שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עופר אדרת
עופר אדרת
תיבת דואר בשכונת קרית יובל בירושלים, ב–1951 . שירותים מתקדמים כמו העברת כספים לחו"ל ותיבות דואר ברחובצילום: אברהם מלבסקי / ארכיון התצלומים קק"ל
עופר אדרת
עופר אדרת

פעם בשבוע, ביום רביעי, יצא רץ מירושלים ובאמתחתו דברי דואר. התחנות שלו כללו את יפו, חיפה, עכו, צור, צידון, ביירות, דמשק וקושטא (איסטנבול). בכל תחנה היה פורש את מטפחתו על האדמה ומניח עליה את ערימת המכתבים. הנמענים נדרשו ללקט בעצמם את פריטי הדואר שיועדו להם. כך, במחצית הראשונה של המאה ה–19, החל לפעול שירות הדואר בארץ ישראל תחת השלטון העות'מאני.

כמעט 200 שנה חלפו מאז. הדואר הטורקי הפרימיטיבי כבר מזמן לא כאן וגם את המכתבים שהיו דרך תקשורת פופולארית במאה ה–20 החליפו בעשורים האחרונים הודעות דואר אלקטרוני ומסרונים. אין פלא אפוא שאיש לא יצא להפגין כשבחודש שעבר בישרו הכותרות על "ימיה האחרונים של תיבת הדואר".בדואר ישראל הודיעו אז על סגירת רוב תיבות הדואר בירושלים בעקבות חוסר שימוש.

לקראת סופו של עידן ולפני שגם סניפי הדואר ייעלמו מהנוף העירוני ויהפכו למוצג היסטורי, עיון בזיכרונותיהם של בני התקופה מאפשר לשרטט מחדש את חבלי הלידה המרתקים של הדואר הארצישראלי. שירות הדואר הטורקי נודע לשמצה כגרוע, אטי ובלתי אמין. ה"דוורים" שלו נעזרו בגמלים, בחמורים ובדיליז'אנסים - כרכרות נוסעים מהירות, רתומות לסוסים. בתחילת הדרך הוא נהנה ממונופול בארץ, אך במרוצת המאה ה–19 התמלאה הארץ בשירותי דואר חלופיים, שהציעו ארצות אחרות כמו צרפת, אנגליה, פרוסיה, רוסיה ואיטליה.

תיבת דואר שנאטמה, בחודש שעבר בירושליםצילום: אוליבייה פיטוסי

תושביה היהודים של הארץ העדיפו להשתמש בשירותי הדואר האוסטרי, שהחלו ב–1848. "לדואר האוסטרי היו שני חיילים ערבים עם עגלה, שהיתה שייכת לדואר, שהביאו את הדואר האוסטרי מיפו לירושלים", נכתב בזיכרונות שהובאו בספרו של פרופ' יהושע בן אריה, "ירושלים החדשה בראשיתה". "מוטב להטריח עצמך לפוסטה האוסטרית. פוסטה זו סדריה יפים ופעולותיה מדויקות. כך תוכל לבטוח כי אמנם יגיע המכתב", העיד בן התקופה.

דוד ילין דיבר אף הוא בשבחו של הדואר האוסטרי. "ואם אמנם כל המסחרים בירושלים דלים ורפים, הנה סחר משלוח המכתבים פורח ומשגשג ב"ה", כתב. "היהודים בירושלים הורגלו רובם בפוסטה האוסטרית הזאת... כי בית פקידותה אצל רחוב היהודים ופקידיה מדברים אשכנזית".

יהודים אחרים השתמשו בדואר הרוסי. אברהם סולומיארק, מנהל הדואר הרוסי בירושלים, סיפר: "המוסדות הציבוריים העבריים מבכרים לשלוח את מכתביהם וחוברותיהם הנדפסים לנדיבים היהודים בערי רוסיה ע"י הדואר הרוסי, בהיותם בטוחים כי בדרך זו יכנסו לרוסיה מבלי עכוב מצד הצנזוריה".

ב–1892 חל שיפור בהובלת הדואר, עם הקמת מסילת הברזל בין יפו לירושלים. הדואר הועבר אז מדי יום ליישובים לאורך המסילה. עם זאת, רק מי שהשתמש בשירותי הדואר הטורקי נהנה ממנו, שכן השלטונות הטורקיים אסרו על מדינות אחרות להשתמש ברכבת להובלת הדואר.

מתנדבים ממיינים דואר בסניף המרכזי בירושלים, ב-1967צילום: ד"ר קורט מאירוביץ'

ארצות אירופה, בתגובה, סירבו להעמיס חבילות דואר טורקי על אוניות אירופיות. הן שיפרו את שירות הובלת הדואר בעגלות מהירות בין יפו לירושלים, שיצאו מוקדם בבוקר והגיעו ליעדן עוד בטרם עשתה זאת הרכבת האטית. הדואר האוסטרי למשל נשלח באוניות קיטור שעגנו ביפו והובא משם לירושלים על ידי רוכבי סוסים. ריבוי שירותי הדואר התבטא גם בצבעים השונים של תיבות הדואר שהוצבו ברחובות העיר. התיבות של הדואר הגרמני נצבעו כחול. האוסטרי — צהוב, והטורקי — אדום.

כדי להתחרות על כספם של הלקוחות היהודים, הנהיגו הטורקים סניף דואר יהודי בעיר העתיקה בירושלים. ב–1895 נפתח ברחוב היהודים הסניף החדש שמעליו התנוסס שלט בעברית — "פאסט תורכית". חותמת הדואר שלו נשאה את השם "ירושלם" בעברית. גלויות הדואר שהונפקו בו כללו פסוקים בלשון הקודש.

למנהל הסניף מונה אליהו הוניג, איש ציבור מפורסם, שעלה עם משפחתו מרוסיה 20 שנה לפני כן. במודעה שפורסמה בעיתונות התקופה התבשרו תושביה היהודים של ירושלים על פתיחת הסניף ברחוב היהודים "לקבל מכתבים ופאקעטין (חבילות, ע"א) לכל ערי התבל, מכתבי אחריות (דואר רשום, ע"א), וכדומה. ובכל יום ויום ישולחו לתעודתם".

הדואר היהודי הציע ללקוחותיו שירותים מתקדמים כמו העברת כספים לחו"ל, חלוקת מכתבים לבתי התושבים והצבת תיבות דואר ברחוב. פתיחתו היתה אירוע מכונן בתולדות היישוב היהודי בארץ. "דבר חדש נעשה פה, אשר ישמח את לב כל איש יהודי, והוא ממשלת תוגרמה (כינוי לטורקיה בפי היהודים, ע"א) כוננה את הפוסט ברחוב היהודים... חותם הפוסט אשר ברחוב ההוא ישא כעת את השם 'ירושלים' גם בעברית, דבר אשר לא היה עוד כמוהו", נכתב בעיתון "המגיד" ב–1896.

ילין תיאר את ההשפעה הגדולה שהיתה לפתיחת הדואר היהודי בירושלים על יהודי הגולה. "שמחו גם רבים מאחינו בחו"ל, למראה שם עיר קדשנו רשום בשפתנו בחותם מכתבים רבים הבאים אליהם מירושלים", כתב. "רבים מאחינו בני חו"ל מבקשים ממכריהם פה כי ישלחו להם מכתביהם דווקא בפוסטה הזאת, ואת לבם ישימו בתחום הפקיד את תווי הפוסטה כי השם 'ירושלים' אשר בעברית יהיה כולו על התווים", הוסיף.

מתנדבות מחלקות מכתבים בירושלים ב-1967צילום: זאב רדובן / ארכיון התצלומים קק"ל

בשלב מסוים חששו הטורקים מההתעוררות הלאומית של יהודי ארץ ישראל שהתחזקה בעקבות שירותי הדואר והורו להפסיק את השימוש בחותמת העברית. "נמצאו אז שוביניסטים גם בתורקיה... שהשם 'ירושלים' בעברית על בולי הדאר היה כעשן בעיניהם, והפריעו לקיומו של סניף הדואר העברי המיוחד הירושלמי", כתב זלמן בן טובים.

הוניג נאלץ לנסוע פעמיים לאיסטנבול כדי לדבר אל לבם של השליטים בניסיון למנוע את רוע הגזרה. לימים סיפרה משפחתו כי עשה זאת, בין היתר, באמצעות "באקשיש". לבסוף הוא הוכרח לוותר על החותמת העברית והחליף אותה בחותמת בצרפתית שבה נכתב "הרובע היהודי".

את גלויות הדואר הקפיד הוניג לעטר בכיתוב בעברית לצד סמלי האימפריה העות'מאנית. כך, לצד כיתוב כמו "תובב"א" ("תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן") שנלווה לשם "ירושלים" והביטוי "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני" הופיעו על הגלויות סמלי חצי סהר וכוכב.

הוניג עצמו ביטא בלבושו את השילוב בין יהדותו לנאמנותו לשלטון הטורקי. הוא חבש תרבוש ועטה זקן כרב יהודי. הטורקים כינו אותו בכינוי הכבוד "אפנדי".

את תיבות הדואר למשלוח המכתבים הציב גם בשכונות רחוקות. במודעה שפורסמה ב–1901 בעיתון "החבצלת" תיאר את שיפור השירות: "למען הקל על הקהל נתלו בשכונות היהודים תיבות הפאסט אשר לממשלתנו הרוממה, אשר בהן יותנו מכתבים אשר עליהם יונחו תווי הפאסטה העות'מאנית. ארבע תבות בתוך העיר, חמש בשכונות מאה שערים, בית ישראל, מחנה יהודיה, מזכרת משה ונחלת שבעה. תיבה אחת בתחנת מסילת הברזל. שליח מיוחד מהפאסט העברית ילך בכל יום לפנות ערב לפתוח את התיבות ולהוציא את המכתבים אל הפוסטה אשר ברחוב היהודים".

סניף הדואר במרכזי בירושלים ב-1954צילום: אדי הירשביין / ארכיון ביתמונה

מקורות היסטוריים רבים שמתארים את פועלו של הוניג קובצו בספרו של ד"ר לביא שי מ–2012, "דבש בירושלים: אליהו האניג — איש ירושלים: תקופתו, פועלו ומשפחתו". בין היתר, מתואר שם מינויו של הוניג לפקיד הדואר הרשמי של הקיסר הגרמני וילהלם השני, בעת ביקורו ההיסטורי בירושלים ב–1898.

הוניג התבקש אז "לפתוח סניף דואר ליד מחנהו של הקיסר, לשימוש הפמליה המלכותית". על חותמת הדואר של סניף זה הופיעה הכתובת בערבית ובאנגלית: "מחנה מלכותי, ירושלים". מדי יום רכב לשם הוניג על סוס, כדי לספק את דרישותיהם של הגרמנים. מאות מכתבים וגלויות דואר שלחו פמליית הקיסר, אורחיו והתיירים שבאו למחנה לרגל המאורע.

העידן הראשון של הדואר הארצישראלי הסתיים לפני כמאה שנה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשסוכנויות הדואר הזרות שפעלו בארץ ישראל נסגרו. ב–1917, אחרי סילוק הטורקים ובואם של הבריטים לארץ, נפתח עידן חדש. על הבולים החדשים נכתב "פלשתינה־א"י" בשלוש השפות הרשמיות — אנגלית, עברית וערבית. רכבות וכלי רכב העבירו את הדואר ברחבי הארץ ושירותי הדואר והתקשורת שופרו והורחבו. בשנות ה–30 נבנו בתי הדואר המרשימים בירושלים וביפו.

הבול העברי הראשון הונפק עם קום המדינה. הוא עוטר במטבעות יהודיים עתיקים. "אני משוכנע שביום הופעת הבולים נהיה במצב מלחמה עם ארצות ערב השכנות. מסיבה זו בחרתי לבולינו מטבעות מתקופת מלחמת היהודים ומרד בר כוכבא", כתב אוטה וליש, שעיצב אותם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ