שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סיפור הגבורה של "החלוץ הלוחם" בגטו קראקוב

המאבק המלחמתי של שני זוגות אוהבים וחבריהם, שביצעו סדרה של פעולות נקם בגרמנים, נחשב לפעולת המחתרת הראשונה בפולין

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות בקי קולודני

קראקוב, 2015, פרק יומן

שני זוגות אוהבים, צעירים בשנות העשרים לחייהם, עומדים במרכז סיפור גבורה של פעולות נקם בגרמנים בקראקוב נגד כל הסיכויים. הם וחבריהם הצליחו ליצור תעשייה שלמה של תעודות מזויפות, לשדוד נשק, לפגוע בפסי רכבת, להרוג משתפי פעולה ולהפיץ כרזות קריאה למרי. מאבקם המלחמתי, עוד לפני מרד גטו ורשה, נחשב לפעולת המחתרת הראשונה בפולין כולה.

פעולתם הידועה ביותר היא פעולת "הציגנריה", בית קפה במרכז קראקוב, שבערב חג המולד, דצמבר 1942, הפציצוהו וגרמו לגרמנים עשרות הרוגים ופצועים. הרחוב הפולני היה אז מואר בשלל צבעים וזיקוקים, המוסיקה רעשה, החוגגים היו שטופי שמחה ויין, ולפתע מטר רימוני יד ויריות מטווח קצר הוטח לתוך בית הקפה והמולת השמחה הפכה לזעקות. מבצע זה נועד לא רק לבטא נקם ומחאה, אלא גם לעורר את המחתרת הפולנית. התכנון כלל לא רק פגיעה בבית הקפה, אלא גם הצתת כלי רכב גרמניים, חבלת סירות של האס־אס על הוויסלה, הנפת דגלי פולין על גשריה ואזעקת מכבי אש ברחבי העיר כדי ליצור בהלה ומבוכה.

למחרת הצלחת המבצע מלאו כותרות העיתונים סיפורים ושבחים על המחתרת הפולנית שהחלה סוף סוף להפגין גאווה לאומית. פשטה גם שמועה שצנחנים רוסים ירדו מהשמים, ירו הרגו ופצעו עשרות גרמנים. איש לא שיער שביצעו זאת יהודים.

אנדרטת הכיסאות הריקים בכיכר השילוחים של קראקוב, ה"אומשלגפלאץ" צילום: משה גלעד

מנהיגם היה דולק ליבסקינד, המזכיר הראשי של תנועת "עקיבא בפולין" וסטודנט למשפטים, שבימי המלחמה אף השלים את עבודת הדוקטור שלו. מראשית ימי כיבוש פולין טען שמוכרחים להתארגן למאבק חמוש בגרמנים, למרות שאין סיכוי לשרוד. הוא גרס שיש להילחם לא כדי לנצח, כי אם כדי למות בכבוד, גם אם ההיסטוריה תציין את מאבקם רק בשלוש שורות. דולק היה נשוי לרבקה (וושקה לבית שפינר), צעירה יפה בעלת מראה ארי. הוא גייס את בני הזוג דראנגר, שימק ויוסטינה, שלפני פרוץ המלחמה היו מדריכי נוער בתנועת "עקיבא". אז הצטרף גם אברהם ליבוביץ (לאבאן), ספורטאי שתקן וביצועיסט שהיה חבר בתנועת "דרור". תוך זמן קצר נוספו אליהם נציגים משאר התנועות החלוציות, "גורדוניה", "השומר הדתי", "עקיבא ב'", ולאחר זמן מה גם חלק מחברי "השומר הצעיר" — תנועה שאף הקימה ארגון לוחם מקביל, "איסקרה", שאף הוא ביצע מעשי חבלה שונים במיתקנים גרמנים בקראקוב וסביבתה.

כל תנועות הנוער בקראקוב החליטו בימי המלחמה לטשטש את ההבדלים האידיאולוגיים ולהתאחד. אמנם נשק לא היה להם והם לא היו מאומנים להרוג, אלא חינכו לאהבת אדם ואהבת ארץ ישראל ומורשתה, אך מנהיגותם החינוכית הפכה בימי השואה למנהיגות לוחמת.

קראקוב היתה בירת "הממשל הכללי" (הגנרלגוברמן) בפולין, והופקד עליה הנס פראנק שצופף את היהודים בגטו ולאחר מכן הנחית עליהם גזרות וגירושים למחנות מוות בסיסמאות שקריות. דולק היה אחד הראשונים שידע כי כל הנשלחים ל"יישוב מחדש" נשלחים להשמדה. הוא השיג את הנשק הראשון כשהרג גרמני בגרזן ולקח את אקדחו בשעת ערב סתווי בנובמבר, בעלטה, לאחר שארב עם שניים מהחברים. לאחר פעולה זו נלקחו עשרים בני ערובה מהגטו לחקירה כדי לאלצם לגלות מי הם המתנקשים. דולק, שידע כי יעקבו אחריו, לא חזר לדירתו ואף הזהיר את אשתו שלא תגיע בלילה לדירה, אך לא הסביר לה מדוע; ורבקה, שחזרה משליחות מחתרתית כלשהי, היתה עייפה מכדי לחפש מקום אחר ללון. כששוטרי המשטרה היהודית באו לדירה, הובילו אותה כבת ערובה למשטרה. גם דולק נעצר לבסוף אך דרש לשחררה, וכשלא עשו כן, שלף את נשקו ובתדהמתם נמלט.

לאירוע הזה קיים גם תיאור ספרותי מרגש: "העיר כמרקחה. דבר זה כבר הגדיש את הסאה... הו, כמה שנאו את הנוער הזה, אשר זה עתה התעורר... גדולה היתה גם הבושה, שיש מישהו המנסה לגלות התנגדות".

רחוב בגטו של קרקוב. סכנת מלשינות צילום: גיל כהן־מגן

רבקה היתה נוסעת בין הערים בגנרלגוברנמן לקרוא לצעירים להצטרף לפעולות נקם ולהעביר כסף וכרוזים. גם יוסטינה של שימק מילאה שליחויות שונות ומסוכנות. הם החליפו ביחד ולחוד דירות ומקומות מחבוא בבונקרים וביערות וחיו חיים כפולים כיהודים וארים. הם היטלטלו ברכבות, פעלו בחשאי בסביבת הגטו ומחוצה לו ונדרו זה לזו שאם יוסגר אחד מהם, יסגיר השני את עצמו.

תפקיד הקשריות בארגון הזה עמוס סיפורי העזה ונחישות. רובן נהרגו; אחת מאלה ששרדו, עלו לארץ והתערו בה, היתה הֵלה רוּפאייזן, שאף הביאה לחברי "החלוץ הלוחם" את האקדחים הראשונים. ראיינתי אותה לפני שנים בביתה בבוסתן הגליל. בשיחתי אתה נדהמתי מהרפתקאותיה, המתאימות לספר בלשי גם כיום. תחילה קיבלה את בגדי שוערת הבית הפולנייה, שהיתה בת גילה, והבהירה פעמים אחדות את שערה כדי לא להיראות כיהודייה. לאחר מכן החליקה אותו בשיטות שהיו נהוגות אותם ימים. אז החלה לצאת למסעותיה ברכבות בין קראקוב לוורשה, לז'שוב, לסאנוק ולראדום, כקשרית. באחת הפעמים שנתפסה הטמינה את הכסף בכיסו של המנקה בתוך עמדת שיטור גרמנית. היא גם היתה שומעת ברכבות את הגינויים והנאצות על הז'ידים הנקלים והצטרפה אליהם כפולנייה אנטישמית.

מקום המפגש של חברי התנועה היה, עד נובמבר 1942, דירה בקומת קרקע ברחוב יוזפינסקה 13, דירתו של אחד החברים שהוריו נלקחו למחנה השמדה. דירה זו שימשה גם מחסה ומסתור זמני לאלה שחזרו מהשליחויות השונות ולפליטים שהגיעו מערים אחרות. בה גם נערכה פגישתם המשותפת האחרונה, כשהוחלט שאי אפשר יותר לפעול מתוך הגטו כי הוא קטן, כולם מכירים בו את כולם וטבעת מלשינים כבר מקיפה אותם.

הפגישה נערכה בערב שבת. כל ימות השבוע ציפו להתאספות השבועית הזו, אך למרות רוממות הנפש, החולצות הלבנות ושירי השבת, שררו דאגה וחוסר ודאות. דולק הדגיש ש"אנו צועדים בנתיב המוות, זכרו זאת. מי שחושק בחיים, אל נא יבקש אותם אצלנו... אחריתנו פירושה מוות, אשר לקראתו צועד האדם החזק לבדו". בתום דבריו הודיע שזו קבלת השבת המשותפת האחרונה, כי הם חייבים להסתלק מן הרובע היהודי בשל סכנת מלשינות.

הם החליטו אז שעליהם לחיות בשטח הארי של קראקוב ולא בגטו הצפוף, שכל שעות היום נעו בו משמרות גרמנים והיו רשאים לפתוח באש בכל עת ועל כל מטרה. גם מבנה הגטו, בניגוד לגטו ורשה, לא הקל על התארגנות מחתרתית. לא מעט ויכוחים נערכו בינם לבין אנטק מגטו ורשה שטען כי יש לפעול מתוך הגטו, כמו שעשו הוא וחבריו, ולא מהחלק הארי. הוא אף כתב בזיכרונותיו על כך. אך ההחלטה נתקבלה בניגוד לדעתו לאחר התלבטויות רבות. כשעזבו את דירת הקומונה, לאחר קבלת השבת ההיא, פעלו חברי "החלוץ הלוחם" באופן ממודר מאוד, בחמישיות. הם התחלקו לקבוצות של חמישה ועברו להתגורר במקומות שונים, ואת כתובותיהם הודיעו אך ורק לראש החוליה שלהם. את פגישותיהם היו עורכים כאילו באקראי במטבחים ציבוריים עממיים שמימן הג'וינט.

כדי לפעול מחוץ לגטו חייבים היו תעודות מתאימות וסיפק אותן שימק דראנגר, שהיה בעל תבונת כפיים ייחודית ונהפך לזייפן מסמכים מומחה. מכונת כתיבה משומשת וכל מיני טפסים וחותמות נמצאו דרך קבע בתרמילו, ובטביעת העין החדה שלו ביצע תעשיית תעודות מדויקת לחברי "החלוץ הלוחם" וגם לתושבים שרצו לחיות בזהות של פולנים. תושבים אלה שילמו עליהן והכסף שימש לרכישת נשק. כמו כן, השיגו נשק על ידי אקספרופריאציה, שוד כסף מיהודים עשירים בכוח. הם עשו זאת במדים ותעודות של אנשי אס־אס גרמנים, שוטרים פולנים ואנשי "משטרת הסדר".

תופעת "החלוץ הלוחם" היתה ייחודית לא רק משום שמדריכי תנועת נוער גילו התנגדות מזוינת כשהגרמנים היו בשיא כוחם וכיבושיהם, אלא משום שהשאירו שתי עדויות בכתב בזמן אמת, מתוך הכלא והבונקר. היתה זו תופעה נדירה של העברת מידע תוך כדי האירועים, לא על פי הזיכרון. רוב המחקרים, הזיכרונות והספרים לא נכתבו תוך כדי אירועי השואה אלא לאחר המלחמה, לכן שתי עדויות אלה הן מיוחדות במינן. האחת היא "יומנה של יוסטינה", שנכתב והוטמן בכלא, והשנייה היא השבועון "החלוץ הלוחם", שנכתב מבונקר ביער וישניץ וקרא להמשיך לנקום גם לאחר שרוב החברים כבר נהרגו.

לאחר ליל "הציגנריה", נעצרו והובלו לבית כלא רוב המשתתפים ואז יוסטינה הסגירה את עצמה. שימק עם לאבאן, דולק ואחרים הועברו לכלא מונטלופיך, כלא אכזרי במיוחד. על כל תשובה "איני יודע" הועברו במונטלופיך לצינוק ול"חדר המוות", ואף היו חייבים להכות זה את זה בנוכחות סוהרים. יוסטינה הועברה לכלא הלצלוב. בכלא ישבה בחדר מס' 15, אולם קולקטיבי של כחמישים אסירות, ביניהן אסירות פליליות ויצאניות. מתחילת המאסר אירגנה שם שיעורים וחוגי לימוד ונהפכה להיות המחנכת והדמות המרכזית. עיקר רצונה היה להשאיר עדות לפעולות "החלוץ הלוחם" וחבריו, מתוך החשש שהעם היהודי כבר נכחד והעולם לא יידע אף פעם שיהודים לחמו גם בידעם שהם הולכים אל מותם.

יוסטינה רשמה את יומנה בסכנת נפשות, על פיסות נייר טואלט שהאסירות קיבלו בהקצבה ונתנו לה. היא כתבה כשהיא צפויה כל רגע לעונשים נוספים, אך ידעה שהמלים הכתובות נשארות גם לאחר מות כותבן וסיפור חבריה חייב להיות מסופר. מאחר שחרדה פן כתב היד יתגלה וייוודעו פרטים על חברי הארגון, רשמה את יומנה בצורה תיאורית תוך הסתרת חלק מהכתובות, השמות והפעולות. לרוב היתה כותבת בשעת שחר מוקדמת, או מאוחר בלילה, לאור הזרקור של חצר הכלא. יש והכתיבה קטעים לאחרות כדי להיעזר בהערותיהן, ואז השאר היו נושאות קולן בשיר כדי לטשטש את העניין.

היומן נכתב במשך כחודשיים, מסוף ינואר 1943 עד סוף אפריל, והוסתר בתוך קופסת פח מאחורי אריח מעל התנור. בסוף אפריל הובלה עם אסירות אחרות מהכלא בדרך להוצאה להורג במחנה השמדה. כשניסו לברוח, הרוב נורו ונהרגו, אך יוסטינה ושלוש אסירות נוספות נמלטו ושרדו. קיימות דעות אחדות לגבי הדרך שבו נתגלה היומן הזה לאחר בריחתן: אחת הדעות היא שיוסטינה גילתה לקרוב משפחה שלה שעבד בכלא את כתיבת היומן ומקום הסתרתו; אותו קרוב שיחד את אחד הבנאים שעסקו בשיפוץ המדור לאחר שהאסירות הוצאו ממנו, והורה לו לפרק בזהירות את האריחים מעל התנור ולהביא כל מה שיתגלה שם. נמצאה שם קופסת פח מכוסה חומר ובה דפי היומן על פיסות נייר טואלט. "יומנה של יוסטינה" הוא מסמך נדיר בסוגו, לא רק משום שנכתב בכלא כפי שנכתב, אלא בשל התמונה שהוא מציב לחברי תנועות הנוער החלוציות שלקחו את גורלם בידם.

גם שימק, שנאסר לאחר פעולת "הציגנריה", נמלט מהכלא כשהוצא בקבוצת אסירים למחנה השמדה. הוא הגיע למחצבה, שם נעזר בפועלים פולנים, ולאחר מכן לאחד הבונקרים ביערות וישניץ.

כשנמלטו לא ידעו שימק ויוסטינה זה על זה, אך כאשר נודע לה על מקום מחבואו ביער הגיעה למקום. שניהם החליטו אז להפיץ כתב עת כדי לעודד את החברים שנשארו בחיים להמשיך להילחם. הם היו בעלי יכולת כתיבה ומהבונקר כתבו וערכו את השבועון "החלוץ הלוחם", עיתון מחתרת שהיה קיים סיכון רב בהדפסתו והפצתו בזמן אמת, בעיצומה של המלחמה.

חוקר המהפכות, הד"ר זאב איביינסקי, כתב באחד ממחקריו שיש להבחין בין ספרות מחתרת, שהעיקר בה הוא עצם הופעתה והפצתה באופן בלתי חוקי, ובין ספרות מחתרת לוחמת, שהיא מרכיב יסודי בלוחמה כמו החרב והאקדח; וכזה היה השבועון "החלוץ הלוחם". הביטאון כלל עדות ללוחמים ולנופלים בקרב, ניתוחים מדיניים, רעיונות פילוסופיים וכן עצות מעשיות להתארגנות והישרדות, כמו למשל לבניית בונקרים ביער, עומק, גובה, מיקום, חומרים והשגת ציוד ומזון. למרות הקשיים, המחסור והסיכון, בכל שבוע יצאו מתחת מכונת הכתיבה בבונקר 250 עותקים, ובהם פניות להעביר את הביטאון הלאה לאחר הקריאה. בגיליון מ-20.8.1943 הם שולחים מהבונקר "קול קורא" ליהודי פולין:

"אל שרידי העם היהודי הנכחד על אדמת פולין!

אליכם, הקרובים לנו ביותר, שבשמם יצאנו לקרב, אנו פונים מעל לקברים האלמוניים של הטובים והיקרים חברינו שנפלו בקרב עם כוח עדיף. תמיד שאפנו לחיי חרות אבל אם נגזר עלינו למות, רצוננו ליפול כלוחמים כדי שיהיה מותנו ראוי ומכובד. לא יצאנו לנצח בנשק, לא לנו ניתן הניצחון. יצאנו להגן על הרוח ואת רוחנו לא קטל האויב... אחזנו בנשק, כי לא יכולנו להשלים עם המחשבה שאלפי יהודים, גברים, נשים, זקנים וטף נקטלים בפראות, כי לא רצינו שיוליכו אותנו כצאן לטבח. כי לא רצינו שבבוא היום ייאמר כי יהודי פולין מתו מיתה עלובה ללא סימן אחד של התנגדות".

כחודש לפני שנתפסו ביער, בפעם האחרונה, כתבו בני הזוג בגיליון 37 מעין צוואה: "יותר משנה אנו בשטח. יצאנו מבודדים, עלובי נפש, ללא פרוטה בכיס, הלכנו ליער. איש מן הקרובים לנו לא הבין את מעשינו, איש לא נפרד מעלינו... לא אחת נמצאנו במבוי סתום, והצצנו בעיניו של המוות. אבל... חיינו בהרגשת חירות, שכן בעולם של לית דין ולית דיין קבענו דין לעצמנו".

שימק ויוסטינה נהרגו. לאבאן נפל בניסיון בריחה מהכלא; בבטנת מעילו הטמין פתק בפולנית, "Jestem Zydem" ("אני יהודי"), כדי שיידעו שהוא לוחם יהודי ולא פולני. דולק נהרג בקרב פנים אל פנים לאחר שנתפס בעקבות הלשנה. נשארה אלמנתו הצעירה, רבקה, והיא הועברה לאושוויץ וחייתה שם בעבודות פרך נוראות עד סוף המלחמה. בעדותה במשפט אייכמן סיפרה רבקה קופר־ליבסקינד את סיפור "החלוץ הלוחם" ותיארה את זוועות הגטו. פגשתי אותה בביתה בדגניה ב', שנים רבות לאחר משפט אייכמן ולאחר שבנתה את חייה מחדש. היא העלתה זיכרונות על אכזריות הגרמנים, העינויים באושוויץ, והזכירה את דבריו החוזרים ונשנים של דולק, שאסור להאמין לגרמנים, וכן תיארה את דירתם בגטו.

לפני כשבועיים ביקרתי בגטו קראקוב, לא רחוק מהדירה הזאת. השתתפתי ב"תנועה במסע" של בני תנועת המושבים, בהם חברי ההתיישבות העובדת, ראשי יישובים ומדריכים בוגרים של חברות נוער, שגילם כגיל דולק, שימק וחבריהם, והם אחראים להדרכת אלפי בני נוער. מטרת המסע היתה להתוודע לעושר התרבות היהודית והציונית של יהדות פולין בעבר ולחורבנה. סיסמתו היתה, כדברי אבא קובנר, "לזכור את העבר, לחיות את ההווה ולהאמין בעתיד". לפני היציאה נערכו ימי עיון מרתקים על משמעות השואה במדינה כיום ועל תפקיד בני הנוער והמנהיגות הייצוגית של תנועת המושבים להפיק לקחים מהעבר להווה.

כשעמדנו ליד חומת הגטו והמדריכים דנה, חן, לימור ועמית קראו קטעים מ"החלוץ הלוחם" ומ"יומנה של יוסטינה", חשבתי שדולק לא צדק כשאמר שפעולתם תיזכר לכל היותר בשלוש שורות בהיסטוריה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ