"עולם היורה" הוא סרט עילג וסתמי

בניגוד לקודמיו, אין שום דבר מרהיב או משעשע ב"עולם היורה". הדמויות שבלוניות והעלילה צפויה. אם יש בסרט מפלצת, הרי היא זו שבראה אותו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
"עולם היורה"צילום: אי־פי
אורי קליין
אורי קליין

חלפו 22 שנים חלפו מאז הביא סטיבן ספילברג אל הקולנוע את "פארק היורה", רב המכר של מייקל קרייטון, ו–14 שנה מאז נוצר הסרט השלישי בסדרה, "פארק היורה 3", שספילברג הפיק וג'ו ג'ונסטון ביים. כעת מגיע הסרט הרביעי בסדרה, "עולם היורה", שוב בהפקתו של ספילברג והפעם בבימויו של קולין טרבורו. אני זוכר את הרגע שבו שלושת הדוקטורים ב"פארק היורה", ד"ר גרנט (סם ניל), ד"ר סאטלר (לורה דרן) וד"ר מלקולם (ג'ף גולדבלום), רואים לראשונה את הדינוזאורים במסע בפארק שהמיליארדר ג'ון המונד (ריצ'רד אתנבורו), שברא את הפארק בצלם חזונו הקפיטליסטי הנלהב, מארגן להם. אנחנו רואים את הפליאה בעיניהם לפני שאנחנו, הצופים, רואים את הדינוזאורים. כאשר המצלמה חושפת אותם מולנו לראשונה הפליאה בעיניהם נהפכת לפליאה שבעינינו. זה היה רגע של השתאות קולנועית אמיתית.

השתאות שכזאת אינה אפשרית עוד. התרגלנו למראה של הדינוזאורים, והדבר פגע כבר ב"העולם האבוד", סרט ההמשך ל"פארק היורה", שספילברג ביים ב–1997 וגם ב"פארק היורה 3", והוא פוגע שוב ב"עולם היורה". המראה מוכר לנו — הלמות כפות הרגליים של הדינוזאורים המתקרבים מוכרת לנו וגם צווחותיהם בפיהם הפעורים. בזיכרוננו הם כבר נהפכו מזמן למין שילוב בין דינוזאורים מגדלים שונים ומפלצות קולנועיות נוסח קינג קונג וגודזילה. הם איבדו את ייחודם, ואף אחד מהסרטים שהופקו בעקבות "פארק היורה", כולל הסרט הנוכחי, לא מצא לייחוד זה תחליף. אם לסכם בכמה מלים: אם ב"פארק היורה" הדינוזאורים הצליחו גם להבהיל וגם להקסים (אלה שאינם טורפי אדם, וסרטו של ספילברג הציג אפשרות של קרבה בינם לבין בני האדם), עם כל סרט נוסף בסדרה הדינוזאורים הבהילו פחות ולא הקסימו כלל, דבר שהופך את "עולם היורה" כעת לסרט אימה שהאימה נדמית שתולה בו מבחוץ.

"עולם היורה" מעלה לדיון שאלות מדעיות אתיות שונות מ"פארק היורה". אם לפני 22 שנה סוגיית השיבוט ניצבה במרכז הרובד העלילתי החיצוני של הסרט, ב"עולם היורה" זו סוגיית ההכלאה בין המינים. ההבדל העיקרי בין "פארק היורה" לשלושת הסרטים שהופקו בעקבותיו הוא שלרובד העלילתי החיצוני של הסרט היה גם סבטקסט.

הסבטקסט הוא שהפך את סרטו של ספילברג ליצירה מעניינת. ככל שהסדרה התפתחה, כך הסבטקסט נמוג, ובסרט החדש הוא נוכח אך ורק כרכיב עלילתי שהודבק עליו מבחוץ.
סרטי "פארק היורה" מעמתים את הקמאי, שבא לידי ביטוי בהחזרתם לחיים של הדינוזאורים מתוך קיומם הפרה־היסטורי, לנצחי, שהם ערכי המשפחה המסורתית. הסרט הראשון בסדרה מספר סיפור אחר לגמרי מזה של מה שמתרחש בפארק שיוצא מכלל שליטה, יחד עם הדינוזאורים שבו, שהקים המונד.

"פארק היורה" סיפר על גבר – ד"ר גרנט הפליאונטולוג – שאינו אוהב ילדים ואינו רוצה להיות אבא. בתחילת הסרט הוא מתייחס בעוינות לילד שמטריד אותו בשאלות לגבי עבודתו באתר שבו נמצאו שרידי דינוזאורים, ובעקבות אותה שיחה הוא מכריז על חוסר כוונתו להיות לאב בפני בת זוגו, ד"ר סאטלר, פליאונטולוגית אף היא, שעובדת יחד עמו ומתבוננת בחיבה בכל ילד שהיא רואה. כמו בכל סרטי האימה הטובים ביותר תפקידה של הטראומה שהגיבורים עוברים אינו נעוץ אך ורק בטראומה עצמה, אלא ביכולתה לחנך ולשנות את הנקלעים לתוכה.

במשך עלילת "פארק היורה", ד"ר גרנט מופרד משאר הדמויות יחד עם שני נכדיו של המונד, לקס המתבגרת וטים הצעיר ממנה, ובמשך ההרפתקאות שהשלושה עוברים (שכוללת אפילו החיאה של טים, שהתחשמל ממגע עם גדר חשמלית) ד"ר גרנט חושף את צדו האבהי המגונן. בסצינה הסופית בסרט, שמשלימה את זו הסמוכה לתחילת הסרט, שבה ד"ר גרנט מוטרד על ידי ילד סקרן ונרתע ממנו, ד"ר גרנט נראה יושב במסוק שלוקח את גיבורי הסרט מהאי, כששתי זרועותיו חובקות את לקס וטים, שמתרפקים עליו, כשמולו יושבת ד"ר סאטלר, המחייכת את אותו חיוך שאומר: ידעתי שאתה לא מה שאמרת שאתה. בתחילת הסרט השלישי בסדרה, אגב, נראה את ד"ר גרנט וד"ר סאטלר נשואים עם ילדים.

"עולם היורה"צילום: אי־פי

העיסוק במשפחות, ובנוכחותו או העדרו של האב בהן, היה מאז ומתמיד נושא מרכזי בקולנוע השמרני של ספילברג. השיא הגיע ב-1993, שבה ספילברג ביים שני סרטים הפועלים לכאורה בשני קצות הקשת של העשייה הקולנועית המתחלקת באופן סכמטי לבידור ולאמנות, "פארק היורה" וקודם לו "רשימת שינדלר". עד כמה שההשוואה ביניהם עלולה לזעזע, היה בהם מהמשותף לא רק בהיותם סרטים המתרחשים באתרים מסוגרים אלא משום שהם מייצגים היווצרות דמות אב סימבולית, מגוננת וגואלת.
החיות ב"פארק היורה" הן דינוזאריות. השיבוט של החיות נגרם עקב שילוב בין גנים של דינוזאורים שנמצאו ביתוש מאובן לבין גנים של זן של צפרדעים, שביכולתם לשנות את מינם, וכך להיהפך לנקבות שיכולות להפרות את עצמן. והאם יש משהו שעלול לעורר בהלה גברית יותר מנקבות שאינן זקוקות עוד לזכרים כדי להתרבות? בהלה זו מתחברת בסרט לבהלתו של ד"ר גרנט בתחילת הסרט מאבהות. חיבור זה הוא שהפך את "פארק היורה" לסרט הרפתקאות ואימה שחרג בהרבה מתחום סרטי המפלצות שבתוכו הוא נולד ואליו הוא התייחס במודע.

המסד האידיאולוגי שהניע את "פארק היורה" נגרר גם לסרטים הבאים בסדרה. אל מרכז הסיפור ב"העולם האבוד" חזר שוב ד"ר מלקולם, שוב בגילומו של ג'ף גולדבלום, כשאל המסע מצטרפת בתו המתבגרת, אך הסרט כמעט לא עשה דבר מיחסי האב והבת והם הצטרפו לשאר הרכיבים הסתמיים בסרט, אליו הגיחו לראשונה כוחות קפיטליסטיים וצבאיים, שכוחנותם המאיימת חרגה הרבה מעבר למיקוד בדמותו הקפיטליסטית ההזויה של ג'ון המונד בסרט הקודם (הוא מופיע גם בסרט זה, אך בדרכו ההזויה שינה את מהותו האידיאולוגית ונהפך לקפיטליסט עם יעד אקולוגי). ב"פארק היורה 3" המשפחתיות הפגועה חזרה לסדרה במלוא עוצמתה כאשר ד"ר גרנט מצטרף לצוות שמלווה הורים (ויליאם ה' מייסי וטיה לאוני), שבנם נעלם באתר דינוזאורים (ההתייחסות למינם של הדינוזאורים נדחקה לשולי העלילה בסרטים אלה, אף שפעמים אחדות בהם, כמו בסרט הנוכחי, מתייחסים לדינוזאורים בלשון נקבה).

"עולם היורה" ממשיך שיח משפחתי אידיאולוגי זה, אבל עושה זאת באופן עילג יותר מבסרטים הקודמים. אב ואם, שנישואיהם במשבר, שולחים את שני בניהם, זאק המתבגר (ניק רובינסון) ואחיו גריי (טיי סימפקינס) לפארק השעשועים שבו העלילה מתרחשת, שמנהלת דודתם, קלייר (ברייס דאלאס הווארד), המקבילה של ד"ר גרנט ב"פארק היורה":  אשת קריירה על גבול הקריקטורה כמעט, שאין לה מושג מה עושים עם ילדים, ודי מהר אחרי הגעתם של אחייניה לפארק, היא מפקירה אותם לעשות בו כרצונם.

"עולם היורה"צילום: אי־פי

בסרטים הקודמים בסדרה הנשים אמנם צרחו ללא הפסקה, אבל היה חוזק בהן ובשחקניות שגילמו אותן. ב"עולם היורה" חוזק זה אינו מורגש, ופרט לכך שהתסרוקת המוקפדת של קלייר משתבשת ככל שהסרט מתקדם, לא ניתן לחוש שחל בה שינוי (והיא ממשיכה לרוץ על עקביה הגבוהים גם ברגעי הסכנה החמורים ביותר). למגבלה זו, שמחדירה בסרט דלות אומללה, לא תורם גם הרומן הצפוי והמאולץ שמתפתח בינה לבין אוון (כריס פראט), שלא ברור מה הוא עושה בפארק פרט ליצירת קשר רוחני עם הדינוזאורים.

את מקומו של המונד תופס בסרט הזה בעליו הנוכחיים של הפארק (אירפאן קאן); יש בסרט גם מדען מושחת (בידי וונג) ונבל ששמו הוסקינס (וינסנט דונופריו), שרוצה לנצל את יכולת ההכלאה שפותחה בפארק למטרות צבאיות. אבל אף לא אחת מהדמויות האלה מפותחת היטב והיעלמותן של כמה מהן בנסיבות אכזריות אינו מעוררת שמץ של רגש. בסרט אין שיאים של ממש והוא אינו מצליח להפעים ולרתק. העובדה ששני אחייניה הצעירים של קלייר מוצאים את עצמם מבודדים בלב הסכנה במשך חלק נכבד של הסרט יכולה היתה ליצור מרכז רגשי שכזה העוסק באחווה בין אחים. אבל זאק וגריי הם דמויות כה שבלוניות, שמצוקתם אינה מעוררת שום הד של הזדהות.

לעומת "פארק היורה" המרהיב, והיו גם רגעים מרהיבים ומשעשעים בשני סרטי ההמשך הבאים, אין שום דבר מרהיב או משעשע ב"עולם היורה". הסרט הופק בתקציב ענק והאפקטים שלו משוכללים יותר מאלה שעיטרו את הסרט הראשון בסדרה, אבל יש בו משהו דל המבליט את היותו צאצא של הבי־מוביז משנות ה–50, ללא השנינות שאיפיינה רבים מסרטים דלי תקציב אלה. ברור ש"עולם היורה" הוא מוצר קולנועי קיצי, שמטרתו האחת היא לעשות הרבה כסף, מעצמו, מהמתקנים שיתווספו לפארקים המתייחסים לסדרה ומתעשיית המוצרים הנלווים לו. גם סרטי ההמשך הקודמים היו כאלה, אבל הם היו מוכנים לתת משהו לקהל תמורת הכסף שהוא יזרים לקופות.

ב"עולם היורה" נדמה שאפילו המטרה הזאת, שמומשה בסרטי ההמשך בחלקה בלבד, נעלמה מהתוצאה. הם מספקים לקהלם, שמרביתו אמור להיות בגיל של האחים בסרט, אך ורק את הסרט עצמו על כל רכיביו הצפויים, בלי לטרוח ולהוסיף לרכיבים אלה איזשהו ערך נוסף, שעשוי להפוך את הצפייה בסרט לחוויה שהיא בעלת נפח רב יותר מנסיעה במתקן בפארק שעשועים משוכלל. אם יש בסרט מפלצת, הרי היא זו שבראה אותו.

"עולם היורה". בימוי: קולין טרבורו; תסריט: ריק ג'פה, אמנדה סילבר, דרק קונולי, קולין טרבורו; צילום: ג'ון שוורצמן; מוזיקה: מייקל ג'יאצ'ינו; שחקנים: ברייס דאלאס האוורד, כריס פראט, ניק רובינסון, טיי סימפקינס, וינסנט דונופריו, אירפאן קאן, בידי וונג, עומר סי, ג'ודי גריר

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ