כך מצא ביאליק דרך לקביעת שמות עבריים לדגים

שני מכתבים של המשורר לזואולוג ישראל אהרוני, אחד מחלוצי החוקרים של עולם החי בישראל, שיצא למסעות נועזים ברחבי המזרח התיכון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אביבה קרינסקי

"ידידי היקר איש חי ואיש החיות!

"לפי דבריך... עסקת בימי החופש בתיקון הרשימה של הדגים שהמצאנו לך. אנו, וכל ישראל אוכלי הדגים, מצפים לדגיך הממולאים והמתוקנים והמפולפלים בכיליון עיניים ובכיליון חך ובטן. מהר והדגה לכבוד פסח.

שלך, בחיבה ח.נ. ביאליק".

מכתב זה נכתב בכתב ידו של ביאליק על דף רשמי של "ועד הלשון העברית בארץ ישראל", והוא נושא את התאריך י"ז ניסן תרצ"ד. בתחתית הדף הוסיף מישהו בכתב יד: "מכתבו האחרון של משוררנו ח"נ ביאליק שנפטר בתמוז תרצ"ד". המכתב הוא מעין תוספת אישית שמתלווה למכתב אחר, רשמי, באותו דף, ממזכירות ועד הלשון. שניהם ממוענים לד"ר ישראל אהרוני ברחובות בעניין "שמות הדגים בעברית", שהתבקש להמציא לוועדה למונחי זואולוגיה "לפי הרשימה הלועזית שהמצאנו לו לפני כמה שבועות".

מכתביו של ביאליק אל ד"ר ישראל אהרוני שנמצאו בבית בנו, הפרופסור יוסי אהרוני

המכתב נמצא בביתו של בנו של ישראל אהרוני, פרופסור יוסי אהרוני, פיסיקאי ומתימטיקאי, לאחר מותו, והוא מאיר את ביאליק כמטפח הלשון העברית. כידוע, לאחר מותו של אליעזר בן יהודה, היה ביאליק, מאז עלייתו לארץ בתרפ"ד ועד יום מותו בתרצ"ד, נשיא ועד הלשון העברית, לצד דוד ילין וד"ר מזי"א, שכיהנו לצדו של בן יהודה קודם לכן.

אחת הפעולות להרחבת הפעילות השימושית בתחום הלשון העברית, שאליה מתייחס מכתבו של ביאליק לד"ר אהרוני, היא קביעת ועדות מקצועיות לדיון ברשימות מונחים מיוחדים. "אנחנו באים לכאן לא כאנשים הדיוטים עם תרבות הדיוטית", טען ביאליק באחד מנאומיו, "היינו סמוכים במשך דורות רבים על שולחנן של תרבויות עשירות... לימדנו את מוחנו ואת לבנו להרגיש ולחשוב באמצעות לשונות מתוקנות, דקות ומסוגלות לכל דקדוק מדקדוקיה של המחשבה האנושית, והנה אנו מוצאים בארץ ישראל בשבילנו כלי פגום, כלי קהה שלא יצלח אפילו לשמש לחלק העשירי של העושר התרבותי שקלטנו והבאנו מן החוץ".

ככל שהתרחבו החידושים במפעלים ציבוריים, בתחום המדע, התרבות והאמנות, והלשון התאזרחה בכל תחומי החיים, נזקקו יותר לעזרת ועד הלשון. לשם התרחבות הלשון על פי הצרכים החדשים נקבעו בתקופת כהונתו של ביאליק ועדות מקצועיות, שבהן לכל ועדה המורכבת משלושה חברי ועד הלשון נוספו שני מומחים למקצוע הנדון שמעורבים במידה רבה גם בלשון העברית ובמקורותיה.

ועדות נקבעו בתחומים שונים: גיאוגרפיה, חקלאות, מכונות, אפייה, אריגה, כלי בית ותבשילים (שבין המומחים בה היה ש"י עגנון. ועדה זאת קבעה 300 מונחים) ורפואה (שאחד המומחים בה היה שאול טשרניחובסקי). ביאליק ישב בוועדה לתכניקה (בת"ו, דווקא, על פי כללי ועד הלשון אז) כמומחה, ועוד רבות. והיתה גם ועדת דגים. זו התמקדה בדגי מאכל המוכרים לבעלי איטליזים ולציבור הרחב, ובה היה חבר ד"ר ישראל אהרוני, שנחשב מומחה ותיק לבעלי חיים ולמונחיהם העבריים. מתרפ"ח, השנה שבה היה למרצה באוניברסיטה העברית בירושלים לזואולוגיה שיטתית, היה חבר בוועד הלשון ומרכז הוועדה המקצועית למונחי דגים, ושימש גם חבר לוועדה למונחי כימיה בירושלים.

צילום: קלוגר זולטן / לע"מ

במסגרת פעולת הוועדות המקצועיות נסע ביאליק פעם לרחובות, לביתו ולמרכז פעולתו המדעית של אהרוני. "הוא הראה לנו את האוסף המקיף של ציפורים ופרפרים (ומהם 300 סוגים ולא פחות — סוגי חיפושיות) שכולם היו נקובים בשמותיהם הלטיניים והעבריים, פתח לפנינו את הש"ס הווילנאי הגדול אשר על יד כל בעל חי הנזכר בו היה תיאור שמו בלטינית ובעברית בדיו אדומה". כך מספר אייזנשטדט בספרו "שפתנו העברית החיה". אך בכרטסת שלו לא ידע לרשום אף הצעה אחת למונחי הדגים, פרט למלה "דג" ולמונח התלמודי הבלתי מוגדר "שיבוטא".

"אך", הוא מוסיף, "כרב חובלים אמיץ המוצא את דרכו בשעת סערה בים מצא גם ביאליק את הדרך לקביעת שמות עבריים לדגים, ואלה היו דבריו בישיבת ועד הלשון כשבאו הדייגים שהוזמנו לישיבה ושטחו בפני חברי הוועד את כל מיני הדגים המצויים בארץ: 'המלה 'דג' מחוסרת צלצול נאה. נלך לפי כללי עבודתנו אל השפה הקרובה לנו ביותר — אל הארמית הקוראת לדג 'נון' ונשים לב למראיהם של הדגים: למין דג זה יש צורה אימהית, נקרא לו 'אמנון', ולזה יש צורה גמישה ודקת גזרה נקרא לו 'שפרנון'. כך קבע שמות עבריים לכל הדגים למיניהם".

אהרוני היה מחלוצי החוקרים של עולם החי בישראל. לשם מחקרו נסע במדבר ובהרים מושלגים בלבנון נסיעות שלהן נזקק להסעת אוהלים, לתשלום לציידים, לכלכלת משרתים ולחומרי עריכה. "כל זה עלה הון". בתחום הדגים, הוא מספר בזיכרונותיו, "אין מקווה מים גדול או קטן מאלכסנדריה בצפון ועד רפה בדרום, מן הים התיכון ועד ים החולה, ים כנרת והירדן ועד שט־אל־ערב שבפי הפרת והחידקל במזרח שלא בדקתי את דגיהם ושלא אספתי בהם פרטים.

"בשט־אל־ערב עשיתי פעמיים. חקרתי שם יפה את שמות הדגים שנזכרו בתלמוד הבבלי כי לשון המנדעים יושבי המקום הזה קרובה מאד לארמית, לשון התלמוד. והדייגים המנדעים עדיין משתמשים באותם שמות שהשתמשו בהם חכמי התלמוד".

מכתביו של ביאליק אל ד"ר ישראל אהרוני שנמצאו בבית בנו, הפרופסור יוסי אהרוני

מדי פעם פירסם מדבריו לעורר לטפח עיסוק מחקרי ואספני זה. כבר ב-1906, בראשית דרכו, הוא כותב בעיתונו של בן יהודה, "השקפה", על האוספים של החי הקיימים בארץ שחוקרים נוכרים מטפחים ומתלונן: "כן, אחי היקרים, חזקים, גיבורים אנו... להתלוצץ בקלות ראש 'יעסוק נא בפייגעלעך (ציפורים), בפישעלעך (דגים) ומייזעלעך (עכברונים)'". נוכח גילויי זלזול אלה לעיסוקו היוצא דופן בעיניהם הוא מצהיר: "עתה בטח אלך לי לדרכי... יבוא יום ונתתי את הספר היותר שלם ומשוכלל על החי בארץ ישראל".

ויש עוד מכתב ששלח ביאליק לאהרוני הנושא את התאריך 5 במאי 1930, ובו הוא כותב על נייר רשמי של חברת "דביר" בע"מ דברי הוקרה על שלושת כרכי הספר "תורת החי" של אהרוני: "ידידי היקר! רק בשבוע זה נתפניתי לעבור על ספרך היקר 'תורת החי' מחלקה שלישית... יהי חילך ברוך... ככל אשר הנאני עצם תוכן הספר כן נתנה לי משנה עונג הרצאתו הנפלאה... הרי יחיד בדור אתה לנו במקצוע זה, ואם אין אתה לנו — מי לנו".

על לשונו של אהרוני, שממנה התפעל ביאליק, יכולתי ללמוד מקטעים, לעתים על גבול הפיוט, בזיכרונותיו: "בין קריתין ובין תדמור מבעבע מעין קטן בלב המדבר. מימיו העכורים מעלים אד קל של גפרית. טעמם מר, מלוח ומעורר בחילה. אך כגמול לשיממון המקום דר בתוך מעיין קטן לא אכזב זה מין קרפיון־שיניים פעוט שאין כמותו ליופי: מה הם צבעי הקשת בענן ומהו ברק אבני החן לעומת גוני הזכר? הלא כאין וכאפס. חפצתי מאוד להביאו לביתי ולהתענג על רקמת צבעיו, אך כמעט שמתיו בצלוחית מלאה במים חיים טהורים וזכים — ומת".

לימים השתתף אהרוני במשלחת זואולוגיה לעבר הירדן, הוזמן על ידי ג'מאל פחה להקים גן זואולוגי בהרי לבנון, היה זואולוג יועץ למחלקת החקלאות בירושלים וניהל את המוזיאון הזואולוגי של האוניברסיטה העברית. אהרוני גם לימד ב"בצלאל", ובין היתר לימד לייבש פרפרים ולפחלץ ציפורים במטרה לשמש לתלמידים לצייר חיות מהטבע. חוברת שכתב שץ על "בצלאל" ושפורסמה ב-1910, ובה גם קטע על פעולתו של אהרוני במוסד, תורגמה על ידי ש"י עגנון.

כשנה לפני מותו של אהרוני ב-1946 פירסם עגנון את "תמול שלשום". בקראו בו יכול היה אהרוני לחוש בנימה האירונית בקטעי הסיפור על ארזף (ראשי תיבות של: אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה), בעל אוסף בעלי החיים המפוחלצים, שאינו, חס ושלום, פוגע בטבע. "אדרבא, נתן שם ושארית לכמה ציפורים מציפורי ארץ ישראל שאמרו עליהן שכבר כלו מן העולם", בייחוד לאותם בעלי חיים "שנזכרים בכתבי הקודש ובשני הש"סין". ומפוצלחים אלה, בכלל, מברכים על נטילת חיי השעה — ובלבד שיזכו בחיי נצח "צפוי אני שיעמידוני במוזיאון וכל מציירי הציורים בירושלים יעשו ממני תמונה, יפרסמו תמונתי בספרי לימוד, וכל מי שמבקש ללמוד יבוא ויביט בי".

תודה למשפחת גרינשפון ולמשפחת נהורן על מכתבי ביאליק.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ