שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלעד זאבי
רג'י מילר רגע אחרי. "הגארדן, הניקס, הוציאו ממני את המיטב, הציתו בי אש"צילום: אי־פי
אלעד זאבי

7.5.1995. קריירות של ספורטאים מוגדרות בצורות שונות. יש את אלו שנמדדים בהישגים, שיאים ומספרים שנצברו לאורך שנים. אחרים נצרבים לעד בזכות רגע מסוים בזמן. זה יכול להיות משחק ספציפי, או כמו במקרה של רג'י מילר, 8.9 שניות על במת הכדורסל הגדולה מכולן – זו שמנציחה את גיבוריה ונבליה כמעט באותה מידה. מילר? הוא בכלל היה תערובת של השניים. בעצם, תלוי את מי שואלים. "שנאתי את רג'י", יודה פטריק יואינג שנים אחרי פרישתו. מיליונים בניו יורק ודאי הנהנו בהסכמה.

מי שצילק לתמיד את תושבי המדיסון סקוור גארדן, על שחקניו ואוהדיו, כלל לא היה אמור להיות שם. אלא שבניגוד למאות שחקנים אחרים שלא היו אמורים להגיע ל-NBA, המכשולים דווקא לא עברו בסוחרי סמים ליד הבית שגורשו על ידי סבתא או עוני שאילץ אותו לגנוב; אביו של מילר היה איש צבא, אמו היתה אחות ויחד עם חמשת ילדיהם אכלו ארוחת ערב מסביב לשולחן מדי יום בחמש וחצי בדיוק. הצרות של רג'י הצעיר בילדותו בריברסייד, קליפורניה, הסתכמו באחים גדולים ששכנעו אותו למשך תקופה כי הוא מאומץ ואחות שהציקה לו. ועדיין, הוא לא היה אמור להיות שם.

"אמי בכתה כשנולדתי", כתב בספרו "I Love Being The Enemy", "יצאתי לאוויר העולם כשרגליי מעוותות, כאילו מישהו ניסה לקשור אותן. הרופאים אמרו שיכול להיות שלא אוכל ללכת, וגם אם כן, אפילו לא לחשוב על ספורט". למשך תקופה ארוכה באמת לא הלך לשום מקום, רק הביט מהחלון על אלו שעשו זאת בזמן שנאלץ להתנייד עם תומכים מברזל על ברכיו. "לא יכולתי לרוץ. לא יכולתי לקפוץ. הייתי צריך להתנדנד לכל מקום ונראיתי כמו פורסט גאמפ קטן".

אמו הבטיחה לו שרגליו יתחזקו, וכשזה קרה, התחזק גם הביטחון העצמי המפורסם. היחידה שמוטטה אותו מדי פעם היתה אחותו שריל, שכבר בתיכון נראתה בדרך הבטוחה להפוך לאחת השחקניות הגדולות בתולדות המשחק. "אבא היה מתעצבן עלי, אבל הייתי הורגת את רג'י ונהניתי מכל רגע", אמרה בסרט "Winning Time" על משחקי האחד על אחת עם אחיה הקטן ממנה בשנה. באותם ימים, שום דבר טוב לא יצא מהם עבור האגו שלו. "זו הרגשה לא טובה כשאחותך מעיפה את החדירות הטובות ביותר שלך לשיח הוורדים הסמוך", תיאר זאת. אלא שמשהו טוב בכל זאת יצא: הוא הפסיק לחדור והתחיל לזרוק בקשת גבוהה מבחוץ. 

במקביל לטווח אינסופי, החל לטפח מאפיין הנוסף שיגדיר אותו כשחקן. "רג'י לעולם לא היה שותק", תיארה אחותו, "הוא הגירוד המעצבן הזה בנקודה הספציפית בגבך שאינך מסוגל להגיע אליה. הוא מסוגל להטריף אותך". המוניטין שלו, כשחקן שיכולתו מדביקה רק בקושי את הקצב של פיו, הלך לפניו עוד לפני ששיחק פעם אחת ב-NBA. מייקל קופר, שחקן הלייקרס שהתאמן עם מילר מדי קיץ בקליפורניה כשזה עוד שיחק במכללה, רמז לו ששחקנים בליגה כבר חושבים שיש לו בעיית גישה. "מה שהוא בעצם אמר לי זה שכולם כבר חושבים שאני שמוק", כתב מילר, "שזה דבר טוב, אני מניח".

עבור מילר זה היה נהדר. הוא הרי היה במיטבו כשהרגיש שהעולם נגדו. UCLA הציעה לו מלגה רק אחרי ששלושה שחקנים אחרים דחו אותה? הוא יהפוך לקלע השני בטיבו בהיסטוריה שלה עד אותו שלב, כשרק קארים עבדול-ג'באר מקדים אותו. אוהדי אינדיאנה קראו בוז כשנבחר במקום ה-11 בדראפט 1987, כי העדיפו את הגיבור המקומי סטיב אלפורד? בטווח הקצר יענה מילר בהופעה באולסטאר כבר בעונתו השלישית, ובטווח הארוך יהפוך לשחקן הגדול בהיסטוריה של המועדון. טענו שהוא רזה וחלש מדי בשביל לתחזק קריירה ארוכה ב-NBA? גופו ישרוד 18 עונות, כשבאחרונה – בגיל 39 – עדיין יתרום לפייסרס 14.8 נקודות למשחק. 

מהבחינה הזו, היריבות שנרקמה באמצע שנות ה-90' בין אינדיאנה לניו יורק היתה התגלמות חלומו הרטוב של מילר. כולם דיברו על הניקס, הפייבוריטים ממנהטן. על נציגת הצווארון הכחול – "מקום עליו חשבו שהוא שדה תירס אחד גדול", לדברי מילר – דיברו פחות. ב-1993 התחיל לשנות זאת, כשנכנס לראשו של ג'ון סטארקס - מספיק בשביל לגרום לשופטים להרחיק את האחרון במשחק השלישי של הסיבוב הראשון. "הוא עף אחורה כאילו ניסיתי להרוג אותו", סיפר סטארקס על התקרית בה קירב את פניו לאלו של מילר, מעניק לו הזדמנות לתת דרור לשחקן התיאטרון שבו. "הוא היה רמאי נהדר", אמר יואינג, "מכה אותך, ואז מתנהג כאילו הכית אותו". 

במשחק החמישי בגמר המזרח 1994 כבר היכה מילר את ניו יורק לעיני העולם כולו, עם 25 נקודות ברבע האחרון בגארדן. אחרי כל סל נעץ מבט חודר באוהד הקולני ביותר של הניקס, ספייק לי, שלפני הסדרה הזריק ליריב שניזון מאמוציות מוטיבציה לווריד עם התערבות: ניצחון של אינדיאנה יסדר לאשתו של מילר תפקיד בסרטו הבא של לי, הפסד יאלץ אותו לבקר את מייק טייסון בכלא. באותו משחק גם הופיעה תנועת החניקה המפורסמת לעבר לי, שנתפש כאשם הבלעדי בהפסד שהעלה את אינדיאנה ל-2-3 בסדרה. "שחטו אותי בעיתונים וברדיו", אמר האחרון, "וכמובן שרג'י עוד היה חצוף מספיק בשביל לומר שאני צריך לדעת לשתוק לפעמים. אני? האיש מדבר יותר טראש-טוק מכל אחד אחר ואני צריך לשתוק?".

העובדה שהניקס ניצחו לבסוף את הסדרה, בדיוק כמו בשנה הקודמת, סתמה למילר את הפה – לפחות באופן זמני. "אני מניח שלכל קבוצה יש את השדים שלה", כתב, "השדים שלנו היו הניקס. זה היה מצב של ילד קטן מול הבריון השכונתי – יום אחד הילד פשוט צריך להתעמת עם הבריון. ברגע שהוא מרביץ לבריון והוא מתחיל לדמם, הילד צובר ביטחון. הניקס היו בריונים בגופיות כדורסל, אבל הייתי בטוח בעצמי". 

בפלייאוף 1995, כשעל השעון נותרו 18.7 שניות והתוצאה היתה 99-105 לטובת המארחים, כל יצור עם דופק בגארדן היה בטוח בדבר אחד - ניצחון של הניקס. וזה כולל את אנשי אינדיאנה. "אמרתי לשחקנים שעוד יש סיכוי, אבל איני משוכנע שבאמת האמנתי לעצמי", הודה לאחר מכן מאמן הפייסרס, לארי בראון. הג'נרל-מנג'ר דוני וולש כבר ירד לחדרי ההלבשה כדי לפרוק את העצבים על ההפסד עם סיגר, ואוהדים רבים נהרו לעבר היציאות כדי לחסוך כמה דקות בפקקים. אלו שעשו זאת, לא יסלחו לעצמם לעולם. 

עד אותו רגע, סבל מילר מערב חלש יחסית במשחק סזיפי בו נשרקו 59 עבירות. היו לו אמנם 23 נקודות, אבל רק 5 מ-16 מהשדה ו-1 מ-5 לשלוש. עד שיצא בשש עבירות, היה זה בכלל ריק סמיתס שהחזיק את הפייסרס בתמונה עם 34 נקודות. אלא שהשניות הקרובות ישנו דרמטית את השורה הסטטיסטית של מילר, ואת מורשתו; 16.4 שניות לסיום קלע שלשה מתרגיל מתוכנן מפסק הזמן, ואנתוני מייסון התכונן להוצאת חוץ מתחת לסל של הניקס. לחץ של הפייסרס וספק מעידה של גרג אנתוני – החצי השני של הספק הוא דחיפה קטנה ממילר – גרמו למייסון לזרוק את הכדור לכיוון של האחרון. מילר תפס, חזר לאחור לעבר קו השלוש וקלע שלשה נוספת. 

בזמן שוולש מסרב להאמין לאדם בצדו השני של הדלת שמפציר בו לחזור לאולם, שלח סם מיצ'ל את ג'ון סטארקס לקו העונשין. אלא שמי שקלע באותה עונה 74% מהטווח, ניגש לזרוק כשהוא שרוי במצב בו היו שרויים כולם. "היו לנו אימוני זריקות בהם נכחו רק עובדי ניקיון, ואפילו בהם היה רועש יותר מאשר בגארדן באותם רגעים", יגיד אנתוני בסרט הדוקומנטרי. הראש של סטארקס עדיין היה תקוע במה שקרה, והוא החטיא פעמיים. "הכל היה כאוטי, וברור שהייתי צריך לחכות כמה שניות ולהתרכז לפני שזרקתי", יכתוב באוטוביוגרפיה שלו, "לא האמנתי למה שרג'י עשה". 

יואינג עוד השתלט על הריבאונד, רק כדי להחטיא בעצמו זריקה נוחה. על הריבאונד הזה כבר השתלט מילר, שנשלח לקו כשנותרו 7.5 שניות לסיום. הוא קלע פעמיים, מעניק לפייסרס 105-107. הניקס, שנותרו ללא פסקי זמן, אפילו לא הגיעו לזריקה בזמן שנותר אחרי שאנתוני שוב מעד. פורסט גאמפ לשעבר, הילד הרזה שהושפל על ידי אחותו בחצר הבית ושבתחילת דרכו באינדיאנה הזכיר לשדר משחקי הפייסרס, מארק בויל, "מר תפוח אדמה שתקעו על מקל" – "אני היחיד במשפחה עם אוזניים בולטות, אמא אמרה לי שבלידה הרופאים אמרו לה להפסיק ללחוץ אז האוזניים נתקעו", תירץ מילר – חיסל אותם לבדו תוך 8.9 שניות. 

כשהסתיים המשחק הגיע זמן ההדרן התיאטרלי. "הבאזר נשמע, מהומה פורצת ורג'י רץ לעברי כמו כלב חולה כלבת", שחזר ספייק לי. במנהרת השחקנים צרח מילר "Choke artists!", פוטר סימולטנית את כל עורכי העיתונים בניו יורק מהצורך להיות יצירתיים רגע לפני הדד-ליין. הניקס אכן נחנקו, אבל מילר כרך באומנות את החבל סביב צווארם. "הגארדן, הניקס, הוציאו ממני את המיטב, הציתו בי אש", הסביר, "אין דבר שרציתי יותר מאשר לנצח אותם על הבמה שלהם, לגנוב את ההצגה. זה כמו שאומר השיר: אם אתה מצליח זאת בניו יורק, תוכל להצליח זאת בכל מקום".

בדיוק שבועיים לאחר מכן הצליח מילר גם להדיח את הניקס מהפלייאוף במשחק שביעי בגארדן, אחרי ההחטאה המפורסמת של יואינג בשניות הסיום. ועדיין, מה שיזכרו מהסדרה הזו זה את השניות בהן הפך מילר ל"רוצח של הניקס". שנים אחר כך יודה בראון כי מה שהדהים אותו יותר מכל היה החלטתו של מילר לוותר על סל קל של שתי נקודות כדי לחזור אחורה ולזרוק שלשה נוספת. "דרוש אדם עם קרח בוורידים כדי לעשות דבר כזה", אמר ל-ESPN, "אחד שאוהב לחץ ומוכן לשאת בתוצאות במידה שלא יקלע את הזריקה הזו". למילר היה הסבר קצר לכך: "פשוט רציתי לתקוע סכין בלבם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ