–2011 זכתה בפרס על מפעל חיים מטעם פסטיבל ברלין.

לפני כשבע שנים העבירה ון ליר את שרביט הניהול של הסינמטק הירושלמי ופסטיבל הסרטים לידיים אחרות, ומאז כיהנה כנשיאת המוסד.

אשה מיתית שחיברה אותנו לעולם

"ליה היתה המלכה של הקולנוע הישראלי", אומר הבמאי ומנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל, רנן שור. "מעבר לכל הדברים הברורים מאליהם — הקמת הסינמטק והפסטיבל, החינוך הקולנועי והמאבק נגד הדתיים בירושלים — היא הביאה את ישראל אל העולם ואת העולם לישראל, היא היתה זו שגרמה לי ולרבים אחרים להבין שישראל אינה רחוקה מהעולם, אלא חלק ממנו. היא היתה בכך שגרירה כפולה: של ייבוא תרבות הקולנוע העולמית ואנשיה לישראל, ושל ייצוא היצירה הקולנועית הישראלית ויוצריה לעולם. היה בה אותו הזוהר שאנו כל כך מייחלים לו.

"בעשייה שלה ובתפיסת עולמה", מוסיף שור, "היא היתה אשת העולם, אשה מיתית שנהפכה לאגדה עוד בימי חייה. היא היתה שייכת לדור של אנשים כמו אנרי לנגלואה, מייסד הסינמטק הצרפתי, ומייסדי סינמטקים אחרים בעולם, שרכשו סרטים, גנבו סרטים, השיגו סרטים בכל דרך שהיא והקימו ארכיונים, במטרה לבנות תרבות קולנוע מקומית ובינלאומית, והקימו רשת פסטיבלים בתקופה שבה רוב הסרטים לא הגיעו לישראל. היא היתה גשר כריזמטי ואנרגטי, סופה בגלבייה לבנה שחיברה בין העולם לבין ישראל".

"לא פגשתי עוד אדם עם כזאת אהבה טוטאלית לאמנות הקולנוע, ליוצרים ולשחקנים", אומר מנהל קרן הקולנוע הישראלי, כתרי שחורי. "בקידומו של הקולנוע הישראלי ליה ראתה משימת־על. הרי בפסטיבל ירושלים היא יכלה לעשות תחרות בינלאומית גדולה, אבל במקום זה היא בחרה להעמיד תחרות שקולנוע ישראלי במרכזו ולהעניק את הפרסים הגדולים לסרטים ישראליים.

"אי אפשר לחשוב על הקולנוע הישראלי בלעדי ליה, בגלל הפלטפורמה שנתנה לו ובזכות הקשרים הענפים שלה עם מנהלי פסטיבלים ברחבי העולם. היא הצביעה לפניהם על סרטים ישראליים ששווה לשים לב אליהם, פתחה דלתות בפני יוצרים ישראליים, ותרומתה היתה פנומנלית".

"בנוסף", אומר שחורי, "ליה היתה אמיצה בבחירות הפוליטיות שלה ובעמדתה שהקולנוע הוא לכולם, גם אם סרטים מסוימים הכילו תכנים קשים לעיכול. זה לא היה תמיד דבר פשוט. היא מעולם לא הסתירה את דעותיה ומעולם לא נכנעה ללחצים סביב הסרטים שבחרה להקרין, ושלעתים לא היו לרוחם של גורמים פוליטיים כאלה ואחרים".

"ליה היתה אשה מופלאה שהחזיקה אותנו בשתי ידיה ונשאה אותנו מעלה", אומר הבמאי וחוקר הקולנוע יהודה (ג'אד) נאמן. "מה שהיא עשתה בשבילנו לאורך השנים לא יסולא בפז. שאיפתה להקים את הסינמטק הראשון בחיפה כמו שצריך, כשהכל כאן היה זמני ופרוביזורי, היתה יוצאת דופן. בזמנו היא פנתה אלי ואל אורי זוהר כדי שנחפש יחד איתה מבנה בתל אביב שבו תקים סינמטק וארכיון סרטים. כך שוטטנו שלושתנו ברחובות העיר אך בסוף הדבר לא הסתייע, כי העירייה לא הסכימה להקצות מבנה מתאים. ליה פנתה לטדי קולק, והשאר היסטוריה.

"היא ייסדה את ארכיון הסרטים הישראלי" אומר ג'אד נאמן, "כך ששימור הקולנוע הישראלי ייזקף תמיד לזכותה, ומבחינה תרבותית היא יצרה כאן אבן שואבת ומקום מפגש עם יוצרים מרכזיים מכל העולם, שנהרו לפסטיבל בירושלים גם בימים קשים שבהם ישראל היתה מעורבת במלחמות מלוכלכות. זה מקום שלא היה לו אח ורע, והיה לאורך שנים המכה של הקולנוע הישראלי".

נועה רגב, מנהלת סינמטק ירושלים, אמרה: "ליה הייתה החלוצה של תרבות הקולנוע בישראל, והמשיכה להיות פעילה עד יומה האחרון ולעבוד מתוך אהבה לקולנוע ואהבת אדם למען תרבות הקולנוע בירושלים, בישראל ובמרחב הבינלאומי. היא תחסר לי מאוד, כאשה מעוררת השראה ותקווה בחיי. היא תחסר לכולנו כאשת תרבות שהובילה עשרות שנים את העשייה הזאת בישראל".

שרת התרבות, לימור לבנת, הביעה צער עמוק על מותה של ון ליר: "ליה היתה מפורצות הדרך וממייסדי הקולנוע הישראלי. מיום עלייתה לארץ ובמשך עשרות שנים, הקולנוע הישראלי היה מפעל חייה. בשקט ובצניעות האופייניים לה, ומסלון ביתה, החל הקולנוע הישראלי לקרום עור וגידים. בתחילה רק בהקרנות לחברים, ובהמשך בהקמת הסינמטקים בחיפה ובירושלים ופסטיבל ירושלים לקולנוע.

"היכרנו שנים רבות", אמרה לבנת, "והייתי עדה מקרוב ללהט שלה ולתחושת השליחות שהיתה לה בקידום הקולנוע הישראלי. על עשייתה הכה חשובה, ששינתה את פני התרבות הישראלית בכלל והקולנוע הישראלי בפרט, זכתה ליה להכרה ולפרסים, והיתה לי הזכות כשרת החינוך להעניק לה את פרס ישראל למפעל חיים. הקולנוע הישראלי חב לה רבות. יהי זכרה ברוך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו