שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לי מרווין והגבריות הישראלית

ב"12 הנועזים" מרווין היה הכלב הגדול, שמחשל חבורת פראים נגד הנאצים. בדמיון הקולקטיבי הישראלי הוא הפך לאחד מגיבורי ששת הימים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורין מוריס
אורין מוריס

השנים היו שנות השמונים, והמקום היה צפת. הגענו עד לצפת בגלל שהשנים היו שנות השמונים, ואז עוד היה נוהג כזה להוציא את העובד ומשפחתו לנופש מדי כמה רגלים. עובד אז היה עדיין מועסק במקום עבודתו, וכולם הכירו את כולם, וכולם סבלו מכולם קשות, ורק יצאו מהאינפלציה הארורה, והבוץ הלבנוני עוד דבק בסוליות נעלי המילואים של האבות.

מספיק. כי מה שאני מבקש כאן לתאר הוא בוקר בהיר אחד, כשבדיוק הגענו לחניית המלון בצפת ואבי, שהיה עיתונאי ולא היה מחמיץ עדכון חדשות אחד גם בזמן נופשון מסובסד, המשיך לשבת באוטו למרות שכבר הגענו, כי בדיוק התחיל הטיט טיט טייייט של החדשות ברדיו. אני נשארתי עם אבי, מחקה את מנהגו ומאזין לחדשות גם כן. מתישהו בסמוך לפתיחת המהדורה, הודיע הקריין בקול רשמי ורציני שמת השחקן האמריקאי לי מרווין. הלך לעולמו אתמול, והוא בן 63 במותו.

לי, כמובן, כל זה אמר מעט מאוד. כמעט כלום. אבל מאחר שחוויתי את העולם בעיקר דרך תיווכו הדרוך של אבי וראיתי שהוא מגיב לידיעה מתוך איזו איכות נפשית, עשיתי התאמה לחומרה ולהשתאות לנוכח דבר מותו של השחקן האמריקאי לי מרווין.

לא מזמן היה לי יום הולדת, וליום ההולדת קיבלתי במתנה ביוגרפיה מקיפה של לי מרווין מאת דוויין אפסטיין ושמה "Lee Marvin: Point Blank".

מרווין סיפר לנו סיפור, אומר אפסטיין, סיפור בראשיתי, על קין והבל. הוא סיפר לנו שאין זה עולם של חסד, אלא של אלימות. Brute force, אומרים באנגלית. והיה לו הלוּק, הגזרה והמוניטין להצדיק זאת; כלוחם מעוטר מהתיאטרון הפאסיפי של קרבות חיל הנחתים באיי יפן. הוא נפצע קשה וחילץ עצמו בזחילה לאחור מאימי המלחמה. פחות מעשרה אנשים מיחידתו המקורית שרדו את כל סבבי הלחימה.

עם המטען הזה הוא הגיע להוליווד, שבתחילה לא ידעה מה בדיוק לעשות בשחקן המגודל ואפור השיער הזה, שהכסיף כבר בגיל שלושים. ליהקו אותו בתחילה כחייל, והוא ידע את כל התרגילים. רק באמצע שנות השישים החל להתמקם במרכז הבימה, וככל שההיסטוריה האמריקאית האפילה, כך כוכבו הלך ודרך.

לי מרווין. גוי מגודל ושתקןצילום: ויקיפדיה

אבל השאלה עדיין נותרת, מה לאבי בחניון וללי מרווין? מדוע נפלו פניו כאילו נתבשר לו שנפל חבר? הסיבות לכך הן, כרגיל, בחיכוך הלא לגמרי מפוענח שבין הנסיבתי להיסטורי. מרווין אמנם מת בשנת 87', אבל הישראלים התוודעו אליו, או נכון יותר התאהבו בו סופית, עשרים שנים קודם לכן, ב-67', כאשר להיטו הקולנועי הגדול יצא לאקרנים. כאן הוא נקרא "שנים־עשר הנועזים" (במקור: The Dirty Dozen), וברור שבעצם החילוף שבין "מלוכלך" ל"נועז" טמון רמז לאהבה שפרחה, כמו גם לייחודה של שנת היציאה של הסרט שהצטלבה עם החגיגית שבמלחמות ישראל.

בסרט אמנם נלחמו תריסר המעטים מול רבים באולטימטיווי שבאויבי ישראל: הנאצים, ואילו אנו כאן נאלצנו להסתפק בערבים. אבל באחוות הלוחמים שבסרט יש לא מעט מהמשותף עם הווי המילואים: אותה אמביוולנטיות של חבורת גברים שרוצה לפרוק עול ובה בעת מקודדת לציית ולסגור שורות אל מול אויבים אמיתיים ומדומים. ומרווין היה הכלב הגדול, זה שמחשל את חבורת הפראים בצליפת המשמעת ומכוות המלחמה. מכאן, שבדמיון הקולקטיבי הישראלי נהפך לי מרווין לאחד מגיבורי ששת הימים. אלה מהאלבומים.

זאת ועוד: להבדיל מגיבורי האלבומים שלנו, שהיו קצת מתחזים, במרווין היה הדבר האמיתי. הצברים הראשונים הרי עטו תחפושת דקה, שבגירוד של דור אחד יכולת לחוש ביהודי הגלותי נושה בהם מאחור. ואילו מרווין היה, מצד אביו, ממשפחה לוחמת שהשתתפה בכל מלחמות אמריקה מאז המהפכה; ומצד אמו, היה צאצא ישיר לוושינגטון, אבי המהפכה (אמו אף נשאה שם זה). כלומר, מרווין היה כליל הפנטסיה שלנו, של הגוי המגודל והשתקן, שבהגיענו לארץ ניסינו לצמוח ולהיות כמוהו. ודעיכתו המוקדמת כל כך של לי מרווין סימנה אולי את חוסר הסיכוי של הגבריות הזאת להתהוות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ