שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דניאל בלטמן
דניאל בלטמן
דניאל בלטמן
דניאל בלטמן

בשנת 1927 פירסם המסאי הצרפתי ז'וליאן בנדה את ספרו רב ההשפעה La Trahison des Clercs, שתורגם לאנגלית תחת הכותרת "בגידת האינטלקטואלים". בנדה טוען, כי בעבר ליוותה את האינטליגנציה תחושה של אמונה בייעודה כנושאת שליחות מוסרית ומסמנת את הדרך אל הטוב. האנושות אמנם ביצעה עוולות ופשעים לאורך כל ההיסטוריה, אבל הודות לאינטלקטואלים שימרה את זיכרון הטוב והצודק.

בסוף שנות ה–20 של המאה העשרים, קובע בנדה, בגדה האינטליגנציה בייעודה. היא הפכה לנושאת הדגל של המאבק בהשכלה, בנאורות, בחתירה אל הטוב, והתגייסה לקידום רעיונות המקדמים דיכוי, גזענות ועוול.

עם הבעיה הזאת התמודד גם המשורר הפולני וחתן פרס נובל צ'סלב מילוש. ב–1953 הוא פירסם את ספרו "הנפש השבויה", שבו ניתח את התנהגותם של חלק מהאינטלקטואלים הפולנים לאחר השתלטות הקומוניזם בשלהי שנות ה–40. מילוש מנסה להבין מדוע עיתונאים ואנשי אקדמיה ותרבות, שלא סבלו מדיכוי ומרדיפות, נהפכו לבעלי בריתו של משטר דכאני, שפגע בחופש הביטוי והיצירה.

התופעה המטרידה הזאת נמשכה לאורך כל המאה העשרים. ב–1986, למשל, פירסמה האקדמיה הסרבית למדע ואמנויות מנשר ראשון מסוגו מאז תום מלחמת העולם השנייה, שבו תמכה ברעיון של סרביה הגדולה. המוסד הייצוגי של האינטליגנציה הסרבית תמך ברעיון שקידמו הצ'טניקים הסרבים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים והאיטלקים בתקופת כיבושה של יוגוסלביה במלחמת העולם השנייה — רעיון שבמרכזו טיהור אתני של הקרואטים והמוסלמים הבוסנים.

אלו הן, כמובן, רק דוגמאות ספורות לתופעה שעליה מדבר בנדה. גם בישראל יש כיום קבוצה של אינטלקטואלים, הרואים עצמם כאבירי האמת והצדק, אך מתגייסים כדי להצדיק מדיניות של אפליה ודיכוי, המלווה בהכחשה של פשעים נגד האנושות שמבצעת המדינה.

הדוגמה הבולטת והקולנית ביותר לתופעה הזאת היא העיתונאי בן דרור ימיני, והמאבק שהוא מנהל נגד מה שהוא מכנה "תעשיית השקרים", ככותרת ספרו האחרון. ימיני החליט לצאת למסע צלב, שתכליתו הסרת המסיכה מעל השקרים הרווחים בדעת הקהל העולמית, ובמיוחד אצל אנשי אקדמיה, ביחס לישראל.

בעקבות מאמר שכתבתי על BDS, התנועה הקוראת להחרים את ישראל ("לא אנטישמיות, היסטריה", "הארץ" 19.6) פירסם ימיני מאמר ב"ידיעות אחרונות" ("הונאה אקדמית", 26.5), המייצג את דרכי הטיעון האופייניות לאינטלקטואלים מהסוג שעליהם מדבר בנדה.

ימיני אינו משיב על טענתי המרכזית — שההשוואה שהוא עורך בין BDS לבין הנאצים בשקר יסודה. במקום זאת הוא שב ומזכיר שלושה פעילים פלסטינים של BDS: עומר ברגותי, העיתונאי הפלסטיני־האמריקאי עלי אבונימה, והפרופ' למדע המדינה אסד אבו חליל. השלושה הם מהרדיקלים שבאנשי BDS, ותומכים בהפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה. מדובר אכן בפתרון קיצוני, שגם אני — כמי שמאמין בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית — מתקשה לקבלו. אלא שלפי ימיני הרעיון הזה איננו לגיטימי כלל, ומעיד על שאיפה לחסל את ישראל. הבעיה היא שהדמיון בין הדרישה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה ובין התפישות הנאציות קיים רק במוחו של ימיני.

שלא במקרה נמנע ימיני מלהתייחס לפעילים בולטים וחשובים אחרים של BDS. הוא כמובן לא מסוגל להפנים את העובדה שלא כל העם היהודי רואה בישראל את הביטוי היחיד של החיים היהודיים בדורנו, ושהזדהות עם מדינת ישראל איננה חיונית לתחושת הזהות היהודית שלהם. מה הקשר בין זה לבין אנטישמיות? האם נטלי זמון־דייוויס, אחת ההיסטוריוניות החשובות בארה"ב, חוקרת הספרות והתרבות ג'ודית באטלר, הסוציולוגית הבריטית לין סגל, האמנית יעל ברתנא, או פעילת זכויות האדם פנינה פיילר מקיבוץ יד חנה, שעברה כבר את גיל 90 — כולן חתומות על BDS — הן אנטישמיות?

כתועמלן לאומי ישראלי נתקף ימיני בהיסטריה כשהוא חושב שמשווים בין ישראל לבין המשטר הנאצי. נאציפיקציה, הוא זועק כנגד הקבלות שעשיתי בין תופעות אנטישמיות בעבר לעוולות שמבצעת ישראל היום. ימיני הוא משפטן בהשכלתו, אבל כישוריו כהיסטוריון מוגבלים. נאציפיקציה הוא מונח המתייחס להשתלטותה ההדרגתית של המפלגה הנאצית על מוסדות המדינה בגרמניה ולמאמץ להופכה למדינה נאצית. "גלייכשלטונג" (האחדה) קראו לזה הגרמנים. הזעזוע הדמגוגי של ימיני לא עומד במבחן הדיון ההיסטורי. הבחינה ההשוואתית היא לחם חוקו של ההיסטוריון. ישראל כמובן אינה גרמניה הנאצית, אבל זה לא אומר שלא קיימות בה תופעות, מגמות, ובוודאי דעות שרווחו בימין הגרמני בשנות ה–30 ובאו לידי ביטוי גם במדיניות כלפי היהודים.

בניגוד לקביעתו, אני קורא אותו בקפדנות למרות שקשה להשתלט על ההיקף העצום של מאמרי התעמולה שלו. הגות גדולה אין שם ובהחלט מספיק לקרוא את ספרו, שהיה יכול לקבל מקום של כבוד בפולין של שנות ה–50 או בצפון קוריאה של היום. הנה כמה דוגמאות: נכבה פלסטינית? מה פתאום. מדובר בכלל בנכבה יהודית שבמסגרתה גורשו מאות אלפי יהודים מארצות האיסלאם. השאלה אם חלק גדול מהם גורש ממש או שמא רצה לצאת בגלל כמיהתו לציון, אינה מועלית. ג'נוסייד ארמני? אולי. יש חוקרים שאומרים כך ויש שאומרים אחרת. יחליט הקורא. דרך טיעון קלאסית של מכחישים למיניהם. ובכלל, מה רוצים מישראל? רוב הביקורת עליה מונעת על ידי אנטישמיות והתנגדות לקיומה. מבקריה לא אומרים מלה על דאעש, על מוסלמים הטובחים במוסלמים, על הרציחות ההמוניות באפריקה, על פוטין וצ'צ'ניה ובכלל על טבע האדם, הרע מנעוריו.

ימיני בוודאי לא יודע שזה מה שאמר היטלר ב–1938 לאחר כישלונה של ועידת אוויאן, שניסתה למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים שיצאו מגרמניה ואוסטריה, אך במהלכה התברר שהיהודים מעניינים את העולם כשלג דאשתקד. מה רוצים מגרמניה, טען היטלר — הנה, בשום מקום לא רוצים את היהודים, ורק אלינו באים בטענות.

פרופ' בלטמן הוא היסטוריון של תקופת השואה באוניברסיטה העברית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ