שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לא אנטישמיות, היסטריה

דניאל בלטמן
דניאל בלטמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל בלטמן
דניאל בלטמן

אין כנראה עם שסבל מחרמות במאות השנים האחרונות יותר מהעם היהודי. החרמת יהודים היתה תופעה בולטת החל במאה ה–19, והיא הלכה והתחזקה ככל שהיהודים השתלבו בחברה האירופית, ונהפכו לאזרחים בעלי מעמד שווה לזה של שאר האוכלוסייה. החרם האנטי־יהודי היה מכוון נגד השתלבותם בחברה, ונגד פעילותם הכלכלית או השפעתם הפוליטית. מטבע הדברים הוא זוהה עם האנטישמיות שרווחה בחברה האירופית, ומקובל לראות בו סוג של ביטוי עממי לה.

התגברות הפעילות של BDS באחרונה מעוררת זעקות שבר על האנטישמיות הגלובלית — הבוקעות מגרונם של שרי ממשלה ומומחים מטעם עצמם לענייני חרם ואנטישמיות. אחד הבולטים שבהם הוא העיתונאי בן־דרור ימיני, שתוך שימוש בשילוב של סיסמאות ריקות, חצאי אמיתות ודמגוגיה זולה קבע, ש"מדובר בתנועה העוסקת למעשה בשלילת זכות הקיום של מדינת ישראל", וכי "כמעט כל מה שאמרו הנאצים על היהודים אומרים היום תומכי ה־BDS על ישראל" (ynet, 1.6). קביעות אלה פורטות על נימי הזעם והעלבון של יהודים בישראל, שסוחבים אתם את המורשת הכואבת של היהודי המוחרם מן המאות שעברו. אבל בין החרם שהטילו אנטישמים על היהודים ובין הקריאה לחרם על ישראל כיום אין דבר במשותף. החרם ההיסטורי היה התקפה פרועה על מיעוט נרדף שנאבק על מקומו בחברה, ואילו החרם העכשווי נועד לסייע לשחרור של מיעוט חסר זכויות, הנתון לכיבוש ברוטלי כבר 48 שנים.

בדרך כלל, חרם הוא פעילות שצומחת מלמטה בשל מציאות שהשלטון אינו מתמודד אתה, ומטרתו ללחוץ על השלטון לשנות את מדיניותו. במאה ה–19 גורמים בחברה האירופית רצו לפעול נגד השלטון, שהתחמק מהתמודדות עם מתחים פנימיים במבנה החברתי והכלכלי של המדינה. התארגנות לחרם נגד היהודים היתה ביטוי לזעם של אותם גורמים, שראו ביהודים את בעייתם העיקרית. כך למשל, ההחלטות העיקריות שהתקבלו בקונגרס אנטישמי בינלאומי שהתקיים בדרזדן ב–1882, היו להגביל סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים יהודים, סוגיה שהטרידה במיוחד את הלא־יהודים בני המעמדות האלה בגרמניה. כך היה גם בחלקים שונים של האימפריה האוסטרית־הונגרית. הסיסמה העיקרית של האנטישמים בווינה בראשית המאה ה–20 היתה "אל תקנו מיהודים". אבל כשהממשלה הכריזה כי הסיסמה הזאת לא חוקית, שינו מפיצי רעיון החרם את הקריאה ל"קנו אצל סוחרים אלה ואלה בלבד".

תנועת החרם האנטישמית כוונה נגד שלטון שאינו פועל נגד מי שנחשב כלא שייך לאומה, ואף אויבה. את המקבילה הישראלית לתנועת החרם הזאת ניתן למצוא בחוגי הימין, שקוראים להחרים תוצרת ערבית, קריאה שבלטה בתקופת "צוק איתן": לא לקנות במזרח ירושלים פירות וירקות, לא לנסוע לנגב חומוס במסעדות בגליל ולא לחפש מציאות בחנויות צעצועים של ערבים. גם בישראל זוהי פעילות הצומחת מלמטה, המבטאת הלכי רוח בחברה, שהשלטון אינו יכול או אינו רוצה לתת להם ביטוי חקיקתי.

יהודים ניסו בעבר להשיב מלחמה שערה על ידי שימוש בחרם נגדי, אבל הדבר קרה רק כאשר מדינה נקטה מדיניות אנטי־יהודית מוצהרת, והנישול הכלכלי היה כלי הנשק שלה. כך נעשה למשל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, וההידרדרות שסבלו היהודים בכל תחומי החיים. גורמים יהודים באירופה ובארצות הברית ארגנו חרם אנטי־גרמני. זה התחיל בווילנה, המשיך לוורשה, ולאחר זמן קצר הוקמה ועדה ארצית לחרם האנטי־גרמני של יהודי פולין. התארגנויות דומות נעשו בקרב סוחרים יהודים באיסט־אנד בלונדון, וכן בקרב קבוצות של יהודים מהגרים ממזרח אירופה בפאריס. פעילות החרם התפשטה גם לקהילות יהודיות ביוון, ביוגוסלביה, באמריקה הלטינית, במצרים ובמקומות נוספים.

בארצות הברית היתה ההתארגנות לחרם רחבה במיוחד, וכללה כמה ארגונים יהודיים גדולים וחשובים, כולל הקונגרס היהודי העולמי ו"ברית העבודה", ארגון עובדים יהודי שמנה כ–500 אלף חברים. דרמטית במיוחד היתה החלטתו של הרב סטיבן וייז, מראשי הקונגרס היהודי העולמי ומנהיג ציוני חשוב, להצטרף לחרם, בטענה כי שיקולי מצפון ומוסר אנושי עולים על שיקולים פרגמטיים של רווח והפסד. מה שימיני ואחרים מסרבים להבין הוא, שה־BDS כיום דומה לתנועת החרם האנטי־גרמנית שיהודים ניסו לארגן בשנות ה–30, יותר מאשר לתנועות החרם האנטי־יהודי שהקימו אנטישמים בעבר בכל פינה באירופה.

טיעון שקרי ראשון הוא הקביעה כי BDS היא "תנועה". BDS היא תנועה בדיוק כמו שההתארגנויות לחרם אנטי־גרמני היו תנועה. מדובר במסגרת המנסה להציג עצמה כתנועה, אבל למעשה היא אוסף של רעיונות, ארגונים, פעילים וקבוצות, שיש ביניהם מכנה משותף רופף, והם פועלים בנפרד. אכן, יש ב־BDS מי שמטרתם להביא לדה־לגיטימציה של ישראל והם חולמים על היעלמותה, בהם גם אנטישמים הזויים, התופסים טרמפ על הפופולריות שלה. הם גם נהנים מכספים לא מעטים שזורמים אליהם. אבל גורמים אלה היו שם לפני שקמה BDS, ויהיו שם גם אחרי שתיעלם.

הטיעון השקרי השני, והחמור יותר, הוא הקביעה שהשמדת ישראל היא הפלטפורמה הפוליטית של המסגרת הזאת. רוב התומכים בחרם כזה או אחר על ישראל רחוקים מכך. הם לא עוסקים בשרטוט גבולות ולא שואפים להחזיר את תל אביב וחיפה לפלסטינים. פרופ' ג'ודית באטלר, אחת הדוברות הבולטות של BDS, כתבה כי מדובר במסגרת לא אלימה, המתמקדת במחאה נגד צורות בלתי חוקיות של נישול, כפייה ושלילת זכויות. BDS היא הדרך שבה שחקנים לא־מדינתיים יכולים לפעול נגד הכיבוש, הנישול, ההתנחלות הבלתי חוקית והטרור שמפעילה ישראל נגד הפלסטינים. מטרתה היא לשים קץ לצורה של הפרדה אזרחית המבוססת על עקרונות גזעניים, ולהיאבק על הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים.

אנטישמיות? ביטויים המזכירים את מה שהנאצים אמרו על היהודים? אלה קיימים רק בדמיונם של מי שמגיבים בהיסטריה, המזכירה את תגובת הנאצים לחרם האנטי־גרמני שניסו פעילים יהודים לארגן בכוחותיהם הדלים. שרת המשפטים ואחרים מציעים להחרים את המחרימים. כך נהגה גם המפלגה הנאצית כאשר אירגנה חרם אנטי־יהודי ב–1 באפריל 1933, בתגובה לחרם האנטי־גרמני של היהודים. הנאצים, שהיו שבויים בפנטזיות בדבר העוצמה היהודית העולמית, הגיבו באלימות מחשש שמא החרם ישבש את כלכלת גרמניה. מהם לא ניתן היה לצפות שיחליפו את הדמגוגיה האנטישמית במדיניות של צדק ושוויון כלפי קורבנותיהם. אולם התגובות של ההנהגה הישראלית ושל עיתונאים שונים מעידות, כי גם כאן מעדיפים את הרטוריקה הלאומנית ההיסטרית על פני אימוץ מדיניות שתביא לסיום הכיבוש, תייתר את קיומה של BDS ותחזיר למקומם השולי את אלה שמנצלים אותה לקידום התנגדותם לקיומה של ישראל.

פרופ' בלטמן הוא היסטוריון של השואה ורצח עם באוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ