שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
צ'אק ברי. הבין טוב מכולם שהמוזיקה הזאת מיועדת בראש ובראשונה לבני עשרהצילום: אי־פי
בן שלו
בן שלו

במאי 1955 נכנס צ'אק ברי, גיטריסט וזמר אלמוני מסנט לואיס, למשרדי חברת התקליטים "צ'ס" בשיקגו. מאחר ש"צ'ס" התמחתה בבלוז והוציאה בין השאר את אלבומיהם של מאדי ווטרס והאולין' וולף, ברי הציע לבעלים לנארד צ'ס להקליט שיר בלוז שלו שנקרא "Wee wee hours". לצד ב' של התקליטון ברי ייעד את הגרסה שלו לשיר הקאנטרי הנושן "Ida red". בשנים שלפני כן ברי גילה להפתעתו שהקהל השחור באזור סנט לואיס אוהב לשמוע את הגרסאות שלו לשירי קאנטרי, או שירי הילבילי כפי שהם נקראו באותה תקופה. אבל הוא לא דימיין ש"Ida may" – כך ברי קרא לבחורה בגרסה שלו – יכול להיות סינגל מצליח. זמר שחור שר מוזיקת הילבילי באמריקה של אמצע שנות ה–50? נשמע כמו מתכון לכישלון.

לנארד צ'ס דווקא חשב שזה רעיון טוב. הוא רק ביקש מברי לעשות כמה תיקונים בגרסה שלו: להדגיש את הקצב ולשנות את שמה של הבחורה. איידה מיי נשמע לצ'ס כמו שם כפרי מדי. האגדה מספרת שעל הרצפה באולפן של צ'ס היתה מונחת באותו רגע מסקרה של חברת מייבלין, וזה השם החדש שנבחר. מיי־ב־לין. שלוש הברות, כמו איידה מיי. כך נולד הלהיט הראשון של צ'אק ברי, שהיה אחד מהימנוני הרוקנרול הראשונים. הוא יצא ביולי 1955, בדיוק לפני 60 שנה.

באותו חודש כבש את פסגת המצעד האמריקאי השיר "Rock around the clock" של ביל היילי וה"קומטס". השיר הוקלט ויצא כבר באביב 1954 כצד ב' של שיר אחר, שלא הצליח. אבל בתחילת 1955 "רוק מסביב לשעון" נכלל בסרט "זרע הפורענות" ("Blackboard jungle") וההצלחה של הסרט החזירה אותו לתודעה ועזרה להזניק אותו אל המקום הראשון במצעד האמריקאי. זה היה שיר הרוקנרול הראשון שהגיע למעמד הזה, ו"רוק מסביב לשעון" לא נשאר רק נחלתו של הקהל האמריקאי אלא נהפך מיד ללהיט בכל העולם.

השאלה מתי בדיוק פרצה מהפכת הרוקנרול מעסיקה כבר עשרות שנים מבקרים והיסטוריונים של מוזיקה פופולרית, בעיקר את הנוקדנים שבהם. המהדרין טוענים שזה קרה בסוף שנות ה–40 ותחילת שנות ה–50 ומצביעים על שירים כמו "Rocket 88" של אייק טרנר וג'קי ברנסטון ו"Rock the joint" של ג'ימי פרסטון, שנמצאים בנקודת הגבול החמקמקה והמטושטשת בין ריתם אנד בלוז לבין רוקנרול. אחרים מסמנים את ההקלטה הראשונה של אלביס פרסלי, "that's alright mama" מיולי 1954.

אבל השנה שבה הרוקנרול נהפך מאסופה של נקודות מעטות ומבודדות לקו רציף ששירטט מחדש את מסלולה של המוזיקה הפופולרית במאה ה–20 היתה 1955. באפריל 1955 בו דידלי הוציא את השיר הראשון שלו, שנקרא "בו דידלי", והציג לראשונה את המקצב המפורסם ביותר בתולדות הרוק. בנובמבר ליטל ריצ'ארד הטיל את הפצצה הצורחת שנקראת "טוטי פרוטי". אבל אם צריך לבחור בנקודת זמן אחת ב-1955 שמסמלת את התגבשותו ופריצתו של הרוקנרול, נדמה שחודש יולי, עם יציאתו של "מייבלין" והעפלתו של "רוק מסביב לשעון" למקום הראשון במצעד, הוא הנקודה הסמלית הנכונה ביותר.

ממרחק של 60 שנה אי אפשר להבין את עוצמת החידוש והריגוש שהרוקנרול הביא אתו ב-1955. רק מי שהיה שם, בגיל הנכון, חווה את הטלטלה הזאת במלוא תפארתה המחשמלת. רוברט פאלמר, ממבקרי המוזיקה הגדולים של אמריקה בשנות ה–60 וה–70, כתב כך: "אנחנו, שגדלנו באמריקה הלבנה של שנות ה–50, לא שמענו מעולם דבר דומה לזה, אבל הגבנו מיד והמרנו את דתנו. נהפכנו למאמינים עוד לפני שידענו מהו בדיוק הדבר שקרע אותנו בצורה כל כך ספקטקולרית מרקמת חיינו הצפויה והמשעממת. רוקנרול היה הרבה יותר מאשר מוזיקה בשבילנו. זאת היתה אובססיה, דרך חיים".

כשפאלמר כתב את הדברים הנרגשים האלה הוא התכוון לצ'אק ברי יותר מאשר לביל היילי. במשך עשרות שנים היתה לביקורת הרוק נטייה לא לתת להיילי את הכבוד שניתן לחלוצי הרוקנרול האחרים. איש לא טען ש"רוק מסביב לשעון" הוא לא ציון דרך חשוב ושיר גדול, אבל היה בו אלמנט של שיר לצריכה המונית מיידית וקלה לעיכול, ולא היתה בו הסכנה הפראית של הימנוני רוקנרול אחרים (אם כי סולו הגיטרה שלו מלוכלך וכאוטי ומופלא), והיילי עצמו היה לבן ושמנמן ונראה כמו דוד, עם תלתל קצת טיפשי על המצח, שלא לדבר על כך ש"רוק מסביב לשעון" היה שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה החמודה "Happy days". היילי מת ב-1981 מתוסכל מדחיקתו אל מחוץ לשורה הראשונה של חלוצי הרוקנרול.

צ'אק ברי, לעומת זאת, ממוקם במרכז השורה הראשונה. ברי, בן 88 כיום, הוא המוזיקאי הנערץ ביותר, לצד אלביס, על אדמו"רי הרוק של שנות ה–60: הביטלס, הסטונס ובני דורם. "אם צריך לתת לרוקנרול עוד שם, השם הזה הוא צ'אק ברי", אמר עליו ג'ון לנון. ליטל ריצ'ארד תרם לרוקנרול את הצרחה הפראית והמטורפת, בו דידלי את המקצב המשתולל, אלביס את תנועת הירכיים ואת הסינתזה המושלמת בין לבן לשחור, אבל צ'אק ברי, יותר מכל מוזיקאי אחר, אחראי לעיצוב הנוסח של שיר הרוקנרול. ברי הפך את הגיטרה החשמלית לכלי הבולט של הרוק, הוא הבין טוב מכולם שהמוזיקה הזאת מיועדת בראש ובראשונה לבני עשרה, והוא האיש שכתב וביצע את פצצות רוקנרול נצחיות כמו "ג'וני בי גוד", "Rock and roll music", "Roll over Beethoven" ורבות אחרות.

"מייבלין", שחוגג עכשיו 60, מככב בכל רשימה של שירי הרוקנרול הגדולים, אבל נדמה שהוא הרבה פחות מוכר, אפילו לחובבי מוזיקה אדוקים, מאשר להיטיו המאוחרים יותר של ברי. אפשר למצוא בשתים וחצי הדקות האלה את כל מה שהפך את ברי לדמות כל כך חשובה בהיסטוריה של הרוק: את הגיטרה החשמלית הרוטטת, שמולכת בשניות הראשונות של השיר, טבולה בגריז סמיך של דיסטורשן; את חוש הקצב האדיר של ברי, שנשמע לפעמים כמו ראפר 30 שנה לפני הראפ; ואת העלילה הטקסטואלית מלאת התנופה וההומור (על בחור שרודף במכונית שלו אחרי נערתו הבוגדנית, חובבת הגה אף היא).

האם מייבלין היתה בחורה שחורה או לבנה? אי אפשר לדעת. גם את הפוטנציאל החתרני של האפשרות השנייה, כמו את עוצמת הריגוש של השיר בזמן אמת, קשה לאמוד ממרחק של 60 שנה. אבל גם אם מייבלין והבחור שרודף אחריה היו שניהם בני אותו גזע, גם אז הממד המיני של השיר, ושל רבים משירי הרוקנרול הראשונים, היה בעל פוטנציאל משחרר ומסוכן בעיני אמריקה השמרנית של ימי אייזהאואר. הנערים שהתחילו לאהוב את המוזיקה הזאת ב-1955, גם הלבנים, ידעו כבר מה פירוש המושג "Rock and roll" בסלנג השחור. ההורים שלהם הבינו את זה רק מאוחר יותר, או לפחות קלטו ברמה לא מודעת כשאלביס ניענע את ירכיו אצל אד סאליבן.

האם האימה של הממסד האמריקאי מפני השחרור המיני והשוויון הגזעי שהרוקנרול קידם היתה אחד הגורמים לקריסתו של הרוקנרול בסוף שנות ה–50, אחרי כחמש שנים של התפרצות יצירתית אדירה? ייתכן מאוד שכן. הממסד השמרני, בעידודן של חברות התקליטים הגדולות (שסלדו מכך שרוב חלוצי הרוקנרול הקליטו בלייבלים קטנים ומקומיים), פגע במתכוון בתשתית של המוזיקה ובעיקר במערכת היחסים שבין הלייבלים לבין מגישי הרדיו שהפיצו את בשורת הרוקנרול. אלן פריד, שהיה הראשון שהשתמש במושג "רוקנרול" לתיאור המוזיקה החדשה והמסעירה, היה רק אחד משורה של מגישי רדיו שהואשמו בלקיחת שוחד מחברות התקליטים, נוהג שאכן רווח בתקופה הזאת.

לצד הפגיעה המערכתית, קריסת הרוקנרול בסוף שנות ה–50 נבעה גם משורה של אסונות, שערוריות, מעשים פליליים ובחירות תמוהות שבהם היו מעורבים חלוצי הרוקנרול עצמם. באדי הולי וריצ'י ואלנס נהרגו בהתרסקות מטוס ב-1959. אדי קוקרן נהרג בתאונת דרכים ב-1960. ג'רי לי לואיס התחתן עם בת דודתו בת ה-13 ונודה על ידי הקהל שלו. ליטל ריצ'ארד החליט להפוך לכומר. אלביס התגייס לצבא. צ'אק ברי הורשע בכך שהעסיק במועדון שלו קטינה שעבדה בזנות. לא ברור מה הוא בדיוק עשה, אבל הוא נשלח לכמה שנים בכלא.

המוזיקה מתה, כמו שכתב דון מקלין בשיר "American pie" שהתייחס להתרסקות המטוס של הולי וואלנס, אבל רק לזמן קצר. האפשרויות המוזיקליות והחברתיות המסעירות שחלוצי הרוקנרול פתחו מ-1955 עד 1960 נטמנו כזרעי יצירה ופעולה במוחותיהם הצעירים מאוד של כל מי שצמחו להיות גדולי הרוק של שנות ה–60. רעידת האדמה המוזיקלית של הסיקסטיז היתה במידה רבה גלגול מאוחר, ומקיף הרבה יותר, של מהפכת הרוקנרול של שנות ה–50. איך הביטלס (או הסטונס, או הדורז, או המי) היו נשמעים לולא היה צ'אק ברי (או בו דידלי, או ליטל ריצ'ארד, או אלביס)? אי אפשר כמובן לענות על השאלה הזאת, אבל התשובה הסבירה ביותר היא שהם פשוט לא היו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ