שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שובו של צ'רלס מנסון

צ'רלס מנסון, הגורו ומנהיג כת רוצחי ההמונים, חוזר שוב ושוב לרדוף את התרבות הפופולרית. כעת, הסמל האיקוני של אמריקה האמיתית עומד במרכזה של סדרה חדשה

נועה מנהיים
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מימין: צ'רלס מנסון לאחר מעצרו ב–1970. משמאל: מנסון בן ה–74 כפי שצולם בכלא ב–2008
נועה מנהיים

שני סופרים תפרנים ומדוכדכים יושבים בבר, באמצע שנות ה–40 של המאה הקודמת. "נמאס לי לקבל שני סנט למילה!" מתפרץ אחד מהם, "הדרך היחידה להתעשר באמריקה היא להמציא דת", אומר השני. "בוא נתערב", אומר חברו, "שאני יכול להמציא דת יותר מוצלחת ממך".

הסופר הראשון היה רוברט היינליין, והניסיון שלו לנצח בהתערבות הזאת הפך ב–1961 ל"גר בארץ נוכרייה", הספר שהכניס לשפה האנגלית את המילה "גורק" (שפירושה, להבין מתוך אמפתיה; לתפוס דבר בשלמות כה רבה עד כי אתה מתאחד עם מושא ההבנה) ושספריית הקונגרס מונה כאחד מ–88 "הספרים שעיצבו את אמריקה", לצד "התפסן בשדה השיפון", "מובי דיק" וגם "ניסויים והבחנות על טיבו של החשמל" מאת בנג'מין פרנקלין. גיבור הספר, ולנטין מיכאל סמית, הוא אדם שגודל על ידי בני המאדים, וכאשר הוא מגיע לכדור הארץ, הוא הופך למנהיגה, נביאה ועושה הנסים של דת חדשה, "כנסיית כל העולמות", הגורסת "אתה הוא האלוהים", מטיפה לשחרור מכבלי המוסר, מכלא התרבות, משלשלות המשפחה הגרעינית והנישואים ומקדמת אהבה חופשית ושתיית מים. ספרו של היינליין היה ספר המדע הבדיוני הראשון שזכה להיכנס לרשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" והפך לקריאת חובה של כל היפי שוחר LSD, והכנסייה, שהקימו כמה ממעריציו השוטים והשותים, עדיין רשומה כדת מאורגנת בקליפורניה, ולה כמה אלפי מאמינים ברחבי העולם.

הסופר השני שהשתתף בדו־שיח היה ל. רון האברד, והניסוי שלו, לפחות מבחינה כלכלית, הצליח יותר. הרבה יותר. ב–1950 פירסם האבארד את ספרו "דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש", הספר שיהפוך ברבות הימים לאחד מכתבי הקודש של הדת שייסד. בבסיס הסודי שלה חבויה האמונה כי לפני 75 מיליון שנה, מגובה בצבא של פסיכיאטרים מן החלל החיצון, השתמש חייזר בשם זינו, ראש הפדרציה הגלאקטית המרושעת, בפצצות מימן והרי געש, כדי להפיץ עלי אדמות את נשמותיהם של טפילים קוסמיים. את האמת המרה הזאת לומדים רק מי שעלו לגדולה בכנסייה וסיפור הבריאה הזה, יחד עם פרקטיקות המקובלות בכתות באשר הן, כמו שעבוד וכליאה של מאמינים, רדיפת הכופרים והחוזרים בשאלה ושאר מנהגים חינניים, הביא על ראש הסיינטולוגיה לא רק התקפות בתקשורת וחקירות פדרליות, אלא גם פרודיות בסדרת הטלוויזיה "סאותפארק". המשיכה האדירה והלא מוסברת של הדת/כת הזאת עמדה גם במרכז סרטו של פול תומס אנדרסון, "המאסטר", ומנותחת עד דק ביצירה הדוקומנטרית המרתקת של אלכס גיבני, "הסיינטולוגיה וכלא האמונה", ששודרה לאחרונה ב–yes דוקו.

ההתערבות המיתולוגית בין היינליין להאברד, שהיו אמנם ידידים טובים, כנראה לא התרחשה מעולם, אבל יש עדויות לכך שהאברד בהחלט דיבר על יצירת דת כדרך להתעשרות קלה. הארלן אליסון, האיש עם הפה הכי גדול במדע הבדיוני, אמר בראיון ב–1978: "סיינטולוגיה זה בולשיט, בנאדם! ג'יזס, אני הייתי שם בלילה שבו הוא המציא אותה... 'אני חייב כסף, אני רוצה להתעשר', הוא אמר".

ל. רון האברד. המציא דת כדי להתעשר?

האברד, שבין הישגיו הזניחים יותר גם מופיע ב"ספר השיאים של גינס" כסופר הפורה ביותר בעולם, עם 1,084 יצירות והמספר הגבוה ביותר של תרגומים — ל–70 שפות — הצליח. הונה של הכנסייה שייסד נאמד כיום בשלושה מיליארד דולר. חלק ניכר משגשוג זה ומהאש שמושכת אליה הסיינטולוגיה טמון בעובדה שהאברד שם לו למטרה לגייס לשורותיו את אליליה של העת החדשה — הסלבריטאים. שליחיו עלי אדמות פתחו במסע בין כוכבים כדי להוסיף את שמותיהם הזוהרים לרשימת המאמינים שלהם, וצירפו בין השאר שחקנים כג'ון טרבולטה, וכמובן טום קרוז, לשורות חסידיו של האברד.

אבל לא כל מעריציה של הסיינטולוגיה היו ידוענים. כמה מהם היו ידועים לשמצה, וראש וראשון להם האיש שחי כבר 46 שנים בכלא כשעל מצחו מתנוסס קעקוע של צלב קרס. צ'רלס מיילס מנסון, שבילה את השבועות הראשונים לחייו כ"אין־שם מדוקס", כיוון שאמו האלכוהוליסטית היתה שתויה מכדי להעניק לו שם, עשה כל שביכולתו כדי שהשם שניתן לו לבסוף לא יישכח במהרה.

לאחר שבילה את נעוריו בבתי אומנה, במוסדות ובמתקני כליאה שונים, שבהם למד להאמין בסיינטולוגיה מאחד האסירים, לנגן בגיטרה ממנהיג כנופיות ולרכוש ידידים והשפעה מספרו של דייל קרנגי, הגיע מנסון לקליפורניה, היישר אל קיץ האהבה של 1967, והחל להפיץ את מסרי השנאה שלו. פעילותו בתקופה זו עומדת במרכז הסדרה החדשה של דיוויד דוכובני, "אקווריוס", שעלתה באן־בי־סי בשבוע שעבר, ועוקבת אחרי היעלמותה של נערה היפית שנשבית בקסמיו של הפסיכופת הכריזמטי.

טום קרוז. חסיד של כנסיית הסיינטולוגיהצילום: אי־פי

בעודו פורט עלי גיטרה ועל מיתרי לבן הרגישים של צעירות מוחלשות, הקים מנסון את הקומונה שלו, שכמנהג אותם ימים התהדרה באוטובוס צבוע בצבעים עליזים, השתמשה בסמים שצבעו הכל בצבעים עליזים והאמינה שהצבעוניים והעליזים — כלומר השחורים וההומוסקסואלים — הם האויב שיש להכריז עליו מלחמת חורמה. זו היתה "משפחת מנסון", הגרסה האפלה של "משפחת בריידי".

מנסון עבר עם נשותיו הכנועות, שפחות המין שטופות המוח שלו, לחווה שפעם שימשה כאתר הסרטה למערבונים, שם אילץ אותן להתמסר לכל אורח, אסר עליהן להשתמש במשקפיים או לענוד שעונים והכריח אותן להאזין למוזיקה. לא רק לזו שלו עצמו, או של ידידו, דניס וילסון מ"הביץ' בויז", אלא גם לזו של ארבעת הביטלס המופלאים מליברפול, ש"האלבום הלבן" שלהם, ובמיוחד "הלטר סקלטר", שיר הפרוטו־מטאל שהופיע בו, היוו עבור מנסון קריאת קרב. "תראו את השירים שלהם", אמר, "זה לא דבר חדש, זה מופיע כבר ב'ספר ההתגלות' — שם כתוב הכל על ארבעת המלאכים שמתכננים את השואה. ארבעת המלאכים שמחפשים את המלאך החמישי, שיוביל את האנשים לתוך תהום האש... הכל שם בשחור על גבי לבן באלבום הלבן. לבן, כדי שלא תהיה טעות בנוגע לצבע הנכון".

אבל הצבע הנכון, כנראה, לא היה שחור או לבן, אלא אדום. אדום דם. זה היה החומר שבו השתמשו ארבעת מלאכי האפוקליפסה של מנסון, שלוש מחסידותיו ואחד ממעריציו, כדי לקשקש על הקירות של זירת הטבח המזעזעת, שאליה שלח אותם הגורו שלהם. הדם השתייך לספר הסלבריטאי ג'יי סברינג, לשחקנית שרון טייט, רעייתו ההרה של הבמאי רומן פולנסקי, לידידו ווייצ'ק פירקאוסקי, ליורשת העשירה אביגיל פולג'ר ולסטיבן פיירנט, צעיר שעבד בבית המשפחה. החמישה נורו, שוספו, נחנקו ונדקרו 102 פעמים. למחרת, שיכורים מדם ובלוויית מלאך המוות החמישי, מנסון עצמו, עקבו חברי המשפחה אחר בני הזוג לנו ורוזמרי לה ביאנקה, שחטו אותם בביתם והשאירו מסר בדם על המקרר: הלטר סקלטר. גם לאחר מעצרם של הרוצחים ושל מנסון המשיכו נערותיו להאמין שהביטלס יבואו לעזרתן. "תגידו להם להתקשר", אמרו לעיתונאים שצבאו על שערי הכלא, "תנו להם את המספר שלנו". אלו מהן שלא הגיעו לכלא לאחר מסע הרצח, עשו כמיטב יכולתן לתמוך במשפחה. שתיים מהן הרעילו ב–LSD את ההמבורגר של אחת מעדות המפתח במשפט, ואחרת ניסתה להתנקש בחייו של הנשיא ג'רלד פורד.

דיוויד דוכובני ב"אקווריוס". תעלומת היעלמותה של נערה היפית הנשבית בקסמיו של מנסוןצילום: גטי אימג'ס

מנהיגיה של כנסיית הסיינטולוגיה עשו ככל יכולתם להתנער מהחסיד הלא חסוד שלהם, כפי שעשו גם מעריציו של רוברט היינליין, המשתתף השני בהתערבות שלא היתה. במשך שנים דובר על קשר בין "גר בארץ נוכרייה", על מסריו הניהיליסטיים, למנסון, שאף קרא לאחד מבניו על שם הגיבור, ולנטיין מיכאל. אחד ממעריצי היינליין הרחיק לכת וכתב למנסון בכלא כדי לברר את טיב הקשר הזה ואם היה קיים כלל. ב–1981 הוא קיבל מכתב מאסיר, שהגדיר את עצמו "מזכירו האישי" של מנסון, שהצהיר שמעולם לא קרא את הספר וכי ככלל, הוא ממעט לקרוא ספרים, מכיוון שהם "אינם מבדרים אותו". הבידור הטוב ביותר שיש לו, אמר מנסון, הוא הוא עצמו.

תעשיית הבידור מסכימה איתו, כנראה. הגורו ומנהיג כת רוצחי ההמונים חוזר שוב ושוב לרדוף את התרבות הפופולרית, בין אם בספרות ביוגרפית, בסרטים כמו "צ'רלס מנסון סופרסטאר", אצל יוצרים כמרלין מנסון או להקות כ"גאנז אנד רוזס", שכללה בסוף אלבומה "תקרית הספגטי?" שיר מאת מנסון ובביצועו. ולא בכדי. מנסון יושב בצומת מכריע של ההיסטוריה האמריקאית, הוא טעם הלוואי המריר מאחורי ריח הגראס המתוק, הנפילה שאחרי ההיי, תאוות הכוח המטורפת האורבת מאחורי "כוח הפרח". הסרטן המקנן בלבו של עידן הדלי. מנסון הוא סמל איקוני של אמריקה האמיתית, זו שבה אפשר לייסד כנסייה על חייזרים ולגרוף הון, זו שבה הנאיביות ההיפית הופכת לעוד מוצר צריכה שמקדמים דון דרייפר ודומיו בפרסומות לקוקה קולה, או לכלי משחית בידיו של מי שהכריז על עצמו בראיון האחרון שהעניק: "אני קדוש מעונה, אני קורבן ופרפורמר. אני הכל ואני לא כלום".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ