כיצד הניאו-ליברליזם כבש את העולם בסערה - עיון - הארץ

כיצד הניאו-ליברליזם כבש את העולם בסערה

משנות ה-70 הפכה האמונה הניאו-ליברלית לדתן של כמעט כל המדינות. הספר "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם" דן בשאלה איך, לעזאזל, זה קרה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל אלבשן
יובל אלבשן

קיצור תולדות הניאו־ליברליזם
דיוויד הארווי. תירגם מאנגלית: גיא הרלינג. אחרית דבר: רונן מנדלקרן. הוצאת מולד, 328 עמודים, 
64 שקלים

כדי להכיר את חלומם הרטוב של חסידי כת הניאו־ליברליזם לא צריך להתאמץ ולצאת למסע חיפושים ארוך. אפשר להפליג בזמן 12 שנים לאחור 
וכ–1,200 קילומטרים מזרחה מישראל. שם, בעיראק ה"חופשית", הכריז הנשיא ג'ורג' בוש כי החירות היא כשלעצמה צידוק מספיק למלחמה בעיראק, וכי "החירות היא מתת האל לכל איש ואשה בעולמנו, וכמעצמה הגדולה עלי אדמות עלינו לסייע להפצת החירות".

בוש לא הסתפק בהצהרות חגיגיות, והסביר מהי אותה חירות למעשה. באמצעות ארבעה צווים שפירסמה הנציבות הזמנית של הקואליציה בעיראק הוכרז על "הפרטה מלאה של חברות ציבוריות, הענקת זכויות קניין מלאות על עסקים עיראקיים לחברות זרות, החזרי הון מלא למשקיעים זרים... הכפפת הבנקים של עיראק לפיקוח זר, טיפול ברמה הלאומית בחברות זרות... ביטולם של כמעט כל מחסומי הסחר", והרשימה עוד ארוכה. הוראות אלה חלו על כל תחומי הכלכלה, על כל השירות הציבורי, אמצעי התקשורת, ענפי הייצור, השירותים, הפיננסים והתעשייה. רק תחום הנפט יצא מן הכלל (והסיבה ברורה: הנפט הוא משאב מניב הכנסות שאמורות לממן את המשך המלחמה ויש לו חשיבות גיאופוליטית). הממשל גם הטיל על שוק העבודה רגולציה קשוחה, כך ששביתות במגזרים חיוניים נאסרו כליל וזכות ההתאגדות הוגבלה למדי. בנוסף, נקבעו חוקי זכויות יוצרים וזכויות קניין רוחני קפדניים ונקבעו הסדרי "סחר חופשי" בינלאומיים שאינם ניתנים לביטול.

חסידי הניאו־ליברליזם לא נסוגו גם כשהתברר שיש בעיה חוקית עם הצווים הללו (בשל אמנות האג וז'נבה, האוסרות על כוח כובש למכור נכסים של מדינה כבושה) וגורמים פנים־עיראקיים התנגדו למה שהם כינו בזעם "הפונדמנטליזם של השוק החופשי". ממשלת הביניים שמונתה על ידי האמריקאים והוכרזה כ"ריבונית" ביוני 2004 אישררה את החוקים והצווים שפירסמה הנציבות הזמנית ובכך הכשירה אותם. נציגו הבכיר של בוש בעיראק הביע תקווה לאחר האשרור כי ההסדרים הממסדיים האלו "יקבלו חיים ותנופה משל עצמם" עד שלא יהיה אפשר לבטלם.

"לא נשלם על המשבר שלהם". מי יעצור את הרכבתצילום: פייטבק, לה ריפוסטה

אם תרצו, זו תמצית האמונה הניאו־ליברלית. כוהניו, שתפסו עמדות בעשורים האחרונים בכל מוקדי ההשפעה בעולם המערבי — בחוגי הכלכלה באקדמיה, בתקשורת, בשירות הציבורי והממשלתי ובגופים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי — מבטיחים כי "באמצעות מתן חירויות יזמיות ליחידים והענקת יד חופשית למיומנויות אינדיבידואליות בתוך מסגרת מוסדית המאופיינת בזכויות קניין פרטיות קשיחות, בשווקים חופשיים ובסחר חופשי" ייווצר עושר שישפר את איכות החיים של האוכלוסייה כולה.

לא בכדי ממשל בוש עשה שימוש ב"חירות" לשיווק התפישה הניאו־ליברלית שביקש לכפות בעיראק (ובמקומות רבים אחרים). החירות היא צידוק שחוזר שוב ושוב בתהליכי הפצת הדת החדשה הזאת (ולכן עסקינן ב"סחר חופשי", "שוק חופשי", "חופש קניין" וכיוצא בכל אלה). לשיטתם, שוק חופשי וסחר חופשי מבטיחים את חירות הפרט ולכן לשלטון יש תפקיד מרכזי אחד: לייצר תנאים שיאפשרו לבעלי ההון (מקומיים וזרים) לפעול ולהגדיל את העוגה של החברה כולה. המדינה אחראית רק להגן על זכויות הקניין (שמשרתות את בעלי ההון) ועל התנהלותם התקינה של השווקים. במקומות שאין בהם שוק, למשל בתחום הקרקעות בישראל, על המדינה ליזום וליצור שוק, אבל מרגע ששוק זה עומד על רגליו, המדינה תתרחק ותיתן לכוחות אותו שוק לעשות את שלהם.

החל ב–1978 נהפכה אמונה זו לדתן של כמעט כל מדינות העולם. בתקופה זו חזרו אותם מראות: מעמד העובדים רוסק, מעמד הביניים קרס, מעמד הביניים הגבוה שיפר את מצבו מעט באופן יחסי, ושכבה דקה מאוד של מתעשרים חדשים נוצרה. זו לא היתה הפתעה. כבר לפני עשרות שנים טען קארל פולאני שהניאו־ליברליזם "מרדד את מושג החירות לכדי (רעיון) שכל תכליתו היא לקדם את היזמות החופשית... הוא יכול להעניק חירות מלאה רק לאלה שהכנסתם, שעות הפנאי שלהם וביטחונם אינם זקוקים לשום חיזוק וקמצוץ חירויות לאותם אנשים המנסים לשווא להשתמש בזכויותיהם הדמוקרטיות להגנה מפני כוחם של בעלי הרכוש".

טיהור בלתי מנוצח

איך, לעזאזל, זה קרה? לשאלה פוליטית זו מוקדש ספרו המרתק של דיוויד הארווי, "קיצור תולדות הניאו־ליברליזם", מ–2005, שתורגם עתה לעברית. הארווי יוצא לדרך משום שהוא מסרב להאמין ש"תמורות מקיפות ועמוקות כל כך מתרחשות במקרה", או שזה "כוחו של השוק" או "הסדר הטבעי". הוא גם לא קונה את טיעון הגלובליזציה, או שזה תוצר של שורת התרחשויות כאוטיות. ממש לא. "התפתחותו הגיאוגרפית של הניאו־ליברליזם, אופן יישומו שהיה לעתים קרובות חלקי וחד צדדי, ממדינה אחת (על המבנה החברתי שלה) לאחרת, כל אלה מעידים על הטנטטיביות של הפתרונות הניאו־ליברליים ועל הדרך המורכבת שבה כוחות פוליטיים, מסורות היסטוריות והסדרים מוסדיים קיימים עיצבו בפועל את תהליך הניאו־ליברליזציה".

הארווי לא מסתפק בהסבר הפשוט שלפיו זה קרה בזכות כוחם של מי שהרוויחו מהניאו־ליברליזם. אכן, אין מחלוקת שהמדינות השונות, האליטות השולטות בהן וכמובן המשקיעים הזרים שיפרו את מצבם בשלבים הראשונים של התהליך. "למעשה האפקטים החלוקתיים והגידול באי השוויון החברתי הם מאפיינים בולטים כל כך של הניאו־ליברליזציה עד שאפשר לומר כי הם חלק מובנה מן התהליך כולו". כך, למשל, האלפיון העליון בארצות הברית הגדיל את חלקו בהכנסה הלאומית משני אחוזים ב–1978 ליותר משישה אחוזים ב–1999. היחס בין שכר העובדים החציוני למשכורות המנכ"לים, שעמד ב–1970 על קצת יותר מ–30 לאחת, הגיע ב–2000 ליחס של כמעט 500 לאחת.

כך קרה בבריטניה וכך קרה בכל מקום שיד הניאו־ליברליזם הגיעה אליו. בכל מקום נוצרו ריכוזים עצומים של הון וכוח. ברוסיה קוראים להם אוליגרכים, בישראל — טייקונים. אך ברור שלאליטות הכלכליות הללו, הניאו־ליברליזם הוא פרויקט פוליטי שנועד לכונן מחדש את יכולותיהן לצבור הון, כוח ושררה. היכן היו אפוא כל האחרים, שהבינו לאן אנחנו מובלים?

כדי לענות על השאלה חוזר הארווי לימי קבוצת מון פֶּלֶרין — קבוצה קטנה ואקסקלוסיבית של אנשי אקדמיה בתחום הכלכלה, ההיסטוריה והפילוסופיה, שהתגודדו סביב ההוגה הפוליטי פרידריך פון האייק. בהצהרת היסוד של האגודה מ–1947 מכריזים חבריה כי "עיקריה של הציביליזציה נתונים בסכנה... הרכוש היקר ביותר לאדם המערבי, חופש המחשבה והביטוי, מאוים... אנו טוענים כי גם היחלשות האמונה ברכוש הפרטי ובשוק התחרותי תרמה להתרחשותן של התמורות הללו, שכן ללא פיזור הכוח ורוח היוזמה המקושרים עם מוסדות אלה קשה לדמיין חברה המסוגלת לשמר את חירותה".

קבוצת מון פלרין זכתה כמעט מיד לתמיכה פוליטית ופיננסית מבעלי הון וראשי תאגידים, שהתנגדו להתערבות ממשלתית ולרגולציה על כל צורותיה וביקשו לגבש אופוזיציה מאורגנת נגד השיטה השלטת אז — השיטה הכלכלית של קיינס, שהצדיקה וחייבה את התערבות המדינה כדי להגדיל את רווחת אזרחיה. למרות זאת הם נותרו בשולי מעגלי ההשפעה עד לשנות ה–70. בשלב הבא הצליחו אותם בעלי הון להעלות את השפעת הרעיונות הללו בחסות מכוני מדיניות עתירי מימון (כמו המכון ליחסים כלכליים בלונדון או קרן המורשת בוושינגטון). הוגיה זכו בפרסי נובל באותן שנים (למרות שמו, פרס נובל לכלכלה נשלט בלעדית על ידי האליטה הבנקאית של שבדיה), וכך "התיאוריה הניאו־ליברלית, במיוחד באצטלה המוניטריסטית שלה, החלה לצבור השפעה מעשית במגוון תחומי מדיניות".

השלב הבא, השלב המכונן שהפך אותה לאורתודוקסיה הכלכלית החדשה, זו "אשר מסדירה את המדיניות הציבורית הממשלתית בעולם הקפיטליסטי המתקדם", התרחש בארצות הברית ובבריטניה ב–1979. במאי נבחרה מרגרט תאצ'ר לראשות ממשלת בריטניה. תאצ'ר, שהצהירה עוד קודם לבחירות כי יש לזנוח את הקיינסיאניזם כדי לרפא את הכלכלה הבריטית מן הסטגפלציה של שנות ה–70, מיהרה לאמץ את רעיונותיהם — להתעמת עם האיגודים המקצועיים, לתקוף את כל סוגי הסולידריות החברתית שמנעו גמישות תחרותית (כמו התאחדויות של בעלי מקצועות חופשיים), להפריט חברות ציבוריות, להפחית מסים ולעודד יזמות באמצעותה הקלה על משקיעי חוץ.

באוקטובר אותה שנה שינה פול וולקר, יו"ר הבנק הפדרלי תחת הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, את המדיניות המוניטרית ארוכת השנים שהתמקדה בעיקר ביצירת משק של תעסוקה מלאה למדיניות שנועדה רק לדכא את האינפלציה, יהיו תוצאותיה ביחס לתעסוקה אשר יהיו. מהלך זה, שכונה "הלם וולקר", החל את התהליך של נטישת הדרך הקיינסיאנית ומעבר לניאו־ליברליזם. עם בחירתו לנשיא הוביל רונלד רייגן מהלכים דומים לתאצ'ר, כמו קיצוץ מסים, קיצוצים תקציביים וניסיון לשבור את האיגודים המקצועיים.

לאחר מכן, ב–1982, החל תהליך של "טיהור" בגופים הבינלאומיים, כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, מאחרוני הקיינסיאנים, והם הפכו למה שהארווי מכנה "מרכזי ההפצה והאכיפה של הפונדמנטליזם של השוק החופשי". מכאן כבר לא היה מי שיכול לעצור את הרכבת הניאו־ליברלית. השילוב של כוח המעצמות והמוסדות הבינלאומיים היה בלתי מנוצח.

המשבר שפקד את מקסיקו בשנים אלה הפך אותה למקרה המבחן הבולט הראשון לכוחם של גופים אלה (בחסות ממשל רייגן); בתמורה לסיוע חויבה המדינה לרפורמות ניאו־ליברליות. המקרה של מקסיקו המחיש בעיקר הבדל מכריע בין דרך הפעולה הליברלית לזאת הניאו־ליברלית: "בשיטה הראשונה המלווים הם שסופגים את ההפסדים שנגרמים כתוצאה מהחלטות השקעה גרועות ואילו בשנייה, המדינה והמעצמות הבינלאומיות מאלצות את הלווים לשאת בנטל תשלום החוב ללא כל התחשבות בהשלכות על פרנסתה ורווחתה של האוכלוסייה המקומית, ואם זה מחייב אותן למסור נכסים לחברות זרות במחירי חיסול, הן יעשו זאת".

כך הפיקו בעלי הון אמריקאים הון עצום משאר העולם, ו"החזרת כוחן של האליטות הכלכליות והמעמדות הגבוהים בארצות הברית ובמדיניות קפיטליסטיות מתקדמות אחרות נשענה בכבדות על עודף ההון שהופק משאר העולם באמצעות תזרימי הון בינלאומיים ופרקטיקות של התאמה מבנית".

משנצבר ההון העודף עלתה התמיכה במוסדות פיננסיים ובשלמותה של המערכת הפיננסית לראש סדר העדיפויות של מכלול המדינות הניאו־ליברליות (כמו קבוצת ג'י–7). תמיכה זו, שהביאה גם לביטול חסמים רגולטוריים רבים, איפשרה יצירת מכשירים ושווקים פיננסיים חדשים. הכוח שעבר מעולמות התעשייה, המסחר והייצור לעולם הפיננסים יצר אליטה כלכלית שונה; כזאת שלא מייצרת הון מארגון יעיל יותר של משאבים או מהמצאה חדשה או חשיבה מקורית אלא רק מקשרים למידע שלטוני ויכולת למנפם. ההבדל בין שתי האליטות בא לידי ביטוי באתוס שליווה אותם. אם בשנות ה–60 נפוצה הסיסמה "מה שטוב לג'נרל מוטורס טוב לאמריקה", הרי בשנות ה–90 היתה הסיסמה "מה שטוב לוול סטריט — זה מה שחשוב". מבהיל למדי.

תהליך מחזורי זה של צבירת הון הביא לשליטה של מעטים בפלחים שהלכו וגדלו מן המשק האמריקאי. הוא העניק להם כוח כלכלי אדיר שאיפשר להם להשפיע השפעה מכרעת ובלבדית על תהליכים פוליטיים. משיטה שיש בה קשרי הון שלטון עברנו לשלטון ההון. השפעה חסרת פרופורציות של אליטה חדשה זו הן על ההליך הפוליטי והן על התקשורת נתנה לה את הכוח לשכנע את כולם שמשטר החירות הניאו־ליברלי טוב לכולם, וגם אם יש מי שלוקח לכיסו 200 שקל וחברו מקבל רק שקל אחד, זה טוב יותר ממצב שבו לשניהם אין שקל. הארווי עובר מדינה מדינה ומדגים איך זה קרה עד שהגענו לשלב הנוכחי, שבו התאווה המוגזמת של שליטי השיטה מביאה גם את תומכיהם בעבר (כמו ג'פרי סאקס, ג'וזף שטיגליץ ואפילו ג'ורג' סורוס) למתוח עליהם ביקורת ולהציע חזרה למודל ביניים של מעין קיינסיאניזם משופר.

הניציות משככת כאבים

אחרית הדבר של ד"ר רונן מנדלקרן, על תת הפרויקט הניאו־ליברלי בישראל, חשובה במיוחד לקריאה. מנדלקרן טוען שאף כי המקרה הישראלי מייצג את טענותיו של הארווי בצורה חדה במיוחד, הרי שזה לא מדויק. במקרה הישראלי הגורם המניע המרכזי של הניאו־ליברליזם הוא המדינה — או גופים מסוימים בתוכה, כמו בנק ישראל ומשרד האוצר — לצד כלכלנים מהאקדמיה. האליטות הכלכליות והעסקיות התנגדו לו בתחילה (משום שהן היו הנהנות העיקריות מהתערבות המדינה במשק עד אז), ורק אחר כך התאימו עצמן אליו והצטרפו בשמחה למהלך.

דווקא משום כך, "השינויים המופלגים שהתחוללו בישראל מפליגים גם בקנה מידה בינלאומי" — מפני שבישראל "אין זה רק פרויקט כלכלי מעמדי אלא גם פרויקט מדינתי ממשלי". לניאו־ליברליזם הטכנוקרטי של אנשי האוצר ובנק ישראל הצטרף בסוף שנות ה–90 הניאו־ליברליזם האידיאולוגי של בנימין נתניהו, "הפוליטיקאי הבכיר הראשון שהחזיק בכנות באידיאולוגיית השוק החופשי בישראל". מנדלקרן מציג חידוש נוסף בתרגום הישראלי לניאו־ליברליזם — השילוב של נִציות מדינית כלפי חוץ. מקובל לחשוב שהנכונות להקרבה עצמית למען מטרות לאומיות תלויה בתחושת השותפות והביטחון האישי של האזרחים, אולם כוחה של הנציות הוא הפוך, שכן היא "מעין משכך כאבים לתחלואים החברתיים שמחולל הניאו־ליברליזם". העצמת האויב מבחוץ מסייעת לשכוח את הבוזז מבפנים.

מנדלקרן מסיים בתחושה אופטימית, "גם משום שלמרות נוכחותו המעיקה, הניאו־ליברליזם לא פגע בכל המוסדות (הסולידריים החברתיים שכוננו בתקופה שקדמה לו)". ביקשתי לחוש כמותו, אבל בדיוק אז פורסם בתקשורת שג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי (שהתערב בשוק הגז הישראלי כדי לסייע לחברת נובל אנרג'י לקבל הטבות והקלות נוספות מהמדינה), מחזיק בעצמו במניות החברה בהיקף של עד מיליון דולר. לא הצלחתי אפוא. הם עדיין לא שבעים והם עדיין חזקים מדי.

A Brief History of Neoliberalism/ David Harvey

תגובות