שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
איילת שני
צילום: גלי איתן
איילת שני
צילום: גלי איתן

יש משהו יוצא דופן בהופעה שלך. אתה כל הזמן מסתכל על הקהל, מפעיל אותו, והקהל נענה.

על הבמה אני מרגיש שאני חלק ממשהו גדול. אני יוצא מהיום־יום שלי. המטרה שלי היא שאנשים ישכחו את הטלפון מהבנק, שאני אשכח את הטלפון מהבנק. אני מנסה לשבור את המחיצות, לא לבנות קיר רביעי. לא לשדר "וואו, תסתכלו, אני על הבמה, תראו כמה אני מדהים". אני מסתכל לאנשים בעיניים. אני יכול לגשת לשאול מישהי אחרי ההופעה — מה קרה בשיר "הניחי לי", למה בכית? יש לי מערכת יחסים עם הקהל. אנחנו עובדים יחד.

אתה גם יורד מהבמה, אל הקהל.

אני רוצה למחוק את הפער בינינו. אני לא אוהב מערכות של גבולות וחוקים. לא אהבתי את זה כילד בחינוך הדתי עם הכללים שלו, לא אוהב את זה בהופעות, לא אוהב את זה גם במוזיקה. אני לא מוכן שיהיה חוק שאומר — השיר צריך להיות ככה, ההופעה צריכה להיות ככה. מבחינתי להופעה יש מטרה ברורה — כולנו מאחדים כוחות כדי לתת לקהל את המתנה הזאת, של לשכוח את היום־יום לשעתיים. זו מתנה אדירה. הרבה מוזיקאים נתנו לי מתנות כאלה. היחסים שלי איתם היו חד־צדדיים, אבל המוזיקה שלהם היתה מתנה. כשארקדי דוכין צרח בחברים של נטאשה הוא צרח בשבילי, רמי פורטיס נתן לי לגיטימציה להיות שונה, ברי סחרוף שר על החיים שלי — "כמה יוסי" זה על השכונה שלידי בבת ים.

בהופעות שלך יש הרבה שריקות, הרבה כפיים.

כן. אבל זה לא רק מעולם החפלה.

אלא?

מעולם החסידות. בחסידות מדברים הרבה על מחיאות כפיים כחיבור בין ימין לשמאל, כביטוי להרמוניה. אני באמת מאמין בזה. גם השריקות — זה כמו בסיפור החסידי על הילד שלא ידע להתפלל, ושרק במקום להתפלל, ושריקתו פתחה שערי שמים. אלו רעיונות שמדברים אלי. קיבלתי חינוך ממלכתי־דתי, אני בא ממסורת של שליחי ציבור, אבא שלי חזן, סבתא שלי עליה השלום היתה זמרת עממית.

קראתי שהיתה מקוננת.

גם. לקונן זו אמנות. יש ממש חוקים, דברים ספציפיים שמותר להגיד, סוג מסוים של הבעה קולית, סדר שבו ההתפרצות הרגשית הזאת נבנית. אהובה עוזרי המדהימה מקוננת מגיל שמונה. אמא שלה היתה שולחת אותה לקונן.

ראית פעם את סבתא שלך מקוננת?

רק בהלוויה של סבא שלי, בעלה. נסענו לירושלים להלוויה. היא ישבה במושב האחורי של האוטובוס וקוננה על עצמה, עליו. עכשיו כשאני נזכר בזה אני מצטמרר. זה באמת משהו מאוד חזק, הולם בך. היא היתה שרה גם בשמחות, בחינות, בחתונות, בלידות — באירועים נשיים. במסורת התימנית יש דיכוטומיה מאוד ברורה בין גברי לנשי. השירה הנשית לא כתובה, מנגינות שלפעמים ממציאים ממש על המקום. שירים על עבודות הבית, על סבל — "איך אבן הריחיים טוחנת גם אותי". השירה הגברית היא שירה מאוד מדויקת. יש דגש חזק על הגייה נכונה, על הטעמות — הגייה בבלית. הכל מאוד מדויק, כתוב, מדוד, אין שירה ספונטנית.

אז סבתא שלך ואבא שלך למעשה מייצגים שני קצוות, שתי גישות שונות.

נכון, אבל שניהם שליחי ציבור. הם לא שרו בשביל עצמם. בשירה הזאת יש משהו חומל, שרואה את האחר, שמתייחס אליו, שמגיב אליו.

כך גם אתה מרגיש?

יש לי חברה שקוראת להופעות שלי בית כנסת מעופף. זה באמת מין בית כנסת פסיכדלי, ניסיון ליצור איזו מהות שכן שואבת מהקהל של בית הכנסת, מהשאיפה לנשגב שיש בבית הכנסת, בתוספת מוזיקה, שזה מה שתמיד היה חסר לי בבית הכנסת. בתפילה היהודית אין כלי נגינה, ואני מאוד אוהב מוזיקה דתית. יש זמר פקיסטני, נוסרת פתח עלי חאן, שעושה מוזיקה סוּפית מדהימה. כששמעתי אותו בפעם הראשונה המוח שלי פשוט התפוצץ.

למה?

כי הוא והשיר אחד. זה קורה כל כך מעט — שהאגו של הזמר לא מפריע לשיר. בדרך כלל יש יותר מדי הגשה. אבל הוא שר כאילו הוא כלי, המילים של השיר הן חלק ממנו. הוא הסוס שהשיר רוכב עליו. בהופעות שלו אנשים היו מגיעים ממש לאקסטזות דתיות. זה אדם שיושב באמצע החדר, סביבו כמה אנשים שמוחאים כפיים ועושים קולות, ועוד איזה נגן כלי הקשה וזהו. והוא וליך את הקהל, עשרות אלפי אנשים באקסטזה מטורפת, בתוך השיר. אני אוהב את הערבוב הזה, חיבור בין עולמות. הדיכוטומיה לא נראתה לי הגיונית אף פעם. התפיסה המקובלת הזאת, שהמוזיקה המזרחית היא ככה והמערבית אחרת.

זו לא תפיסה מקובלת, זו תפיסה הגמונית.

פעם ההגמוניה בישראל היתה אחרת. בדור של ברכה צפירה ונחום נרדי ווילנסקי ודמארי היה שיתוף פעולה בין מזרחים לאשכנזים, הישראליות היתה גאה בזה. פגשתי פעם מורה למוזיקה שסיפרה לי שכשהיא למדה מוזיקה, בשנות ה–40, בארץ, אמרו להם — תתחילו ממנגינות תימניות, תתחילו ממנגינות בדואיות. היה רעיון כזה של להשתלב במרחב, ליצור שפה חדשה.

אתה חושב? אני נזכרת ב"התגנבות יחידים". כשהאשכנזי נחשף למוזיקה ערבית זה נשמע לו כמו יללות, זה דוחה אותו.

מוזיקה טובה זה משהו מתפרץ. יחסית לאמנויות אחרות זו אמנות לא מתווכת. אף אחד לא יכול להגיד למישהו איך לשיר.

אבל יש מי שמחליט איפה ואיך להשמיע.

לא תמיד צריך להשמיע ברדיו כדי להראות נוכחות. את מוזיקת הקסטות לא השמיעו ברדיו. היא נשארה בגטאות, אבל היתה לה נוכחות אדירה. כשהתחלתי להלחין הבנתי שרוב המוזיקה שהשפיעה עלי היא לא מוזיקה שקניתי בחנות, אלא המוזיקה המזרחית ששמעתי מהמכוניות בשכונה — חיים משה, עפר לוי, המוזיקה הכורדית שהשכנה שלי שמה כשהיתה מנקה את הבית. המוזיקה השקופה משפיעה על כולנו. לכולנו יש מוזיקה כזאת שאספנו על הדרך, בלי לשים לב ואנחנו פשוט לא מודעים לזה.

ברימון יש קורס של יהודה עדר להלחנת שירים. בשיעור הראשון יש ליהודה תרגיל קבוע. הוא כותב על הלוח שיר של דן מינסטר — "וכאשר אתה פוקח את עיניך, הבוקר הופך אחר הצהריים מאוחרים והנה כבר יורד הערב" — אומר, "יש לכם חצי שעה לחבר לזה מנגינה", ויוצא. החלטתי לפסק את זה ולהלחין כמו קריאה בתורה תימנית. יהודה הקשיב ואמר, "אוקיי, זה המקום הבטוח שלך, תברח ממנו", ואני אמרתי שאני לא רוצה לברוח, שאני רוצה לצלול לתוכו. זו המוזיקה שכבר יש לי בנשמה. אני בן אדם ששר כשרע לו, כשטוב לו, בכל סיטואציה כמעט.

אתה שר הרבה לעצמך?

אני הולך ברחוב ושר. כשעבדתי בעבודה רגילה הייתי הולך במסדרון ושר לעצמי, בלי לשים לב. יום אחד מישהו אמר לי, "אנחנו תמיד יודעים שהגעת לעבודה בבוקר, כי שמענו אותך במסדרון".

למה אתה צריך מוזיקה?

זו הדרך הכי טובה שהצלחתי להבין באמצעותה דברים על עצמי.פסיכולוגית סיפרה לי פעם שפרויד לא אהב מוזיקה, שהיא מדברת עם התת־מודע באופן שהוא לא מבין. אבא שלי, שהוא אדם עצור יחסית, תמיד היה אומר שהוא הולך להלוויות כדי לשמוע את המקוננת ולבכות, להשתחרר. דרך המוזיקה הבנתי על עצמי הרבה דברים — שכואב לי, שאני מזדהה עם צעקה כזאת או אחרת. לפעמים אני עובר משהו עם עצמי, ואז אני שר, ואני מקשיב למה שאני שר ומבין מה אני מרגיש.

כמו בטיפול, חלק מהאפקט זה לשמוע את עצמך אומר את הדברים בקול רם למטפל.

מוזיקה ממלאת בשבילי את התפקיד הזה. מאז ומתמיד. גם מוזיקה בלי מילים.

***

די נדיר מה שקרה לך, לזכות בהכרה ובהצלחה בגיל 40. חיכית הרבה זמן, זה ודאי היה קשה.

אין ספק. תראי, ניסיתי לעשות דברים שהם לא מוזיקה — הייתי טבח במסעדות, ערכתי תוכן במגזינים ובאתרי אינטרנט. הייתי מאוד לא טוב בזה, אבל ביני לבין עצמי ויתרתי על המוזיקה, ואז זה קרה בהפוך על הפוך.

איך?

התקשר אלי איזה חבר ואמר שהוא עובד על אלבום, הזמין אותי לשיר איתו. אחרי שהקלטנו יחד אלבום שלם הוא אמר לי, "לא מתאים לי לעשות את האלבום הזה איתך". נורא נעלבתי.

שיחרר לך את השד וברח.

כן. בדיעבד אני כמובן שמח על זה — כי זה הפיל לי את האסימון סופית שזה מה שאני רוצה. מה שיצא מכל הסיפור הזה זה שחידשתי את הקשר עם ניצן זעירא ואחרי כמה חודשים קיבלתי ממנו הצעה להצטרף לפרויקט של ברי סחרוף ושל רע מוכיח — שירים של אבן גבירול, "אדומי השפתות", ב–2007. משם דברים התחילו להתקדם. הופעתי עם ברי בקיסריה ואז התקדמתי להופעות האקוסטיות, לאט־לאט נבנה נפח של עבודה. במקביל הבנתי שאני לא יכול יותר להתעלם מהרצון שלי, לא יכול לוותר על המוזיקה, והתחלתי לנסות. ניסיתי הכל.

מה ניסית?

כל הצעה שהיתה לי להופיע — הסכמתי. הופעתי גם בכניסה למסעדת שקשוקות — עמדתי ושרתי בפתח. החברים שלי אמרו לי, "אתה דפוק?" אבל הייתי צריך לשיר. הבנתי שאני לא שר כי אני לא יודע מה אני רוצה לשיר, והדרך היחידה לגלות היא פשוט לשיר. בלי הפסקה. פשוט להגיע למאסה קריטית של שירה. שרתי הכל — רוק, מוזיקת עולם, מזרחית, פופ, אלקטרוני. במקביל המשכתי להופיע עם ברי.

איך התגלגלת בכלל להיות זמר הליווי שלו?

לפני כעשר שנים, כשברי הזמין אותי לבוא לשיר איתו, חשבתי שהוא צוחק עלי. הוא פנה אלי ואמר לי בנימוס — מתי שאתה רוצה תבוא ותופיע איתי. אדם אחר, אני מניח, היה עף על זה. אבל אני לא האמנתי לו באמת. כאילו, מה יש לו לחפש אצלי? ההופעה השנייה שלי איתו היתה מול עשרות אלפי אנשים. זה היה מטורף לעמוד מול כל כך הרבה אנשים. פחדתי ממה שזה יעשה לי. היום יש לי יותר יכולת להכיל את זה.

מיתרונות ההצלחה בגיל 40. אתה גר עכשיו בשכונה שבה נולדת וגדלת, בבת ים.

כן. אני גר בחדר שבו גדלתי.

איך זה לראות את השכונה עכשיו כמבוגר?

די מוזר. האמת היא שהשכונה השתנתה מאוד. פעם היא היתה ממש קהילה, היום כבר לא. היא מוזנחת, וגם התחרדה מאוד. זה מקום אחר. אבל השייכות שלי זה לא משהו שתלוי במקום — המוזיקה זה הבית שלי. בעצם הלכתי את כל הדרך הזאת רק כדי להגיע הביתה.

ספר לי על עצה טובה שקיבלת.

כשהייתי בן 21 היתה לי תקופה מאוד עצובה. למדתי ברימון, והייתי עצוב.

למה היית עצוב?

למדת פעם ברימון?

לא.

זה דבר מאוד מעציב.

למה?

כי לכל הדברים שבאתי איתם לא היתה משמעות. זה היה באמצע שנות ה–90, והכיוון היה מה שגל אוחובסקי קרא "דור הפודרה". שירה מאוד אישית, סינגר סונג רייטר — עברי לידר, אביתר בנאי. ואני באתי עם מטען אחר, שלא נחשב. באתי לסבתא שלי עצוב. היא היתה שרה לי, עם הדרבוקה. היא היתה כל כך מוזיקלית, שהיא בכלל לא שרה בסולם. זה היה מאוד מוזיקלי בעיני, אבל ידעתי שהמורים שלי ברימון יחשבו שזה לא טוב, שזה לא מוזיקלי, יחשבו שהיא פשוט מזייפת. אמרתי לה: "סבתא, יש לי כל מה שאני רוצה. יש לי אוטו קטן, ההורים עוזרים לי, אני לומד מוזיקה, זה מה שרציתי, למה אני כל כך עצוב?" סבתא שלי התייתמה בגיל עשר, התחתנה בגיל 14, בגיל 16 כבר היתה אמא, רק ארבעה מתוך עשרה ילדים שילדה שרדו, ואני בא לה עם העצב שלי. אני זוכר שהיא פשוט הסתכלה עלי ואמרה, "העצב זה כמו כתם של אקונומיקה על הבגד. אתה אוהב את הבגד, אתה לובש אותו, אז תלבש אותו".

אתה עצוב?

לפעמים. זה לא מניפסט שלי, העצב, זה מה שאני עושה איתו.

מה אתה עושה איתו?

שר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ