המתח המועצם בין החיים למוות בתערוכתו החדשה של משה גרשוני - ביקורת אמנות - הארץ

המתח המועצם בין החיים למוות בתערוכתו החדשה של משה גרשוני

משה גרשוני משליך אותנו בבת אחת לאמנות המתהלכת בגדולות. בתערוכה העכשווית של האמן החשוב ביותר הפועל כאן, המתח בין ארוטיקה למוות חריף מאי פעם

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

התערוכה של משה גרשוני בגלריה גבעון כוללת מבחר מסדרות שלא הוצגו בישראל, מעין דוגמית מתערוכתו הגדולה "לא אבא לא אמא" שהוצגה בניאו נשיונל גלרי בברלין בשנה שעברה באוצרות אודו קיטלמן ואורי דסאו, שמפענחים את הציור שלו כטקס דתי־פיזי.

בקומה התחתונה של הגלריה בולטת הסדרה "בעולם הזה" מ-1984 ובקומה העליונה הסדרה "ארבעה שירים רציניים" מ-1986, שנעשו בעקבות יצירתו של ברהמס בשם זה שהולחנה לטקסט מאיגרת פאולוס אל הקורינתיים. "אם בלשונות אנשים ומלאכים אדבר ואין בי אהבה הייתי כנחושת הומה או כצלצל תרועה", כתוב ברישומי הסדרה בהמשכים, על גבי דגלונים מתנוססים ומשונני קצוות. "ואם אחלק את כל הוני ואם אתן את גופי לשרפה ואין בי האהבה כל זאת לא תועילני", מתפתלים המשפטים כנחשים, ביניהם ירחים חסרים, כוכבים שחורים ושאר סימנים מאגיים, "כי כעת מביטים אנחנו במראה ובחידות ואז פנים אל פנים: כעת יודע אני קצתו ואז כאשר נודעתי אדע אף אני: ועתה שלוש אלה תעמודנה האמונה והתקוה והאהבה"; ואז מגיע הרישום האחרון, הסיומת המכרעת, שכמו חרוטה על סיד לבן: "והגדולה שבהן היא האהבה".

לצד אלה מוצגות גם עבודות שנעשו במשך שנות ה-90, רובן גרפיט על נייר, בעלות איכות רישומית קווית, כהות וקודרות. הרישום הגדול הניצב מול גרם המדרגות לקומה השנייה הוא מעין עיגול שחור גדול, מערבולת, מעליו הכיתוב "אביבהלה". המערבולת הלא־מובהקת הזאת היא תהום שחורה הפעורה בפני הצופה, או הרוח המרחפת מעל התוהו; היא גם עין, אנטי־כדור־בדולח, גם פֶּה או חור אחר בגוף, סימן של קצה אך גם של אין־סוף. בשל רווח מוזר בין האותיות מתבקש להבין את הכיתוב מלבד כפנייה אינטימית, חברית, לאביבה אורי גם כ"אבי. בהלה" בעל הממד הנוצרי.

מול עוצמת עבודה זו תלויה עבודה קטנה, נחבאת אל הכלים, שכוחה בפשטותה. היא מעוצבת כממצא מקומט ומוכתם שנמצא בכיסו של מת, מעין פתק־קמע שעליו כתוב הפסוק מתהלים "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (1992). המתח הזה, בין עבודות קטנות לגדולות, בין פסוקים ידועים ונדושים למלמול פרטי לגמרי, הוא ביסוד התערוכה.

ויש גם נייר שהושחר בצבע לגמרי. כלומר ממש כמעט לגמרי. רק וִיש אחרון בפינה הימנית למטה לא הושלם לגמרי. ומה שבכל הקשר אחר היה מתקבל כנייר סתם, לא מטעם סופר סת"ם, מתקבל אצל גרשוני כמטא־דיון על "הוויש האחרון". כמקח עם המוות ועם האין־סוף, כדרמה אנושית זוטרה (ומשום כך כבירה) שמאבקה עם החושך ועם הטוטלי נואש וקיצוני, כהתעקשות אמנותית דווקא על הלא־מושלם כיסוד המגלם את צלם האנוש, כציור היודע מה מצוי בפרטים גם במצב של הסתר פנים.

האיכות הייחודית של גרשוני, סוג האקספרסיה שלו, הפעימה הרליגיוזית, הן כאלה שגם כאשר הוא מצטט או מתייחס למקורות שהם מיסודות התרבות הידועים ביותר, גם כאשר הוא משתמש בסמלי־ענק, מוקנית להם משמעות אישית, כמעט סודית. הוא מצליח להנחית אותם אל הקרקע, ליצור בעבורם תשתית כל כך בסיסית, קדם־שפה, עוד לפני ה"אבא" וה"אמא" הפשוטים לכאורה (אצלו אלה ישו ואביבה אורי), לפני המראה וה"אם בלשונות" מאיגרת פאולוס, עדיין בשלב הזחילה והציור באצבעות — ומשם להמריא.

האזכורים והרמזים רחבי היריעה והרבדים מאומצים דרך אינטימיות, מעורסלים אל חיק הציור באמצעות הגוף והחושים, באמירה, במישוש, בחריטה, במריחה, בתפילה או מלמול או שרבוט, כמו נוצרו בסערת רגשות או מתוך החמרה כמעט מענישה.

גרשוני משליך אותנו בבת אחת לאמנות המתהלכת בגדולות, שפתה מאז'ורית והיא מדברת "על הכל", כלומר על השאלות הגדולות ובאורח תובעני. אלה דיאלקטיקות מופת יסודיות, הרהורים חזותיים גדולים, מסתוריים. חשופים. כך, כל אלמנט, גם המוכרים והמזוהים ביותר, נהפך ל"של גרשוני", לרכיב במורשתו. סימן האין־סוף של גרשוני, המאגיה של גרשוני, מושג אירופה של גרשוני - פסגת ההישגים האנושיים וכהיפך המוחלט באופן דיאלקטי, ההרמטיקה היודאו־נוצרית הטרגית של גרשוני, או לפחות גרמניה של גרשוני, הארוטיקה שלו.

זו האחרונה מתחוללת כאן מלבד ברמה האיקונוגרפית גם בזו האינדקסיקלית (מלשון אינדקס), כממשי שחדר את סוגרי הייצוג ופלש אל אשליית הציור, אל אשליית התרבות של הציור.

כיצד נוכח הממשי, "הדבר עצמו", בציור של גרשוני? למשל, בקרע. קרע בפינת ציור, שבו מזנק חץ ירוק מתוך סימן אינסוף מתמטי, כמין לוגו פרטי של יסודות זכריים ונקביים (ללא כותרת, 1992). קרע הנפער לרוחב, כעין, דמעה מצוירת תחתיו כאילו כל הציור הוא מוקיון בוכה. או כותל דמעות.

איך נבין את הקרע הזה על גבי נייר שדומה לגוויל שרוף? זה קרע יהודי של שעת אבל, אבל גם חתך תחת צלעו של הצלוב, ועקוד כמוהו כדימוי בגלריה. הוא גם פתח מיני, מכונת־זמן אל האין־סוף, כל אלה במקביל, בה בעת.

בעבודות אחרות היסוד הבשרני נוכח כפרוטאז' על גבי המשטח, בבליטות שנוצרו ממעבר הצבע הקשיח על גבי משטח לא חלק, כך שהוטבעו בו הגבשושיות שהיו תחתיו, הן מתנפחות כבועות. בנוסף לכך, לצד הצפנים המקודדים (חצים, 2+2, פנטגרם, סהר, סימני שאלה ועוד) ולצד כתמים המסמלים פיח ודם מופיעות טביעות אצבע, סוליות נעליים, גם הם "הדבר עצמו", שאריות הגוף של האמן שנשארות לנצח. היסוד הגופני הזה גם קוצב קצב, האמן מתקתק לנו מורס על נייר, מדבר בשפת סתרים גלויה.

ובכל זאת, היסודות הגופניים, החושניים והארוטיים מצויים בתערוכה הזאת במצב של תבוסה. הניסוי הקונספטואלי, הטקסט, המטפיזיקה, הכיסוי השחור, הלך הרוח המלנכולי והמתאבל גוברים עליהם. בתערוכה מתחדדת הקריאה של גרשוני אל המתים או הטחת המתים בחיים, הקריעה שלו, ההתמקחות עם הריק ועם השתיקה. זו שתיקה פילוסופית, או שתיקת הפילוסופיה. אלה הציורים שאחרי היריעות הגדולות, החושניות והבשרניות, באדום־שחור־צהוב ובחומרים דמויי נוזלי גוף, אלה הציורים של אחרי הדיבור, אחרי הפטפוט, אילמות או מינימליזם מסוג ה"מה נשאר להגיד" נוכחים בהם, הם שרידים מפויחים. דווקא משום כך, בצבוצו הנסוג של הממד הארוטי, כהכרח מפרפר, הוא חזק. אלה ואלה הם כתב־יד. ולכמה אמנים כבר יש כתב־יד.

קשה להעלות על הדעת אמן כה אהוב ומוערך על ידי אנשי אמנות בישראל כמשה גרשוני, נדמה שמוסכם שאין שני לו. חשיבותו, לא רק כגדול האמנים כאן כי אם כמצפן ומצפון פעיל ופועם, היא מכרעת. טווחי השפעתו האמנותית והאנושית עוד יילמדו. ובו בזמן, קשה להעלות על הדעת אמן ישראלי שספג את מלוא העוצמה הברברית של משטר הימין האדנותי, שנוכח כיצד הגיון השלטון, על מנגנוניו הביורוקרטים הערמומיים־מיתממים, משפיל יוצרים. כעת, עם הסתלקותה מהחיים הפוליטיים של לימור לבנת, ששללה מגרשוני את פרס ישראל, די ברור את מי משניהם תזכור ההיסטוריה.

משה גרשוני: "גרמניה". גלריה גבעון (גורדון 35 ת"א), שעות הפתיחה: ימים ב'־ה' 11:00-18:00, ו' 10:00-14:00, שבת 11:00-14:00. עד 18.4

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ