כשהישראלים מתקרבים לגרמניה, היא מתרחקת מהם - מדיני ביטחוני - הארץ
יובל ליחסים הדיפלומטיים

כשהישראלים מתקרבים לגרמניה, היא מתרחקת מהם

מההפגנות נגד הסכם השילומים עד לנהירה לברלין, הישראלים עברו כברת דרך ביחסם לגרמניה מאז השואה. אלא שאהדת הגרמנים הצעירים לישראל כבר אינה מובנת מאליה

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עופר אדרת
עופר אדרת

נשיא המדינה ראובן ריבלין הגיע אתמול לביקור בברלין ונפגש עם עמיתו יואכים גאוק לקראת יום השנה ה-50 לכינון היחסים בין ישראל לגרמניה, שיצוין היום. השניים הדגישו את חשיבותו ועוצמתו של הקשר בין המדינות: "אלה יחסים איתנים ומשמעותיים, הדוקים ומבוססים, שיש להעריך גם מבלי להתייחס אל העבר המורכב שאנו חולקים", אמר ריבלין וגאוק הוסיף: "לא רק פשעי העבר הנורא מקשרים בינינו, אלא גם הערכים בהם אנו מאמינים". גאוק התייחס למחלוקת בין המדינות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באמרו כי "חשוב לדון גם בנושאים עליהם אנחנו חלוקים, דיון שתורם להעמקת הידידות לא פחות משיחה על הנושאים שעליהם אנו מסכימים". 

ראשיתה של ידידות זו בקיץ 1965. בתמונה שהפכה לסמל ליחסים המיוחדים בין המדינות, נראה רולף פאולס, השגריר הגרמני הראשון בישראל, מנשק את ידה של שרת החוץ גולדה מאיר לאחר שהגיש את כתב האמנתו לנשיא זלמן שז"ר. לא צריך להיות חדי עין כדי להבחין במבט החמוץ על פניה של מאיר. מי שנכח באירוע יכול היה גם לשמוע את צעקות המפגינים שעמדו מחוץ למשכן הנשיא. 

בארכיון המדינה, שבו מתועדות היטב 50 שנות היחסים בין גרמניה וישראל, שמורים גם מכתבי המחאה שזרמו אז ללשכת הנשיא. ארגונים ואזרחים, בהם ניצולי שואה, ביקשו למחות על קבלת הפנים שערכה ישראל למי שרק 20 שנה לפני כן עוד לבש את מדי צבא גרמניה הנאצית. אחד מהם היה הצייר משה ברנשטיין, שמשפחתו נרצחה בשואה. הוא ביקש לשאול את הנשיא איך יוכל "לעמוד מול השגריר הזה, להסתכל בו בעיניו, לשמוע את צליל ההמנון הגרמני... שלמנגינתו הובלו ילדים, גברים ונשים לתאי הגזים". תגובת שז"ר ביטאה את המורכבות שמלווה מאז ומתמיד את יחסי שתי המדינות: "מעולם לא חשבתי כי יש לשרת את המדינה ואת העם רק בדברים שיש בהם תענוג. יש לשרת גם במעשים המכווצים את הלב כמו בצבת".

הדים לרגישות שבמינוי פאולס הגיעו גם מעבר לים. תושבת קלן אלאן ואלאנהורסט שלחה באותה שנה מכתב למערכת "הארץ" וביקשה לשתף את הישראלים בסבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה. "מספר המשפחות הגרמניות שאיבדו במלחמה האחרונה את מפרנסיהן גדול בהרבה מזה של המשפחות היהודיות שבניהן נספו במחנות ריכוז", כתבה. "הדאגה הכספית לשאירי מלחמה אלה אינה מגיעה אף בקירוב לפיצויים שקיבלו היהודים מן הרפובליקה הפדרלית ועדיין מוסיפים לתבעם. הסבל האישי היה גדול מצדנו בדיוק כפי שהיה מצדכם, ואינו נשכח באותה מידה עד היום הזה".

ואלאנהורסט התייחסה להסכם לוקסמבורג, שמוכר יותר כ"הסכם השילומים" ונחתם עוד ב-1952, 13 שנים לפני ששתי המדינות כוננו יחסים רשמיים. גרמניה העבירה אז לישראל סחורות בשווי כ-845 מיליון דולר והכירה באחריותה לרצח העם היהודי ובחובתה לפצות אישית את נרדפי הנאצים. ישראל, שאוכלוסייתה הכפילה עצמה מדי כמה שנים, נזקקה לכסף כדי לפתח את תשתיות התחבורה והתעשייה שלה. ההסכם הכספי סלל את הדרך ליחסים הדיפלומטיים: ישראל שיגרה לקלן נציגות בראשות פליקס שנער, שתפקידה היה לפקח על מימוש ההסכם. עד מהרה היא הפכה לשגרירות הבלתי רשמית של ישראל בגרמניה.

היחסים הנרקמים בין המדינות לא לוו בהתקרבות בין העמים: בשנות ה-50 נקרעה הארץ בין תומכי הסכם השילומים ומתנגדיו, שראו בו צעד בדרך לנורמליזציה וניסיון גרמני לקנות בכסף מחילה על זוועות השואה. "במשך שעתיים הפכה הרחבה שלפני הכנסת והרחובות הסמוכים לה ל'שדה קרב', משניסה קהל של אלפי מפגינים לפרוץ לעבר בניין הכנסת", תיאר "הארץ" את הדיון שבו אישרה הכנסת את ההסכם בינואר 1952. "בזמן הישיבה זרקו מובילי ההפגנה אבנים לעבר בניין הכנסת, ורבות משמשות חלונותיו נופצו. דרך החלונות השבורים חדר הגז המדמיע שבחוץ גם לאולמי הכנסת". מנהיג האופוזיציה, יו"ר חרות מנחם בגין, הזהיר: "זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות... ממשלה זו, שתפתח במשא ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון".

עוד לפני שכוננו רשמית, העיבו שני משברים חריפים על יחסי שתי המדינות: הראשון שבהם פרץ ב-1962, אז התגלה שמדענים גרמנים עסקו בייצור טילים במצרים; השני נבע מהחלטת גרמניה להפסיק את אספקת הנשק לישראל, שבה החלה עוד ב-1957. אף שחלק מהפרטים לגבי פרשות אלו עדיין חסויים, ברור שלבסוף הצליחו שתי המדינות ליישב את ההדורים ביניהן באמצעים דיפלומטיים וגרמניה שבה לספק לישראל נשק.

כך יצאה לדרך ב-1964 עסקת נשק רגישה במיוחד, על אדמת גרמניה ובהדרכתה. ישראל רכשה אז טנקי פטון ("מג"ח") מעודפי הציוד האמריקאי בגרמניה, וכ-40 חיילים וקצינים נשלחו אליה כדי ללמוד להפעיל אותם. אילן מעוז, אז טנקיסט בן 20, זוכר היטב את האווירה הטעונה: "אמרו לנו שאנחנו נוסעים למדינה אירופאית כדי להביא את טנקי הפטון. עד ערב הנסיעה לא הוזכר השם גרמניה. יום לפני הנסיעה גילו לנו מה היעד ואמרו שמי שקשה לו עם זה יכול לוותר. אף אחד לא ויתר. את המשפחות ביקשו שלא נעדכן לאן אנחנו נוסעים".

תא"ל נתק'ה ניר, שמת השנה, היה אף הוא חבר במשלחת. בזכרונותיו כתב כי נחרד כשראה על הקיר בבסיס הצבא הגרמני את תמונותיהם של בכירי הצבא הנאצי ושל הטנקים ששימשו אותו במלחמת העולם השנייה. מנגד, התרגש כשקצינים גרמנים הצדיעו לו, קצין יהודי ממדינת ישראל, פחות מ-20 שנה אחרי השואה, בה נרצחו רבים מבני משפחתו. "המפגש עם הצבא הגרמני היה טראומטי", כתב. "הנה, אני עומד כאן, בלב גרמניה, קרוב לקצינים שחלק גדול מהם היה מעורב בוודאי ברצח יהודים. מצד שני, היה צורך לחזק את צה"ל... כדי שאסון השואה לא יקרה שוב. לשם כך היינו מוכנים להתחבר גם עם השטן עצמו".

מעבר ליחסים הדיפלומטיים, הכלכליים והביטחוניים, סיפורן של 50 שנות יחסי ישראל-גרמניה הוא גם סיפורם של האזרחים הפשוטים בשני הצדדים. בשנות ה-60 החרימו ישראלים רבים מוצרי צריכה תוצרת גרמניה, אך עם חילופי הדורות דעך החרם הבלתי רשמי. 50 שנה אחרי כינון היחסים, המחסום המונע מרוב הישראלים להתהדר במרצדס, ב-מ-וו או אאודי אינו מוסרי או היסטורי, אלא כלכלי. אם בעבר היה צורך להסתיר את מקורם של מוצרים שהגיעו מגרמניה, כיום נתפס הדבר כתו תקן של איכות וטכנולוגיה מתקדמת. כך הרשו לעצמם המפרסמים של מותג האלקטרוניקה הגרמני AEG להוסיף לשמו ניקוד עברי. מהפך דומה משתקף בנהירה הישראלית לברלין. בעבר, רק ישראלים מעטים ראו בגרמניה יעד לגיטימי לנופש. ניצני השינוי החלו להיראות ב-1990, אחרי נפילת החומה ואיחוד גרמניה. אז הפכה ברלין למוקד משיכה תיירותי, שלא נעלם מעיני הישראלים.

אולם בשעה שישראלים רבים מתייחסים באהדה לגרמניה למרות משקעי העבר, אצל הגרמנים ניכרת דווקא מגמה הפוכה. סקר שערכה קרן ברטלסמן הגרמנית ופורסם לאחרונה גילה כי 48% מהגרמנים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, בעוד ש-68% מהישראלים רואים את גרמניה באור חיובי - עלייה משמעותית בהשוואה ל-57% ב-2007 ול-48% בלבד ב-1991. לפי הסקר, 84% מהישראלים מצפים מגרמניה לתמוך בעמדתה של ישראל בסכסוך עם הפלסטינים, אך כל גרמני שני דוחה את הציפייה הזו. 82% מהישראלים מעוניינים שגרמניה תמשיך לספק נשק לישראל; 68% מהגרמנים מתנגדים לכך.

הפערים הללו אינם קשורים רק לפוליטיקה של ימינו. כך, רוב משתתפי הסקר הגרמנים הסכימו עם האמירה שלפיה "עלינו להתרכז בבעיות עכשוויות ולא בפשעים שביצעו הגרמנים נגד היהודים לפני יותר מ-70 שנה". רדיפת היהודים, הסבירו עורכי הסקר, אמנם נתפשת על ידי הגרמנים כפרק אפל בהיסטוריה, אך הם לא רואים בה מהותי מזהותם. הרצון "לשים את השואה מאחור" ניכר בעיקר בקרב בני הדור הצעיר, שהוריהם לא היו מעורבים באופן ישיר בפשעי הנאצים.

שטפן פופל, מומחה לישראל מקרן ברטלסמן, אומר כי כאן טמון הפער: העיקרון המנחה את הגרמנים, לדבריו, הוא "לעולם לא עוד מלחמה"; הישראלים, מנגד, מעדיפים נוסח מעט אחר של האמרה: "לעולם לא עוד קורבנות".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ