אוטופיה אנרכיסטית: לא מושלם כמו שזה נשמע - הקצה - הארץ

אוטופיה אנרכיסטית: לא מושלם כמו שזה נשמע

ספרה של אורסולה לה גווין, "בידיים ריקות", שתורגם מחדש לעברית, הוא התמודדות פקוחת עיניים עם יתרונותיה וחסרונותיה של אוטופיה אנרכיסטית

נועה מנהיים
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נועה מנהיים

ב-1 במאי, לפני 86 שנה, היה אולם בית העם בתל אביב מלא מפה לפה. מקהלת האופרה פצחה בשירת "האינטרנציונל" בתרגומו של תושב העיר, הקיבוצניק לשעבר, אברהם שלונסקי: "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב!" בין הדוברים היה גם החבר ד. בן־גוריון, שכדי לתמוך בו ובעמיתיו, שיצאו להתמודד במלחמת הבחירות לקונגרס הציוני, נקרא הקהל "להזדיין בשקלים".

אירועי חג הפועלים לא חלפו בשלום, לפי דיווחו של עיתון "דבר" מ–1930, "המשטרה גויסה כולה, לרבות שוטרי חרש", ומאחר שבלי קצת אלימות משטרתית אי אפשר, הרי שבעימותים שאירעו ברחוב אלנבי, "אחד המפגינים הוכה בראשו ובצדו עד זוב דם ונזקק לתחבושת" ושלושה בני אדם נעצרו. גם בירושלים תקפה המשטרה "במקלות ומגלבים... אם כי כל העניין נמשך רק כדקה, הספיקו אנשים... לספוג מהלומות נאמנות". בחיפה צוין היום בתחרות כדורגל בין קבוצת עובדי בית החרושת "פכטר־הופמן" לבין "הפועל". הפועלים ניצחו את העובדים 1:3. החג, שצוין בארץ ישראל החל מ–1906, הוציא לרחובות, על אפה וחמתה של משטרת המנדט, אלפי בני אדם, שהתהדרו בדגלים אדומים, חוללו בריקודי הורה "עם כל שינויי הגרסאות שבריקוד זה, עד לאחרוני החידושים", ונשאו נאומים חוצבי להבות ולבבות על התאחדות עם פועלי כל העולם.

אבל פועלי כל העולם התקשו להתאחד. החג עצמו, לזכר מהומות היימרקט בשיקגו, 1886, נקבע בוועידה הראשונה של האינטרנציונל השני, לאחר שקודמו, האינטרנציונל הראשון, התפרק בעקבות היריבות המרה בין קרל מרקס לבין האיש שפעם עישן 1,600 סיגרים בחודש אחד, כשישב בכלא הפרוסי, אדם בעל תיאבון אדיר לאוכל ולספרים, צמא כביר לברנדי ובוז מוחלט לסמכות — מיכאיל באקונין. באקונין חשד במרקס ובתורתו, והאמין כי מהפכת הפועלים שלו נועדה לכישלון, כי היא מסורה ליצירתה של חברה שווה — לא חברה חופשית. הבעיה, לדידו של באקונין, לא היתה טמונה בשאלה מי שולט — האצולה, בעלי ההון או העובדים — אלא בעצם קיומו של שלטון. "קחו את המהפכן הקיצוני ביותר", אמר כבר ב–1870, "תנו לו סמכויות דיקטטוריות, ובתוך שנה הוא יהיה גרוע מן הצאר". באקונין הוטרד לא רק מיחסי הניצול שבין הקפיטליסט לפרולטריון, אלא גם מאלה שמקורם בפטריארכיה, בדת ממוסדת, בגזענות, בכל צורות השעבוד המשגשגות תחת זרועותיה המסואבות של המדינה באשר היא. הוא היה אנרכיסט.

את שורשיו של האנרכיזם ניתן למצוא בכתביהם של ציניקנים וסטואיקנים יוונים ובאמרותיהם של בודהיסטים ודאואיסטים כלאו דזה, שטען כי "ככל שיש יותר חוקים וכללים, כך אנשים עניים יותר וכלי הנשק חדים יותר". היו גם כתות מילנריסטיות נוצריות, שהאמינו כי מלכות האל תשים קץ למלכות האדם, אך רק עם המהפכה הצרפתית הפכה הפילוסופיה המופשטת הזאת לכלי פוליטי שמטרתו ביטולה של הפוליס, המדינה.

הראשון שהכריז בריש גלי כי הוא "אנרכיסט" היה מורו ורבו של באקונין, פייר־ז'וזף פרודון, שבאמצע המאה ה–19 טבע את הסיסמה: "רכוש הוא גניבה ואנרכיה היא סדר". מטרתם של האנרכיסטים לא היתה כאוס כשלעצמו, אלא ביטולן של ההיררכיות, הממשלות והמשטרים, הכופים על האדם את הסדר שלהם. "בכל פעם שאתה עושה משהו מבלי לחכות להוראות או להיתר רשמי, אתה אנרכיסט. אם אינך סומך על כך שהממשלה, בית הספר, הסרטים ההוליוודיים או מועצות המנהלים מבינים טוב ממך בדברים המעצבים את חייך — גם זהו אנרכיזם. ואתה אנרכיסט במיוחד כשאתה מעלה רעיונות, יוזמות ופתרונות משלך", טוען אתר האינטרנט הרהוט, הפואטי והמשכנע של "התאגדות העובדים־לשעבר של חשובפשע", המגדירה עצמה כ"קולקטיב אנרכיסטי מבוזר, המורכב מכמה תאים, שפועלים עצמאית להגשמת עולם חופשי ומאושר יותר". האנרכיזם, כפי שהם מנסחים אותו, "הוא מה שמאפשר לדברים להמשיך לעבוד, לחיים להמשיך להיות מעניינים... שורש האנרכיזם הוא הדחף הבסיסי לעשות דברים בעצמך: מכאן נובע כל השאר".

אך היו, כמובן, אנרכיסטים, שהדחף הבסיסי שלהם היה לעשות בעצמם דברים, כמו להטמין פצצות ולהתנקש בחייהם של קיסרים, כמו הצאר אלכסנדר השני בעל פאות הלחיים המפוארות, או לירות במלכים, כמו אומברטו הראשון, מלך איטליה אדיר השפם, או בנסיכות, כמו סיסי עבותת־הצמה, רעייתו של הקיסר האוסטרי פרנץ־יוזף, ואפילו ברפובליקאים מגולחים למשעי, כמו הנשיא האמריקאי וויליאם מקינלי. זה היה Fin de siècle, סוף המאה ה–19. ה–Belle Époque, התקופה היפה, הגיעה לקצה בדם ואש. אירופה ביעבעה ותססה מרוב תנועות מהפכניות, ומי שלא היה באקוניסט, סוציאליסט, סופרז'יסט או אנרכו־סינדיקליסט, היה כנראה סוכן פרובוקטור המנסה לחדור לאחת מאותן תנועות. זוהי אווירה שהיטיבו לתאר ג'וזף קונרד בספרו "הסוכן החשאי" או גריגורי צ'חרטישווילי, שבספרו "עזאזל" נטל לעצמו, שלא במקרה, את שם העט "ב. אקונין".

את הקסם שהילך האנרכיזם על יוצרים, מלב טולסטוי ועד סופר הקומיקס אלן מור, היטיב לתאר דווקא אחד ממבקריו החריפים, גילברט קית צ'סטרטון, שבספרו "האיש שהיה יום חמישי" מנסה אחד מאותם פרובוקטורים עשויים ללא חת להגיע אל נשיא המועצה האנרכיסטית המרכזית (מושג שכל אנרכיסט אמיתי היה לועג לעצם קיומו): "האמן כמוהו כאנרכיסט... אנרכיסט הוא אמן. האיש המשליך פצצה הוא אמן... האמן מתעלם מממשלות, מבטל את כל המוסכמות. המשורר מוצא עונג רק באנדרלמוסיה", מהדהד צ'סטרטון את קביעתו של סטפן מלארמה, "הספר הוא הפצצה היחידה שאני מכיר", שבוטאה לאחר שאוגוסט ויאן השליך מתקן נפץ תוצרת בית לתוך אחד מבנייני המשטרה הצרפתית.

האנרכיזם הותיר את עקבותיו בזרמים כגון הדאדא, הפוטוריזם ועוד יותר מהם, הסוריאליזם, אך מי שהרימו את הכפפה שהשליך האנרכיזם בפניו של המשטר באשר הוא וניסו לדמיין כיצד תיראה, תתפקד ותתנהל אוטופיה אנרכיסטית היו דווקא יוצריה של הספרות הספקולטיבית — מהקומונות המבוזרות של וויליאם מוריס ב"חדשות משום מקום", מלחמת העצמאות של תושבי הירח ב"עריצה היא הלבנה" המבריק של רוברט היינליין, או "בידיים ריקות" המופתי מאת אורסולה לה גווין, המופלאה שביוצרי המדע־הבדיוני. גיבורו של הספר, שזכה לתרגום חדש מאת עמנואל לוטם (בתרגום הקודם נקרא הספר "המנושל") הוא פיזיקאי מחונן, שגדל בחברה אנרכיסטית, שבה אפילו כינויי השייכות הפשוטים ביותר עברו תמורה: "במקום לומר 'היד שלי כואבת', היה עליהם לומר 'היד מכאיבה לי'". בעולם כזה אין "אמא שלי", רק "האם". "שום דבר לא שלך. הכל לשימוש. הכל לשיתוף. אם אתה לא יכול לשתף, אתה לא יכול להשתמש", אומרת אחת המטפלות בבית הילדים לגיבור. בבגרותו, אחרי שהוא נתקל בקשיים שמערימים עליו הביורוקרטים, המוסכמות החברתיות והיעדר המשאבים של עולמו, הוא ממריא אל כוכב הלכת, שממנו גלו אבות אבותיו המהפכנים, רק כדי לגלות שאף הוא אינו מציע פתרון.

ספרה של לה גווין אינו אקו־אנרכיזם חולמני כזה של מוריס, או אנרכו־קפיטליזם לוחמני כמו זה של היינליין, אלא התמודדות פקוחת עיניים עם יתרונותיה וחסרונותיה של חברה אנרכיסטית כשיטה חברתית־כלכלית. לה גווין שואבת ממקרים היסטוריים של חברות אנרכיסטיות מתפקדות, כמו האנרכו־סינדיקליזם בספרד של לפני פרנקו, ואפילו מעמידה בחוד החנית של המהפכה שלה אשה, אולי כמחווה לנשות ה"מוחרס ליברס" הספרדיות, אך היא אינה חוששת להעמיד את הגיבור שלה בפני האמיתות הכאובות המתלוות לניסיון לשמר מרץ מהפכני לאורך זמן. היא מתעמתת עם האוטופיה כצורה ספרותית וכחזון פוליטי ומגיעה למסקנה, שהקדימה מאוד את זמנה כאשר ראה הספר אור, בשנת 1974. הפיזיקאי שלה מבין שאינו יכול למסור את התיאוריה שלו למארחיו הקפיטליסטים, שינצלו אותו לרעה, ולא לחבריו האנרכיסטים, שיקברו אותו תחת הררי ביורוקרטיה קטנונית. לכן הוא מעניק את התיאוריה שלו, ללא תמורה, לכולם — כמו מאמיני הקוד הפתוח של ימינו, או אנשי ויקיליקס.

אבל "בידיים ריקות" אינה יצירה פילוסופית. היא עוסקת בבני אדם, על רצונותיהם ותשוקותיהם והאופן שבו הם מיישבים אותן עם אמונותיהם ועקרונותיהם. דמויותיה של לה גווין חיות ונושמות את אווירו המאובק של הירח שאליו גלו, כולן כתובות ומתוארות לתפארה ביד אמן יציבה ובוטחת. היא מעוניינת פחות בכלכלת העבודה בעולם אנרכיסטי, ויותר בהון האנושי. בפסיכולוגיה ובתרבות. באופן שבו מתבצעת החלופה האנושית של רעיונות, חלומות ותשוקות בעולם שאין בו תוהו ובוהו, אבל יש בו רוח מהפכנית מרחפת. כיצד אומרים "יקר שלי" בעולם שאינו מכיר בבעלות או בנכסים? במושגים כמו "זול" ו"יקר"? כיצד השפה מעצבת את המחשבה? כיצד מגביל החופש של האחד את חירותו של האחר ומה אפשר להעניק כאשר ידיך ריקות? התשובה, אומרת לה גווין, היא את הידיים עצמן. את עצמנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ