טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בנימין הרשב, האיש שהמציא את הספרות הישראלית

מעמדת המנהיג של חבורת המשוררים "לקראת" הניח הרשב על סדר היום הספרותי של שנות ה-50 משהו שונה מן הפאתוס ששלט בכיפה עד אז

תגובות

"ועל הגדולים לא ירחם עוד"

המוטו של מסה זו היא שורה משירו הנודע של יהודה עמיחי, "אלוהים מרחם על ילדי הגן", משורר שהיה אהוב מאוד על בנימין הרשב, המשורר, המתרגם, תיאורטיקן הספרות ומגדולי החוקרים של הספרות והתרבות היהודית המודרנית, שהלך לפני כחודש לעולמו בגיל 87. השיר נכלל בספרו הראשון של עמיחי, "עכשיו ובימים האחרים", וראה אור ב-1955 על ידי חבורת "לקראת" הירושלמית. חבורה זאת כללה קבוצת משוררים צעירים, שהבולט בהם היה נתן זך (שערך את ספרו של עמיחי), וכן, לצד יהודה עמיחי, גם את משה דור, אריה סיון, משה בן שאול ואחרים, שבאו לירושלים לאחר מלחמת העצמאות כדי ללמוד באוניברסיטה העברית והסתופפו בלילות סביב בנימין הרשב, אז הרושובסקי, לעתים עד שעות הבוקר המוקדמות, בדירת הגג שלו שבקומה החמישית בסמוך לבניין הראשון של הכנסת.

הרושובסקי, שכמעפיל התגייס לחטיבת הראל בפלמ"ח ולקח חלק פעיל בקרבות, ניצב אז, בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ליד עריסתה של הספרות הישראלית. הוא לא רק התעמק אז בתולדות השירה העברית וחיפש את המהלכים העתידים לשמש כאלטרנטיבה לשירה העברית, שנשלטה אז על ידי אברהם שלונסקי ותלמידיו, אלא הוא עצמו כבר פירסם ב-1948 במינכן את ספר שיריו המודרניסטי ביידיש "שטויבן" (אבקים), ובשנתיים ששהה בגרמניה של אחרי המלחמה קרא, או כדבריו, "טָרַף", כמויות נכבדות של שירה מודרניסטית יידית, גרמנית, רוסית, צרפתית, אנגלית ואמריקאית.

והנה כעת, לאחר מלחמת 48', גייס הרושובסקי את המודרניזם העולמי כדי להדריך את פרחי המשוררים במדינת ישראל הצעירה בהגשמת הפרויקט החדש והמהפכני של המצאת הספרות הישראלית. פועלו המיוחד של בנימין הרושובסקי, שהעיד על עצמו בהקדמה לאוסף שירי היידיש שלו שהיה "כינור הראשון" בקרב אנשי "לקראת", היה לפתוח להם פתחים לספרות העולם ובמיוחד למודרניזם האירופי והאנגלו־סקסי.

הרעיון שהדריך את הרושובסקי וחבריו היה לייסד ספרות נורמלית, שהיא ספרות של "עם ככל העמים". אלא שהשאיפה הזאת לנורמליות היתה שם אחר להדחקה ולהרחקה של הטראומה מפני השטח של השיח הספרותי, או לפחות עמעום עוצמתה. עמיחי, שבגילו ובחוויותיו האישיות היה שייך לדור הפלמ"ח, כתב אז את שירו הנודע "גשם בשדה הקרב", שאותו הקדיש "לזכר דיקי", חברו שנפל במלחמה: "גשם יורד על פני רעי; / על פני רעי החיים, אשר / מכסים ראשיהם בשמיכה — / וכל פני רעי המתים, אשר / אינם מכסים עוד". הייצוג המאופק שנוקט השיר הוא יצוג המדחיק את הטראומה של מלחמת 48', והוא בולט כאן לעין מפני שההבחנה החדה שעושה השיר בין החיילים המתים לבין החיילים החיים מוסטת ומצומצמת לחומריות של המטונימיה של השמיכה, שכבר אין תועלת לכסות בה מפני הגשם את גופו של החייל המת.

עמיחי כתב את שירו המטונימי כהתרסה אירונית לעומת המטאפורה המיתית החגיגית של "המת החי", ששלטה בשירת אלתרמן ושירת דור הפלמ"ח. המטאפורה הזאת, הממזגת את המתים עם החיים, הציגה לראווה את סיפור הנופלים במלחמה כסיפור אופטימי של גאולה, כשההתפעמות מן ה"חיים" שיתקיימו בזיכרון הקולקטיבי הנצחי של האומה מגייסת לצרכים הלאומיים את הכאב שמחולל המוות הפרטי במלחמה.

אותה אירוניה מרה מופיעה גם ב"אלוהים מרחם על ילדי הגן", שהוא שיר על אכזריות המלחמה ושנכתב בסמוך לה, ומציע באירוניה כאפשרות דחוקה את החסד ואת אושרם של האוהבים כדי שיגנו על הלוחמים "עכשיו ובימים האחרים". המטאפוריקה של גן הילדים מבקשת לשווא לגונן על "הגדולים", ש"יצטרכו לזחול על ארבע / בחול הלוהט, / כדי להגיע לתחנת האיסוף / והם שותתי דם".

במניפסט שהציבו אנשי החבורה בראש הגיליון הראשון של "לקראת", שראה אור בסיון תשי"ב (בשכפול), כשהרושובסקי נושא בעיקר נטל עריכתו והפקתו (ברשימת חברי המערכת, שאינה על פי סדר הא"ב, מופיע הרושובסקי ראשון ואחריו נתן זך), נאמר במפורש, שעל אף שמטרותיה של "לקראת" אינן מנוסחות וברורות, הרי ש"אי־הצגת המטרה אין פירושה התחמקות מדיון והבלעה עקרונית של הבעיות העומדות לפני סופר בכלל ולפני סופר ישראלי בפרט, כגון היחס בין האמנות לחברה, הקשר בין הסופר לקהל הרחב וכו'".

והנה, מהמשך המניפסט ברור שהעיתוי של הקמת "לקראת", מיד לאחר המלחמה, היה עניין קריטי, ובדרך זו או אחרת דמותה של הספרות הישראלית, שאליה חתרו אנשי החבורה, היתה בבחינת תגובה ספרותית למלחמה שהביאה להקמת המדינה: "דומה לנו שזה הניסיון הראשון ללכד חוג של אנשי־עט, שבכורי יצירתם הבשילו לאחר מלחמת השחרור, כלומר בשלהי שנות הארבעים. המציאות של ימינו אינה המציאות המלהיבה של שנות המלחמה שהעלתה חבורה מרובת־גוונים של יוצרים בשירה ובפרוזה. מציאותנו אפורה ודהה וזעופת־קלסתר — ודווקא לאורה תיבחן רמת היצירה. והמבחן חמור ביותר".

מי שרואים את המציאות של מדינת ישראל הצעירה של אחרי המלחמה כמציאות אפורה, דהויה וזעופה, ובעיקר כזאת שלאורה תיבחן הספרות בחומרה רבה, הם אלה שמתבוננים בה כבמציאות פוסט־טראומטית, שעל המלחמה הטראומטית שהצמיחה אותה כתב לימים הרשב בשירים שפירסם תחת שם העט גבי דניאל.

אנשי "לקראת" הציעו, אם כן, לתרבות הישראלית הצעירה פרסונה חדשה של משורר ישראלי, שעוצבה על ידיהם כתגובה פוסט־טראומטית למלחמה. אך בניגוד לחגיגיות הפיגורטיבית של אותה "חבורה מרובת־גוונים של יוצרים בשירה ובפרוזה" שהעלתה המלחמה, שכונתה לעתים "דור הפלמ"ח", הרי שבמרכז ההצעה הפואטית הישראלית של "לקראת" הוצבה הפיגורה של האירוניה, שאין כמותה כדי לשמור על מרחק בטוח מן הטראומה והכאב של מי שיצאו חבולים בנפשם מן המלחמה.

כך נתן זך הצעיר, שהפליג בזיקוק האירוניה הפוסט־טראומטית מול האימה מן המוות: "הוה זהיר. פתח את חייך / רק לרוחות הנושאות את ליטוף / המרחק. שא לחסר. השמע את קולך / רק בלילות הבדידות. דע את / היום, המועד, את הרגע ואל / תפציר. שעה לדומם. דע לברך על / הצל שמתחת לקרום הבשר. אל / תיחבא במלים. שב בידיעת תולעים, / בתבונת הרימה. אל תמתין". דברי הקול הדובר בשיר, הממליץ תוך אימוץ הטון של "ספרות החוכמה" על עמדה של בדידות נשגבת הניצבת בכל גדולתה מול המוות, מתגלים בסופו של השיר כהכנה אירונית להכרה באפסות ובשפלות של המוות ושל הגוף המתפורר.

הפחד מן המוות נעטף במעטפת אירונית שמרחיקה ומשכיחה מן הקורא את הטראומה המצמיתה של העמידה מול המוות. האירוניה מתגלה במיוחד בדרך הכפולה שמציע השיר להתבונן בהתקדמות הזמן האנושי לקראת המוות: מצד אחד, איפוק שממליץ להימנע מן החיפזון ולהתרכז באצילותו של ההווה האנושי, ומצד שני, ההצעה, שבאה לקראת סיומו של השיר, לעמוד מול המציאות המרה, לא להתחבא מאחורי המלים ולהכיר ללא שהיות במוות הגופני הנטול כל הילה ומשמעות. מול המציאות המרה של המוות מתגלה האירוניה שמיוסדת על ההצעה להתרכז בהווה שמופיע, עכשיו ובאופן אירוני, כ"אצילי".

הצבת הספרות של "לקראת" כתגובה לטראומות שעל בסיסן הוקמה מדינת ישראל יכולה גם לבאר את השם "לקראת". דברי הפתיחה של המניפסט — "לקראת. לקראת מה? השם מחייב כאילו סיפא משלימה. והיא איננה, משום, משום שכוונתנו לחפש אחריה" — מלמדים על מבט המופנה קדימה, לעתיד, מבט שפונה הלאה מן העבר של תלאות היהודים במאה העשרים עד להקמת מדינת ישראל, כשהוא מותיר אותן מאחוריו. ולכן, הבחירה בשם "לקראת" היא לא רק בחירה מודעת במבט המופנה קדימה, המתרכז בהווייתה העכשווית של מדינת ישראל, אלא זוהי גם בחירה במבט אירוני, מרוחק ואף מדחיק את העבר של טראומות השואה והמלחמה.

במקום הפאתוס הלאומי של ביטחון מוצק בדיבור ובמעשה הלאומי, שיש לייצגו בגאון באמצעות טרנסצנדטציה ו"גאולה" של מטעניו הטראומטיים, הניחו אנשי "לקראת" על סדר היום של הספרות הישראלית הצעירה דרך חדשה של הפקה, מן ההדחקה ומן העמעום של הטראומה, של היצירה הספרותית החדשה. לכן הם מצטטים בראש המניפסט שלהם את ק"מ פופנוב שכתב (בתרגומו של שלונסקי): "היקום הוא צר ובנחושתיים / הוא אכזרי וזעום־עפעפיים / אי שושנה ולא כַּמְשָׁה? / חפשו נא דרך חדשה". לכן, כך נראה, הם גם מכריזים שם על דבקותם "באותו דבר תמהוני ונפלא הקרוי ספרות. המלים — צבעים וצלילים מוטחים על גבי הנייר הלבן: בעדנה, בזעם, בתענוג, בכאב".

כמובן שבשימוש הנרחב שלהם במוסיקליות של לשון הדיבור הישראלית, שמיסגרה בתוכה, למשל, כפי שהראה הרשב בשירת עמיחי, את האלוזיות היהודיות, הליטורגיות והמקראיות, ממשיך להתקיים חיבור עם העבר. אך מן הבחינה הפיגורטיבית נקטו משוררי "לקראת" בתחבולה הספרותית של האירוניה ובאנדרסטייטמנט האנגלו־סקסי, כשבאמצעותם הם הרחיקו ועימעמו את הכאב הצורב של טראומות העבר. דמות הדובר בשירים היא ספקנית ואירונית, וכפי שנכתב באותו מניפסט: "חלפה־עברה מן הלב אותה תמימות, אותה אמונה של נעורים, כי 'אפשר לכבוש את העולם' בכוחנו אנו. את מקומן ירשו הספקנות, הציניות והמבוכה הרעה. ניזהר, אפוא, מהכרזות מפוצצות ומהתחייבויות שסופן עלול להיות מפח־נפש".

הבחירה של "לקראת" היתה בהווה ובעתיד הישראלי תוך שלילה והדחקה של טראומת הגורל היהודי במאה העשרים ושל הטראומה של מלחמת 48'. זוהי שיכחה, שהיא לעתים קרובות מעשה של השכחה, או אפילו הדחקה, כפוליטיקה של דחיית הזהות היהודית מפניה של הזהות הישראלית החדשה. התגובה להדחקה ישראלית זאת של הטראומה היהודית התבטאה בגזרת האלם שגזרו על עצמם אז הניצולים והמהגרים כדי שתתבטל, כביכול, זרותם והם יוכלו להשתלב במרחב הישראלי.

נגד האירוניה המרוחקת והמאופקת הזאת של השירה הישראלית של "דור המדינה", שהדחיקה את הטראומה והרחיקה את מי שמדבר בקולו האתני והיהודי הפרטיקולרי, כתב ארז ביטון, כמהגר מצפון אפריקה, בשירו "משהוא על רוח תזזית" שנכלל בספרו הראשון "מנחה מרוקאית" ושראה אור ב-1976, דברים נוקבים וישירים: "לאׁ תִהְיֶה אַנְחָתֵנוּ זָרָה, / לאׁ תִהְיֶה אַנְחָתֵנוּ מֻתָּרָה, / וְאַתֶּם דּוׂחִים בְּקַשׁ / תּוׂבְעִים לאׁ לִבְכּוׂת מַמָּשׁ / כִּי אִם בְּרִמְזֵי רְמָזִים". אך אם נשוב לאחור ונתבונן באמצעות שירו של ארז ביטון משנות השבעים בפועלו של בנימין הרושובסקי בראשית שנות החמישים, מה שיתקבל הוא שבמדינת ישראל הצעירה הפכה השאלה האתנית לאקוטית במיוחד. ולכן, כך נראה, חברו אנשי "לקראת" כדי להתמודד עם האתגר להמציא בשירה את הזהות הישראלית כזהות לאומית עם ממד מובהק של אוניברסליות שמתגברת על הפיצול האתני.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל פעלו בנימין הרושובסקי וחבריו לכינונה של רפובליקה ספרותית ישראלית. אך הדרך לממש פרויקט פוליטי זה בשדה הספרות העברית היתה לפתוח לפני הסופרים הילידים, או ליתר דיוק אלה שהמציאו עצמם כילידים, שכפי שהראתה חמוטל צמיר, הפכו את נוכחותם במרחב הישראלי למובנת מאליה, אשנבים לספרות אירופה והעולם, שכן, כדברי המניפסט, "דרכיה של הספרות העברית והכללית סתומות וחתומות בפני רוב האנשים הרוצים לדעתן" (ההדגשה במקור). כדי לכונן ספרות ישראלית "ילידית" צריך היה להרחיק (אך לא לנתק) את הספרות העברית מן ההיסטוריה היהודית רוויית הטראומות, ולהמיר אותה באידיאה האוניברסלית של האירופיות. בכך ביקשו אנשי "לקראת", והרושובסקי בראשם, לכונן את הספרות הישראלית באמצעות חילוצה מן הגורל של ספרות יהודית, שבטית ולוקאלית, השבויה בטראומות הקולקטיביות שלה.

כך עולה מדברי הפתיחה של חוברת "לקראת" (הראשונה בדפוס) מאדר תשי"ג: "לבעיות האנושיות הכלליות — נוספו אצלנו בתודעתו של היוצר בעיותיה הרציניות של הארץ חסרת המסורת התרבותית המושרשת וחסרת הסיכויים לרמה תרבותית נאותה בעתיד הקרוב, נוספו הסכנות והאחרויות לעצם קיומה של המדינה, משבר הקליטה התרבותית של עלייה שלא התכוננו לקראתה מבחינה זאת". תחושת הזרות התרבותית הזאת כלפי המהגרים החדשים הביאה בעקבותיה את זלזולם של מעצבי קאנון הספרות הישראלית בקולות ספרותיים שמדגישים את זהותם האתנית כביטוי של הטראומה היהודית. ספרות אתנית פרטיקולריסטית לא נחשבה לספרות ראויה. אגב, לא מעט ספרות אתנית, אשכנזית ומזרחית, לא קאנונית ו"לא ראויה" כזאת, ראתה אור בהוצאת "עקד", שבה גם פורסם ספר שיריו הראשון של ארז ביטון.

אך כל מה שכתבתי עד כה על בנימין הרשב הוא רק מחציתו של הסיפור. למרבה ההפתעה, בנוסף למשתמע מן השם "לקראת", כלומר מבט הפונה לעתיד הישראלי כשהוא מותיר מאחוריו את העבר היהודי, פעל אז בנימין הרושובסקי גם בכיוון היהודי המנוגד. למעשה, הוא פעל בעת ובעונה אחת בשני מישורים מקבילים וסותרים. מצד אחד, כאמור, הוא פעל להמצאת הספרות הישראלית באמצעות אוניברסליזציה שהדחיקה, בשם הישראליות החדשה, את הטראומות שלו ושל שותפיו לדרך. אך מצד שני, ובעוצמה לא פחותה, הוא שמר אמונים לדרכו כמשורר אתני יהודי והמשיך לכתוב שירה ביידיש, ואף היה שותף להקמתה של "יונג ישראל", החבורה הספרותית של סופרי היידיש במדינת ישראל, שבכתב העת שלה פירסם משירתו. וכך, ב-1951, בעוד שעל בניין הכנסת שבסמוך לדירתו מושלכות אבנים, שקד הרושובסקי (ה. בנימין) על כתיבה ביידיש של הפואמה האקספרסיוניסטית "די הענטשקע פון געוואַגטקײַט" ("כסיית האומץ"). כבר ב-1948 כתב ביידיש את שירי "פון מיליטערישן טאָג־בוך" ("מיומן צבאי"), ולימים היה למתרגם מרכזי של שירת יידיש מודרניסטית לעברית ולאנגלית.

זוהי, ללא ספק, תופעה יוצאת דופן של פעולה ספרותית נמרצת בהווה הישראלי של ראשית שנות החמישים, שכבר בישרה את הכיוון ההפוך של האתניזציה שתתחולל בקאנון הספרות הישראלית רק כמה עשורים מאוחר יותר. נראה שרק איש רוח ואמן בשיעור קומתו של בנימין הרשב יכול היה לשאת יחדיו את מה שבהקשר דומה דימה עצמו אמיל חביבי למי שנושא בשתי ידיו שני אבטיחים, שהם כה שונים ומנוגדים זה לזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות