שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין
סנדלר ב"הסנדלר". נראה כבוי מאי פעםצילום: Macall Polay
אורי קליין
אורי קליין

אין כמעט כתבה המתפרסמת בעיתוני תעשיית הבידור בארצות הברית, שעוסקת בחשיבותם ההולכת ופוחתת של כוכבי הקולנוע במערך הכלכלי של סרט – וטוענת שבמציאות זו יש שחקנים רבים שהכסף הגדול שממשיכים לשלם להם אינו עומד בשום יחס להכנסות המצומצמות של סרטיהם – ששמו של אדם סנדלר אינו מוזכר בה ואף מופיע בראש הרשימה של שחקנים אלה. טענה זו הועלתה שוב באחרונה בעקבות הופעתו של סנדלר בפנטסיה הקומית "הסנדלר", שמוקרנת כעת בישראל ומצטרפת לרשימת הכישלונות הקופתיים שחבטו בקריירה של סנדלר בשנים האחרונות.

נכון ש"הסנדלר" לא הופק בתקציב גדול במיוחד; בכלל, סרטיו של סנדלר, מרביתם קומדיות מצבים אלמנטריות, אינם עתירי תקציב, כך שהנזק איננו גדול במיוחד, אבל בכל זאת קשה להבין מדוע קברניטי התעשייה ממשיכים להשקיע בסרטיו של סנדלר, שאחרי שהתחבב על הקהל במחצית השנייה של שנות ה-90, הקהל נדמה יותר ויותר אדיש לו. האכזבה מ"הסנדלר" נובעת לא רק מהכנסותיו הדלות, אלא מהעובדה שזהו אחד הסרטים הבודדים של סנדלר שבהם נדמה היה שסנדלר מנסה לעשות משהו שונה מעוד קומדיה עם אדם סנדלר.

"הסנדלר" מייצג את אחת הפעמים הבודדות בקריירה של סנדלר שבה הוא בחר לעבוד עם במאי בעל ייחוד מסוים, תומאס מקארתי, שפועל בתחומי הקולנוע העצמאי ויצירתו המועטה עד כה כוללת את הסרטים "אנשי התחנה" ו"האורח"; יש בעלילת הסרט מרכיבי התחזות פנטסטיים המחברים אותו לכמה מסרטיהם של קומיקאים מהעבר, כגון דני קיי וג'רי לואיס (סנדלר מגלם את מקס סימקין, סנדלר בעסק משפחתי במנהטן, שמגלה שכאשר הוא משתמש במכונה שהיתה שייכת לסבא רבא שלו, הנעליים שהוא מכין ונועל הופכות אותו לבעלים של אותן נעליים); אך התוצאה דלה, מהלכי העלילה חורקים וצפויים ועיצוב הדמויות חסר מקוריות והשראה. יותר מכל נדמה שסרטו של מקארתי אינו יודע איזה מין סרט הוא רוצה להיות: אגדת ילדים חביבה, קומדיית מצבים או משל קיומי, וסנדלר, שתפקידו בסרט הוא ראשי ומשני בעת ובעונה אחת, כתוצאה ממהפכיה של העלילה, תועה בתוך כל אלה כשהוא נדמה כבוי אף יותר מבסרטיו האחרונים.

מעולם לא הבנתי את האהדה וההצלחה שלהן זכו סנדלר וסרטיו. כאשר סוקרים את רשימת סרטיו המצליחים, קשה למצוא בהם אפילו קומדיה אחת שמתחשק לצפות בה שוב. "בילי מדיסון", "גילמור המאושר", "נער המים" ו"ביג דאדי" הם כמה משיאיה המוקדמים של הקריירה שלו – וקשה לכנות שיאים אלה מפוארים. "זמר החתונות" היה קומדיה רומנטית סימפטית למדי, שהצלחתה אף הניבה מחזמר בברודוויי, אולם, באותו סרט כיכבה לצדו דרו ברימור, ומשהו בכימיה בין שניהם העניקה לתוצאה מידה של חן (זה לא כל כך פעל בשיתוף הפעולה הבא שלהם, "50 דייטים ראשונים"). ניכר היה בסרטים אלה שסנדלר מנסה ללכת בדרכם של הקומיקאים הגדולים בתולדות הקולנוע, ולהציג על הבד מעין כל־אדם, שנקלע למצבים הבוחנים את אנושיותו וחוסנו. לפיכך היה לסרטיו לעתים קרובות גם רובד סנטימנטלי. אך הקומיקאים הגדולים בתולדות הקולנוע (ואני אפילו לא מעז להזכיר את צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון בהקשרו של סנדלר), מדני קיי ועד ג'רי לואיס, מריצ'רד פריור ועד אדי מרפי וג'ים קארי, מעולם לא גילמו את כל־האדם ככל־אדם בלבד; לעיצוב דמותם הקולנועית היה תמיד ממד אקסצנטרי שהיתה בו מידה של הרס עצמי אפילו, שזיכה את מהותם ככל־אדם בנימה של חתרנות דווקא.

אצל אדם סנדלר זה לא היה קיים. במרבית סרטיו ניסה סנדלר לגלם את הבחור הטוב, שהוא לפעמים עצלן, לפעמים אנוכי, אך בסוף מתברר שהוא בחור נחמד. הצרה היתה לא רק שתפישה זו של דמותו הקומית ניסתה יותר מדי למצוא חן, והצניעות לכאורה גבלה ביהירות וחנפנות דווקא, אלא שהיא נהפכה למונוטונית ולמשעממת כיוון שהיא היתה מאותגרת אישיותית: לאדם סנדלר פשוט אין מספיק אישיות כדי לממש תפישה זו, וככל שהשנים חלפו, כך חולשתו כקומיקאי ניכרה ביתר שאת והרצון להתבונן בו ולעקוב אחריו התפוגג.

כאשר סוקרים את רשימת הבמאים שסנדלר עבד עמם לאורך השנים קשה למצוא יוצרים שתפקידם היה יותר מאשר לשרת את הכוכב; לא ניתן לומר שדניס דוגן, פרנק קוראצ'י, סטיבן בריל, פיטר סגל או שון אנדרס, שעם כמה מהם סנדלר עבד יותר מפעם אחת, מייצגים את העילית של העשייה הקולנועית בהוליווד היום. וכאשר סנדלר כן בחר לעבוד עם במאים בעלי ייחוד, כמו במקרה של "ספנגליש" של ג'יימס ל' ברוקס ("תנאים של חיבה", "משדרים חדשות") או "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפאטו, התוצאה היתה נחותה לזו שציפינו לרוב מבמאים אלה. האשמה אולי לא היתה בסנדלר, אך התחושה היתה שגם במאים אלה אינם יודעים בסופו של דבר מה לעשות עם האפרוריות והחיוורון המאפיינים את נוכחותו הקולנועית. יותר מכל העיד על כך החיבור בין סנדלר לג'ק ניקולסון ב"סדנה לעצבים", שבו הנכונות התמידית של ניקולסון לפרוץ גבולות העידה יותר מתמיד על חששו של סנדלר שלא למצוא חן – וקומיקאי ללא אומץ אינו באמת קומיקאי.

הפעם היחידה שסנדלר העז להתפרע היה ב"אל תתעסקו עם הזוהאן", שהיה משעשע למדי בדרכו הילדותית, אך מול סרט זה ניצבה החרפה של "ג'ק וג'יל", שבו סנדלר גילם אב משפחה ואת אחותו התאומה, שגם בהקשרה של הקריירה המידרדרת שלו היווה נקודת שפל של וולגריות מהולה בסקסיזם. נקודת שפל נוספת, לפחות לגבי שוחרי קולנוע, היתה ניסיונו להיכנס לנעליו של גרי קופר ב"מר דידס", גרסה חדשה של הקומדיה הנוצצת של פרנק קפרה "מר דידס הולך העירה" מ-1936, שלא רק היתה מיותרת, כמרבית הגרסאות הנוספות של סרטים קלאסיים, אלא התייחסה למקור ללא תבונה וללא חן.

נקודת האור היחידה בקריירה של סנדלר היתה הופעתו ב-2002 ב"מוכה אהבה", הקומדיה הרומנטית העדינה והתוקפנית כאחד של פול תומאס אנדרסון ("מגנוליה", "זה ייגמר בדם"), שבה נדמה היה שאנדרסון מצליח לחשוף אצל סנדלר צד שלא הכרנו בו, צד נוירוטי, כועס, מיואש, שהוא אמנם צדו המשלים של אותו כל־אדם לכאורה, שסנדלר מתעקש כל כך להפגין במרבית סרטיו. סרט זה, שבו גילם סנדלר גבר שחייו הרגשיים משותקים כתוצאה מהיותו נשלט על ידי שבע אחיותיו, גם הבליט את הממד הבעייתי שיש לקשר בין הדמויות שסנדלר מגלם לנשים בחייהן של דמויות אלה, אך היתה זו נקודת אור בודדת בקריירה שנעשית חלשה יותר ויותר ורלוונטית פחות ופחות, לא רק בהקשרה של הקומדיה האמריקאית העכשווית אלא בזה של הקולנוע העכשווי בכלל. זה אולי יישמע אכזרי וחד משמעי מדי, אך כפי שהדברים נדמים לי כעת, אדם סנדלר הוא לקומדיה מה שסטיבן סיגל (זה עם זנב הסוס והפנים חסרי ההבעה. זוכרים?) היה לסרט הפעולה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ