המגזין "שארלי
 הבדו" ממשיך 
לדמם

מאז הטבח במשרדי "שארלי הבדו" זוכה השבועון הסאטירי להצלחה כלכלית מפתיעה — אך עדיין לא מצליח להתאושש. עובדי העיתון תוקפים את ההנהלה על חלוקה לא הוגנת של הכספים ואחד המאיירים הבכירים, ששרד את הפיגוע, הודיע על עזיבתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שלמה פפירבלט

בין 150 המלים והשמות החדשים המופיעים במהדורת 2016 של המילון האנציקלופדי הצרפתי הקלאסי "לה פטי רובר" ("Le Petit Robert"), הרואה אור השבוע, מופיעים גם "שארב" ו"קאבו", הכינויים של עורך "שארלי הבדו" סטפן שארבונייה והמאייר ז'אן קאבו שנרצחו עם עוד עשרה אנשים, בטבח בינואר האחרון במשרדי המגזין בפריז. סוג של הנצחה. עד כאן החדשות החיוביות. מעבר לכך מתרחשת בימים אלה מהומה גדולה ומביכה במערכת השבועון האסטירי, שזכתה לכינוי "הרעלת הכסף".

טרור הדמים, שנתפש בעיני רבים בצרפת ובעולם החופשי כניסיון לפגוע בחופש הביטוי ובדמוקרטיה, יצר גל אהדה חסר תקדים לשבועון, והפך אותו לאייקון. עד אז, בגלגוליו השונים, היה "שארלי הבדו" מרכיב ידוע בפולקלור של השמאל הצרפתי, אך שולי למדי ככלי תקשורת ובעל תפוצה מוגבלת בדרך כלל. לפתע, ההזדהות חוצת הגבולות עם "אני שארלי" הפכה את "שארלי" העני — לעשיר. אפילו עשיר מאוד. מספיק עשיר כדי שגם מי שאינו קרוב לצלחת — ומדובר ברוב המוחלט של הניצולים מבין חברי המערכת — יחוש כי הענן העובר מעל לראשו לא מוריד עליו ולו טיפה אחת.

המונים בהפגנת תמיכה ב"שארלי הבדו" בינואר האחרון. אחרי הפיגוע נוספו לו 240 אלף מנויים חדשיםצילום: אי־פי

ראשית המספרים: השבועון, שבשנים האחרונות חי מן היד לפה, מקבץ תמיכות והלוואות של כמה אלפי אירו בכל פעם, מכל מי שרק אפשר (ובין השאר מהוריו של העורך הראשי "שארב") ונתון כל העת בסכנת סגירה – ראה בחמשת החודשים מאז הפיגוע סכום פנטסטי של כ–30 מיליון אירו זורם לקופותיו. זה החל במכירה חסרת התקדים של העיתון אשר ראה אור מספר ימים אחרי הטבח וזכה לכינוי "גיליון השורדים". שבעה מיליון עותקים שלו נמכרו ברחבי צרפת ובמדינות רבות נוספות בעולם, והכניסו לאחר ניכוי כל ההוצאות והמסים סכום של בין שבעה לשמונה מיליון אירו.

במקביל החלו לזרום למערכת "שארלי הבדו" תרומות של בודדים ושל גופים שונים, על מנת לסייע ולבצר את קיומו. מתוך הכספים האלה הועברו מעל חמישה מיליון אירו לבני משפחות הקורבנות ופצועי הפיגוע. בנוסף, העיתון שזכה עד אז לתפוצה ממוצעת של כ-30 אלף עותקים לכל גיליון, מתוכם 5,000 מנויים בתשלום — זכה לפתע ל–240 אלף מנויים שנתיים, ותפוצתו הכללית בחודשים האחרונים מגיעה למאות אלפי עותקים נוספים בכל חודש. "רכישת הזדהות", קוראים לכך הקוראים החדשים.

מאחורי ההומור הפרוע והסאטירה של "שארלי הבדו" עמדה, ועודנה עומדת חברה מסחרית בבעלות משותפת של הוריו של שארבונייה (40%), העורך הראשי החדש ומי שהיה מספר שתיים בשבועון, לורן סוריסו, הידוע בכינויו "ריס", שגם נפצע בהתקפה (40%), והמנהל הכספי שלו אריק פורטו (20%). הם או נציגיהם מנהלים בלעדית את ההצגה.

עד כדי כך, שגל גואה של התמרמרות החל שוטף את המערכת, בערך מסוף חודש מארס האחרון, ומביא לכך שרוב מקרב העיתונאים, המאיירים והגרפיקאים של העיתון — בהם כמה מהשמות הגדולים שלו ששפר גורלם ונותרו בחיים — התארגן ופירסם מכתב מחאה שראה אור כטור בעיתון "לה מונד".

"אנו חיים כולנו את האבל, אנו כל יום לצדם של בני משפחות הנרצחים, מנסים להקל במשהו על כאבם. אנו עצמנו נמצאים עדיין תחת ההלם הגדול של הטבח, אך עשינו את הבחירה לקום על רגלינו ולחזק את העיתון, את 'שארלי', כחלק מהחובה שלנו להנציח את זכר חברינו המתים", כתבו.

המאייר המתפטר רנלד לוזייה. "כל גיליון הוא עינוי"צילום: אי־אף־פי

בהמשך דבריהם הם דרשו בין השאר "ארגון מחדש", "שקיפות בניהול", ו"מעבר לקראת הקמת קואופרטיב אשר במסגרתו עיתונאים וחברי מערכת אחרים יהיו חלק מבעלי המניות ושותפים להחלטות — מתוך כוונה שלא להיות מורעלים מן המיליונים שנפלו לחיקו של העיתון. אנחנו מבקשים להיאבק על מטרה שאינה כספית — אנחנו מסרבים לקבל את העובדה כי העיתון שהפך ל'נכס מפתה' יהיה קורבן למניפולציות פוליטיות ופיננסיות וינוהל על ידי קומץ של אנשים המתעלם לגמרי מאלה שעושים אותו". החתומים על המכתב סיימו את דבריהם בדרישה להפוך חלק מן ההכנסות הגדולות ל"רזרבות פיננסיות סגורות אשר יבטיחו את עתידו של 'שארלי הבדו'".

נדמה כי יש להם סיבה טובה לדאגה. ב–2006 נפלה לרגע בוננזה כספית על השבועון, כאשר הגיליון של "קריקטורות מוחמד" הראשונות מכר, בסיוע המהומה שיצר אז, מאות אלפי עותקים והכניס כמיליון אירו. הכסף הזה לא הושקע כלל בעיתון וחולק כולו בין בעלי המניות — דבר שהותיר טעם רע בפי העובדים והפך ללקח שנלמד וצף ועולה כעת.

במה שהתפרש בעיני רבים כתגובה של ההנהלה למכתב העובדים החריף, זומנה לשימוע לקראת פיטוריה העיתונאית זינב אל־רזואי, ממוצא מרוקאי, שהיתה בחופשה ביום הטבח וניצלה. החשיפה לה זכתה מאז ינואר האחרון — ועובדת היותה מוסלמית — הביאו לכך שזכתה אחרי הפיגוע לאיומים על חייה מצד קבוצות רדיקליות של מוסלמים. "אני המומה. הנהלת העיתון, שקיבלה תמיכה רבה כל כך לאחר ההתקפה היתה יכולה לתמוך בי, אחת מהעובדים, הנמצאת תחת לחץ עצום ונתונה לאיומים, כמו שאר חברי הצוות", אמרה השבוע אל־רזואי ל"לה מונד".

המאייר הסאטירי הרווה בודרי, הקריקטוריסט של ה"הפינגטון פוסט" הצרפתי, פירסם בחשבון הטוויטר שלו את מחאתו כלפי מה שנעשה לזינב. הוא צייר אותה מחזיקה שלט בסגנון "אני שארלי", אך הפעם כתוב בו: "אני בעונש".

שער הגיליון מהשבוע שעבר

זו רק אחת מן התגובות הרבות בציבור הצרפתי ובכלי התקשורת במדינה לסערה שהתעוררה ב"שארלי הבדו". אלה הביאו שלשום את סוריסו, העורך הראשי של השבועון, להתראיין גם הוא לעיתון "לה מונד" בניסיון להרגיע את הרוחות. הוא טען כי עם אל־רזואי "היו בעיות מקצועיות עוד לפני אירועי ינואר", אך הוסיף כי "נשקול מחדש את העניין ובינתיים נבטל את הזימון לשימוע ונחליפו במכתב נזיפה". על הטענות נגדו ונגד ההנהלה לפיהן הם נוהגים כ"אוליגרכים", השיב העורך, "החיים בעיתון אף פעם לא התנהלו על מי מנוחות... אני לא רואה מה עשתה ההנהלה באופן מיוחד מאז שבעה בינואר ללא התייעצות עם העובדים. כל הטענות שלהם תיאורטיות".

בינתיים, נודע כי המאייר "לוז", בשמו המלא רנלד לוזייה, ומי שצייר בין השאר את שער "גיליון השורדים" עם מוחמד המחזיק בשלט "אני שארלי", החליט לעזוב את העיתון. בהודעה שהעביר לתקשורת מסר כי פרישתו "לא קשורה למתחים הפנימיים המתחוללים כיום במערכת", והסביר את צעדו בכך שקשה לו להמשיך בעבודתו ללא חבריו שנרצחו: "כל גיליון הוא עינוי אמיתי, כי האחרים אינם לצידי. אני לא מצליח להירדם בלילות, אני חושב כל הזמן מה שארב או קאבו או האחרים היו עושים". בראיון שפורסם אתמול ב"ליברסיון" פירט לוז את החלטתו: "זאת בחירה אישית. אני מנסה לשמור עד כמה שאני יכול על שליטה בחיי, במיוחד אחרי מה שקרה. זה הפך אצלי לאובססיה בעקבות האינטנסיביות של האירועים שרדפו זה אחר זה מאז ינואר. אני צריך לבנות את עצמי מחדש".

קנטין ז'יראר, כתב התקשורת של העיתון "ליברסיון", עקב מקרוב אחר המתרחש בעיתון הסאטירי בחודשים האחרונים, ופרסם גם הוא ראיון ארוך עם "לוז". מבחינה מסוימת יש לו יתרון על האחרים בתקשורת הצרפתית — מאז הפיגוע בינואר, הנהלת "ליברסיון" מארחת בבניין המערכת שלה בפריז את הצוות של "שארלי הבדו", שם הם עורכים את העיתון בכל יום שני בשבוע.

שאלתי אותו כיצד הוא רואה את המצב בשבועון, ואם יש לו הערכה לאן כל זה הולך. "אם להיות הוגן, כאשר מדובר ב'שארלי הבדו' קשה להיות נחרץ. תמיד היו שם זעזועים ולא פעם הוא צעד על שפת תהום. אולם כעת העניינים שונים כמובן, כי בנוסף למתח הפנימי הקבוע קיימת גם הטראומה הנוראה.

"הסכנה הגדולה לקיום העיתון כפי שאנחנו מכירים אותו, היא שאנשים יתחילו לעזוב אחד אחרי השני והעסק יפסיק להתקיים, או שלא יהיה דומה עוד לעצמו. 'לוז' אמר לי בראיון כי הוא עוזב בגלל תחושות ומצוקות אישיות, אבל אני חושב שהוא גם עייף ממה שמתרחש בעיתון. אלה דברים שמעיקים, בנוסף ללחץ הנפשי – תוצאת ההתקפה בינואר".

ואם כל זה אינו מספיק, השבוע ראה אור ספר חדש פרי עטה של ז'נט בוגרב, מי שהופיעה בתקשורת בשעות הראשונות שלאחר הפיגוע וחשפה עצמה כבת זוגו לחיים של "שארב" שנרצח. בורגב, עורכת דין ידועה ושרה לשעבר בממשלתו של הנשיא סרקוזי — זכתה אז לתגובה חריפה מצד משפחתו של שארבונייה שטענה כי היא מעולם לא היתה בת זוגו של העורך. העיתונאית סילבי קומא, שעבדה לצידו של "שארב" והיתה ידידתו, הגיבה אז בזעם וכתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "שתלך לקבל טיפול. מה שהיא העזה לעשות הוא בלתי נסלח — זהו אונס שלאחר המוות".

לעזרתה נחלצו בזמנו אחרים מבין חבריו של "שארב", והעלו לרשתות החברתיות תמונות "משפחתיות" של השניים. אולם, בספרה מספרת בוגרב כי בעקבות מה שהתחולל סביבה אחרי הפיגוע, האובדן והניסיון של מקורבי "שארב" לרמוס אותה — היא ניסתה לשים קץ לחייה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ