שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ראובן מירן
ראובן מירן

ביום שישי, 19 ביוני 2015, מת המורה שלי לתנ"ך, לספרות ולדקדוק, אבל לי זה נודע רק בשבת בבוקר מחבר לכיתה. ולמרות שידעתי שזה יקרה באחד מן הימים, הלב נסדק. ככה זה קורה יותר ויותר כשהזמן עובר — או נכון יותר לומר, כשאנחנו חולפים על פני הזמן והגוף נחלש — אדם יקר לך ושרצית לפגוש לפחות עוד פעם אחת וכל פעם קרה משהו אחר שדחה את הפגישה ולא נפגשת אתו זה חמש שנים — אולי כי חששת שזאת תהיה הפגישה האחרונה ורצית לדחות את הקץ — האדם היקר הזה כבר לא יופיע לשום פגישה.

האיש הזה עיצב במידה רבה את עולמי ואת התייחסותי לעולם הזה, והוא המשורר הישראלי הכי אהוב עלי. הוא לימד אותי תנ"ך כהיסטוריה ספרותית מרתקת וחושנית, ספרות כחיים שמאחורי החיים, כמציאות נחווית, ודקדוק עברי — הוֹ, הדקדוק העברי שמעולם לא הבנתי — כצורך הכרחי, כמעט כמו אריתמטיקה או מתימטיקה.

אני רואה אותו עכשיו נכנס לכיתה, לבוש מכנסי חאקי וחולצה קצרת שרוול בקיץ, או לובש אפודה או סוודר צמר סרוג גס בחורף, אבל תמיד שפוף קמעא, שולח לעברנו מבט חצי מחויך־חצי סקפטי, לא דרך אלא מעל המשקפיים עם המסגרת השחורה העבה שהיו שמוטים מעט על אפו, אומר בוקר טוב או שלום, או משהו אחר שנשמע כמו רטינה עדינה של אין ברירה, מתיישב ואומר: "טוב, נו". הוא נראה תמיד אדיש ומשועמם משהו, אבל עמוק בתוכו, מאחורי מסך הקשיחות, ידעתי שרגשו רגשות וסערו סערות שרק חיוך אירוני עד ספקני, כמעט מבויש, הסגיר את קצה הקרחון הלוהט שלהן.

בתקופת בית הספר התיכון הוא טיפח בי את אהבת הספרות ואת אהבת הארץ הזאת, על נופיה ועל יושביה. כל יושביה, אלה שהיו כאן ואלה שבאו לכאן, יהודים וערבים, בני אדם. ממנו למדתי שאין אוניברסלי יותר מן המקומי, ואין שורשי יותר מן התָלוּש, ואין קול חזק יותר מן השקט המאופק, ואין יריעה רחבה יותר מן הצמצום, ואין שיר או סיפור חזקים ונחרתים יותר בלב ובזיכרון מאלה שמשאירים לקורא את המרחב החיוני לו לנשימה, להרגשה, למחשבה.

אריה סיוןצילום: דן קינן

לקראת סיום תיכון כצנלסון בכפר סבא — מגמה הוּמנית עם 22 בנות ו-4 בנים — וגם בצבא נהגתי לבקר אצלו ברמת השרון והייתי כמעט לבן־בית. דיברנו על שירה ועל ספרות ועל מה שקורה בארץ הזאת, שהוויסקי הסקוטי הטוב הקל עלינו לסבול.

אחר כך, כשחייתי לא מעט שנים בארצות רחוקות מן הארץ הזאת, התכתבנו קצת והתראינו פחות, והוא הזכיר לי את קיומה הגשמי והרוחני של הארץ הזאת, "ארץ מַעלָה", כשם אחד מספרי השירה המדויקים, המאופקים, המלוטשים כיהלומים והאמיתיים כל כך שלו. שוב חייתי באותה תקופה בארץ אפרורית אחת, והסתובבתי בשליחויות המוכרות כממלכתיות כאלה ואחרות ברחבי היבשת והעולם כולו, כשנחת בתיבת הדואר של אחת השגרירויות של ישראל באירופה בקיץ 1988 הספר הזה, "ארץ מַעלָה".

פרידה מאריה סיון - פרויקט מיוחד: מלים בסנדלים: עולמו השירי של אריה סיון |"כַּאֲשֶׁר אֶגַּע בָּךְ, תֵּאָנְחִי": אריה סיון, משורר של תאוות | שתי גירסאות לשיר אחד של אריה סיון | פרידה אישית מאוד מאריה סיון | "כְּשֶׁנְּשִׁימָתְךָ חָדְלָה, רֶטֶט עָבַר בְּחוֹפֵי הַזָּהָב שֶׁל עִירְךָ", שיר המוקדש לאריה סיון

עסקתי אז בכל דבר חוץ מאשר בשירה וספרות, אבל הוא הזכיר לי תמיד את הצד הנוסף המשותף לנו. "לראובן מירן, מן הארץ שהעלתה את שנֵינו, בידידות עמוקה", הוא כתב בהקדשה על הספר הזה, "ארץ מַעלָה", וצירף מכתב אישי שכתב בו, בין השאר: "ראובן יקירי, אני ממהר לשגר אליך את 'ארץ מעלָה'... קרא בו (אם כי אני מניח שמרבית השירים מוכרים לך) וזכרתָ את ציוֹן (לא חלילה ששכחת משהו). ארץ ציון בימים אלה חמה ולוהטת מאוד, ממש ימים טרופים — גם מחמת הלחות הנוראה במישור החוף. וצרה חדשה, מכה שלא כתובה לא בתורה ולא בקוראן: המֶדוזוֹת. לא מדוזות מיתולוגיות ולא אלגוריות ולא מטאפורות, אלא יצורים לבנים וכחולים הממלאים מזה חודש ימים את חופי הרחצה והופכים את הרחצה בים, שהיא משוש חיי, ענין למזוכיסטים מטורָפים". והוסיף דרישת שלום מאשתו עתידה ומבנו אלוף.

הנה זוהי תמצית שירתו של האיש הזה, המורה והחבר, במלים פשוטות: לא מדוזות מיתולוגיות ולא אלגוריות ולא מטאפורות, אלא יצורים לבנים וכחולים. כי אין מורכב יותר מן הפשוט, ואין מרומז יותר מן הקונקרטי.

היה שלום, אריה סיון, ותִנעם לך ארץ מעלָה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ