שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מפה לשם, לֶשֶם נבנית במהירות. בזמן שיש עוד מי שמשתעשעים (או מתעתעים) בפתרון שתי המדינות; בעת שכל פנייה פלסטינית נואשת לארגון בינלאומי כלשהו נחשבת "מהלך חד־צדדי" שמפר הסכמים, בונה ישראל בקצב מדהים עוד מגה־התנחלות בלב הגדה המערבית. זה כמובן לא נחשב לה מהלך חד־צדדי, מה פתאום? עשרות קוביות בטון אפרפרות ואחידות כבר מאוכלסות, עוד מאות הולכות ונבנות עכשיו, בעודנו מדברים על דברים אחרים, משלימות את הרצף הטריטוריאלי משפלת החוף עד אריאל, ומשם לצומת תפוח, בואכה מעלה אפרים ובקעת הירדן. קו ישר וברור של ביתור הגדה המערבית; קו ישר וברור של תחיבת עוד מקל בגלגלי הסיכוי האחרון והקלוש לכינונה אי־פעם של מדינה פלסטינית.

בעוד זמן קצר תושלם בנייתה של ההתנחלות הזאת ואל 600 בתיה ייכנסו כמה אלפי מתנחלים. אריאל ובנותיה יוכרו סופית גם הן כעוד "גוש התנחלויות", שיוכרז עליו קונסנזוס כלל ישראלי שעל פיו אין לפנותן לנצח, ואז אפשר יהיה לברך על המוגמר: מותה של המדינה שמעולם לא נולדה — פלסטין.

ברוכים הבאים להתנחלות לֶשֶם. כשמתקרבים לאתר הבנייה הענקי נדמה שכאן נבנה מטרופולין: עשרות דחפורים אימתניים, רכב ישראל ופרשיו, מתניידים על גלגלים ועל שרשראות ברזל, מרעישים עולמות, עולים ויורדים, מעלים תמרות אבק, חופרים, חוצבים, נועצים, קודחים, מפוררים, מערימים, מיישרים, משטיחים ופוצעים את ההר שגם הוא יהיה להתנחלות. מגבעות הסביבה ניבטים קודמיה של לשם: התנחלויות עלי זהב, פדואל, אריאל ואזורי התעשייה ברקן ואריאל מערב, ולצדם נחבאים מבוישים הכפרים והעיירות הפלסטיניים, עם שיירי אדמותיהם שנגזלו ברובן: כופר א־דיכ, ברוקין, דיר באלוט וראפאת.

א־דיכ במטע הזיתים שלו ליד הדחפורים שבונים את ההתנחלות לשם, השבועצילום: אלכס ליבק

דרכי עפר מובילות לאתר הבנייה, שבצדו מתגוררים הלשמאים הראשונים. ילדיהם כבר משחקים בגן השעשועים החדיש, נגיעות של צבע בים האפור. כשיגדלו הילדים הללו, איש לא ידבר אתם על מדינה פלסטינית ולא על התנחלויות. איש גם לא יספר להם שההתנחלות שלהם הוקמה על אדמה פלסטינית, כדי לחבל בסיכוי האחרון לפתרון מדיני. הם יגדלו ביישוב קהילתי, דתי־לאומי, עם ארבעה כיווני אוויר ומערכות סולאריות, מעוצב ומתוכנן לעילא, שייחשב למרכז הארץ, לא הרחק מהקו הירוק הנשכח — תל אביב הרי ניבטת בקו האופק וגם נתב"ג.

בתיה של ההתנחלות החדשה הזאת אחידים במראם, צמודי קרקע כמו בחלום הכל־ישראלי. דגלי הלאום מתבדרים ברוח בקדמת חלקם ומכוניות קטנות ובינוניות, יפניות וקוריאניות, כבר חונות בפתחי הבתים הזעיר־בורגניים הללו. אנשים יבואו לחיות פה בגלל אמונה ורעיון, אבל גם בשל "איכות חיים". לשם הולכת ונבנית במהירות סלילתו של הכביש המהיר לירושלים.

היסטוריה ברגע: תחילתה של לשם כשכונה עם 19 וילות שבנייתן נעצרה בנסיבות לא ברורות — יש יותר מגרסה אחת לגבי מה שקרה — ומאז עומדים שלדי הבניינים נטושים. צה"ל התאמן בבתים הללו באינתיפאדה השנייה, חב"ד־עלית קראו לזה אז, לזכר יזמיה הראשונים של השכונה. משהתחדשה הבנייה על הגבעה שמעל לשורת הווילות הנטושות בשנת 2010, דובר על שכונה (זו תמיד "שכונה") של עלי זהב, הרחבה של התנחלות קיימת, כזו שהקמתה לא תעורר מהומה, אף כי מדובר בהתנחלות נפרדת לחלוטין.

ישראל של ישראבלוף הרי לא בונה "התנחלויות חדשות", רק מרחיבה את אלה הקיימות. אבל היום השלטים כבר מובילים אחר כבוד ללשם, לא עלי זהב ולא נעליים. ההתנחלות הזאת נבנית בידי יזמים פרטיים, הכביש שעולה אליה נסלל על אדמה פלסטינית פרטית, ובג"ץ התערב פעם לרגע בעניין, אבל הבנייה נמשכה באין מפריע.

לצד ההתנחלות החדשה נמצאות העתיקות המרהיבות של דיר סמען, מנזר שמעון, שראשיתו במאה השנייה לספירה, בתקופה הרומית, והמשכו בתקופה הביזנטית. אין הרבה אתרים ארכיאולוגיים מרשימים ומוזנחים כמו זה. מה אין כאן? מאגרי מים ורצפות פסיפס ענקיות, גתות וטחנות קמח, שעון שמש, שוקת לסוסים, שרידי כנסייה ומערכות מים תת־קרקעיות, כיפות אבן ועמודי שיש שמתגוללים על האדמה. שרידי חיים קדומים ומופלאים. מי ירוקת מעופשים ממלאים את מאגרי המים והבריכות העתיקות ועל הכל מכסים שיירי מנגל, בקבוקי פלסטיק ריקים, קופסאות שימורים ריקות ואשפה שהותירו אוהבי הארץ.

האדמה שצמודה לאתר הבנייה, כולל האתר הארכיאולוגי, היתה שייכת לפארס א־דיכ. הוא בן 35, מורה למדע המדינה באוניברסיטה האמריקאית בג'נין ועובד בעמותה לפיתוח מדיניות בריאות ציבורית. הוא מתגורר בכופר א־דיכ, הכפר הסמוך עם כ–6,000 תושבים, שרבות מאדמותיו נגזלו והוכרזו אדמות מדינה לצוך הקמת לשם.

בכופר א־דיכ אין עוד היכן לבנות. כמאה משפחות כבר עזבו את הכפר לרמאללה. כרם היה לפארס א־דיכ, כרם זיתים לא גדול, 25 דונמים, ששתל אביו לפני כ–35 שנה. בשנת 1996 הפקיעה המדינה חלק מאדמתו והכריזה עליה אתר ארכיאולוגי, דיר סמען. עכשיו יש לו אתר בנייה אימתני ליד שאריות הכרם שלו, שמכסה את עציו בערימות אבק ובפסולת בניין. עצי זית לבנים, זה מה שנותר. כאן אי אפשר עוד למסוק זיתים. אדמתו מוקפת מכל עבריה בהתנחלויות. כשלשם תאוכלס, ספק רב אם ייתנו לו להגיע לאדמתו. א־דיכ יודע זאת. לשם גם מפרידה בינו לבין חלקת אדמה אחרת ששייכת למשפחתו, שאליה הוא כבר כמעט לא מגיע בגלל המרחק הרב שעליו לעבור תוך שהוא עוקף את לשם. איכרים מהכפר השכן מעבדים אותה עבורו.

חבר של א־דיכ מאנגליה הגיע באחרונה לביקור בכפר, אחרי חמש שנים שלא היה כאן, ולא האמין למראה עיניו. א־דיכ אומר שבנייתה של לשם היא אצבע שתוחבת ישראל אל לב הגדה המערבית, כדי לבתרה. "הם רוצים לאחד את כל ההתנחלויות באזור ליחידה אחת, ואת הכפרים הפלסטיניים שביניהן להפוך לבית סוהר גדול שהמפתח אליו נמצא בידי ישראל", אמר השבוע. "אם ירצו יפתחו וייתנו לנו להגיע לאדמות שלנו, ואם לא ירצו — לא ייתנו. סביר יותר שלא ירצו ולא ייתנו. כופר א־דיכ יהפוך מכפר למחנה, כי אין עוד היכן לבנות בו. כשנתניהו ועבאס מדברים על חילופי שטחים, הם מדברים על האדמה שלי", הוא אומר. אבל גם א־דיכ יודע שאפילו הדיבור על חילופי שטחים הוא לא יותר מדיבור בעלמא עכשיו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ