שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ורד לי
ורד לי
ורד לי
ורד לי

נשות הניחומים
רות הלו. תירגמה מגרמנית: דפנה עמית. הוצאת כתר, 222 עמודים, 
64 שקלים

מיאן נולדה בכפר קטן ועני בדרום סין, שרוב תושביו מתקיימים מגידול אורז. בתחילת 1938, כשהיתה בת 13, חלה אביה והיא נאלצה להפסיק את לימודיה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בעיתון הכפר התפרסמה מודעה מבטיחה: "חברה מרחיבה את תחומי עיסוקה וזקוקה לכוח עבודה של נשים. הפונות צריכות להיות בנות 14 עד 25 שנים; נדרשת ידיעת כתיבה בסינית. עדיפות לבעלות שליטה באנגלית או ביפנית. השכר החודשי, 50 יואן. המעוניינות מתבקשות לבוא לשיחה אישית".

בני משפחתה של מיאן האמינו שהיא תוכל להרוויח כסף רב בעבודה שגרתית בעיר הגדולה והנערה נשלחה לראיון עבודה עם אשה הדורה, הגברת ג'אנג, שאיש בכפר לא פגש מעולם. ג'אנג בחנה את גופה של מיאן והציעה לה עבודה בניקיון. ב–10 בפברואר 1938 נפרדה מיאן מהוריה ומבית ילדותה ועלתה לאוטובוס עם נערות צעירות נוספות שמשפחתן נקלעה למצוקה כלכלית. כולן האמינו שהן נוסעות לשנחאי ושמחו שמצאו עבודה בשכר טוב שתביא לשינוי מצבן.

כשהנערות יורדות מהאוטובוס הולם בהן ריח חריכה ורקב ומראות של עיר חרבה, והן מגלות ששנחאי כבושה זה שלושה חודשים בידי היפנים. ארבעה חיילים יפנים דוחפים אותן למשאית בצעקות. אט אט הנערות מבינות שהן רומו ונחטפו. הן יושבות דחוסות ברכב, מוכות פחד וממררות בבכי. כשהרכב נעצר בלב מחנה צבאי מסתיימת הילדות שלהן.

"נשות ניחומים" סיניות ומלזיות ביפן. זוועה לכנות אותנו ככה

הנערות, רועדות ובוכות, נשלפות מהמשאית, וחיילים יפנים מלווים בכלבים מקיפים אותן. הן מתבקשות להתפשט ואחד החיילים מאיץ בהן במלקות בשוט עור. הן עוברות בדיקות רפואיות וכשנמצא שאין בהן פגם, החיילים נועלים כל אחת מהן בחדר שגודלו שבעה מטרים רבועים ויש בו רק מיטה, מרקקה ודלי ובו נוזל בעל ריח חריף שנועד לרחצה אינטימית. הנערות מקבלות שם יפני, וכך הופכת מיאן בת ה-13 ל"מישיקו", שפחת מין, שבויה יחד עם נערות ונשים נוספות שנועדו לספק שירותי מין לחיילי האויב במלחמת העולם השנייה.

מיאן חיה כחמש שנים בתנאי עבדות כ"אשת ניחומים" — שם מכובס שבו כינו היפנים את הקורבנות שחטפו ואנסו בבתי הבושת שהקימו במשך המלחמה. "כך מכנים אותנו כאן שוב ושוב", מהרהרת מיאן ממרחק שנים בניסיון של היפנים לטשטש את מעשיהם, "איזו חרפה, איזו זוועה לכנות אותנו ככה! 'נשות ניחומים!' איש לא היה זקוק אז לנחמה יותר מאיתנו, אנחנו שחיללו אותנו. היינו זונות בכפייה, שפחות! היינו ילדות, ילדות תמימות" (עמ' 10).

היא מצליחה לברוח מהמחנה ולחזור לביתה, אך שם היא זוכה ליחס מר — בני משפחתה ובני הכפר שלה מתנכרים לה, שופטים אותה ובזים לה והיא נאלצת לחיות בשולי החברה. בגיל מבוגר מיאן אוזרת אומץ, חושפת את סיפורה ומנהלת מאבק משפטי יחד עם שורדות נוספות בניסיון לתבוע את ממשלת יפן על הפשעים שבוצעו בהן.

ספר הפרוזה "נשות הניחומים" מביא את סיפורן של חמש נשים סיניות, שורדות "מחנות נשות הניחומים", המופיעות בבית המשפט ביפן, נאבקות להכרה בעוול שנגרם להן ודורשות התנצלות פומבית ופיצוי מממשלת יפן. קורות חייהן הבדויים של הדמויות מבוססים על עדויות של נשים שנחטפו ועונו, ומבחינתן המלחמה עדיין לא תמה.

"נשות הניחומים" הוא רומן הביכורים של רות הלו, שנולדה בתל אביב ב–1957 ומתגוררת בגרמניה. באחרית הדבר היא מספרת שהתוודעה למערך בתי הבושת, שמאות אלפי נשים ממדינות שונות באסיה היו קורבנותיו, במחקר שערכה, ובו קראה את ספרה של איריס צ'אנג, סופרת אמריקאית ממוצא סיני, "האונס של נאנג'ינג". הספר מתאר את הטבח ומעשי האונס ההמוניים שהתרחשו בדצמבר 1937, כשהחיילים היפנים כבשו את נאנג'ינג שבסין. עם כניסתם לעיר הם רצחו, הוציאו להורג, הציתו בתים ואנשים ואנסו כ–20 אלף נשים מקומיות, שרובן נרצחו לאחר מכן. לאחר המאורעות בנאנג'ינג הקים הצבא היפני בתי בושת מסודרים שבהם בוצעו מעשי אונס שיטתיים.

ב–2007 כתבה הלו דוקטורט בנושא "נשות הניחומים" הסיניות והטייוואניות של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה והטראומה הכפולה שחוו. במחקרה התחוור לה שבעוד שבעולם המערבי הנושא אינו מוכר דיו — יפן, סין, קוריאה וטייוואן מתחרות ביניהן על השתקת הקורבנות ומחיקת זיכרון המעשים האלה.

הפרשה, כותבת הלו באחרית הדבר, עלתה לכותרות כשבתחילת שנות ה–90 סיפרה קים האק־סון, שהיתה "אשת ניחומים", על עברה. הווידוי הפומבי שלה עורר הדים ברחבי העולם. ב–1993 בדקה ועדת האו"ם לזכויות אדם את נושא "נשות הניחומים" ונמצאו עדויות שממשלת יפן והצבא היפני היו מעורבים בעת המלחמה בגיוס ובחטיפה של נשים ובארגון "מחנות נשות הניחומים".

עד היום לא ידוע בוודאות כמה נשים נוצלו. ההערכות נעות בין 200 אלף ל–400 אלף נשים מרחבי אסיה.על פי ההערכות, אשה אחת שועבדה מינית ל–25 עד 35 גברים ביום; 75 אחוזים מהן מתו. רבות ממי שהצליחו לשרוד סבלו מעקרות ומטראומות נפשיות.

רק בעקבות לחץ בינלאומי נקטה ממשלת יפן יוזמה כדי לצאת ידי חובה. ב–1995 הוקמה "הקרן למען נשות אסיה", שבראשה עמד ראש הממשלה, אך המימון שיועד לטיפול רפואי־סוציאלי הושג מתרומות הציבור היפני והממשלה הבהירה שאין לראות בו פיצוי רשמי.

בשנת 2000 נידון הנושא בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג והתנהל משפט נגד מדינאים ואנשי צבא יפנים בגין פשעים נגד האנושות. אבל לבית הדין לא היתה הסמכות המשפטית לגרום לממשלת יפן לפעול נגדם. משפטים שבהם תבעו השורדות את ממשלת יפן הסתיימו בפסקי דין מתסכלים, שלפיהם לאנשים יחידים לא מגיעים פיצויים, על הפשעים חלה התיישנות ולתביעות אין בסיס משפטי.

עד כה לא הצליח הלחץ הבינלאומי לגרום ליפן להודות רשמית באחריות ההיסטורית שלה לגורל הנשים. ב–2005 טען שר החינוך היפני, ניראקי נקיאמה, שלא היו כלל "נשות ניחומים" במלחמת העולם השנייה. בעקבות המהומה שעוררו דבריו הוא חזר בו וגרס שהוא יודע שמציאות זו התרחשה אך הביטוי "נשות הניחומים" לא היה בשימוש. ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, התנער מהאחריות בהצהירו שאין כל ראיות לפרשה והדגיש כי אינו מוכן לבקש מחילה רשמית.

מנגד, גם ממשלת סין אינה מגלה עניין כלשהו בניצולות. המבקרים טוענים שממשלות סין וטייוואן אינן מוכנות לסכן את היחסים הכלכליים המצוינים עם יפן בגלל קורבנות מחנות אלה.

הלו, שפגשה כמה משורדות "מחנות נשות הניחומים", כותבת: "בשיחות איתן התברר לי שעד היום לא נעשה איתן צדק — וזאת אף על פי שגופים בינלאומיים רשמיים, פוליטיים ומשפטיים פנו בעניין זה לממשלת יפן". הרומן שכתבה הוא אנדרטת זיכרון כפולת שכבות: זה ניסיון ספרותי שמטרתו לעורר תשומת לב לפרשה המושתקת ולהעלותה לסדר היום הציבורי. מיאן, גיבורת הספר, היא אחת ממאות אלפי נשים ממדינות שונות באסיה שהיו קורבנות מחנות אלה. הלו נושאת באמצעותה את דגל הזיכרון של המלחמה ולא מאפשרת לקורבנות להישכח.

ספרה מוביל את הקורא למעמקי הייאוש והזוועות של פשעי המלחמה ומפנה זרקור למחסומים שהציבה החברה לניצולות — סטיגמטיזציה של נשים מופקרות, האשמת הקורבנות כמי שבחרו לשמש זונות, נידוי, היעדר סיוע ותמיכה. הספר הזה גם מאיר את המאבק המשפטי מכלה הכוחות שמנהלות השורדות מול חברה מתנכרת. עיקר כוחו בהצפת הנושא ובהשארתו בחיים באמצעות הספרות. אמנם הספר אינו אחיד ברמתו לכל אורכו אבל ניכר שהלו מצליחה בכתיבתה להפוך מציאות גיהנומית ליצירת פרוזה קולחת ולאפשר לקהל הרחב להתוודע לפרק מושתק ומוכחש ממלחמת העולם השנייה.

Die Trostfrauen / Ruth Hallo

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ