שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קנת צ'אנג, ניו יורק טיימס
צוות משימת ניו הורייזונס: משמאל: אלן סטרן, האל וויבר, ויל גרונדי, קתי אולקין וג'ון ספנסרצילום: אי־אף־פי
קנת צ'אנג, ניו יורק טיימס

מדענים פלנטריים צובעים את תמונת הפורטרט של מערכת השמש שלנו ככל שממשיכות להגיע תמונות תקריב ותצפיות מפלוטו, השוכן במרחק חמישה מיליארד קילומטרים מאיתנו, ובו הרי קרח ענקיים, מישורים חלקים ותעלומות רבות שעדיין לא נחשפו. החללית "ניו הורייזונס" של סוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) זוכה בצדק לתשבחות רבות, ונחשבת לניצחון התחכום האנושי ולאבן הראשה של משימה שהתנהלה כמעט ללא תקלות.

ועם זאת, משימת ניו הורייזונס כמעט לא יצאה לפועל, ופלוטו היה ממשיך להיראות רק כנקודת אור מעורפלת. ניו הורייזונס גברה על ספקנותם של בכירי נאס"א, על האיומים החוזרים ונשנים להפסיק את מימונה, על הבעיות במעבדה שהגבילו את כמות הפלוטוניום שהוקצתה להנעתה ועל תאריך היעד הנוקשה שהוכן בהתאם למסלוליהם של כוכבי הלכת. אמנם, אף אחד מהמכשולים לא יצר את הדרמה שנלוותה למשימת "אפולו 13", אך מספרם וגודלם של המכשולים נראו מכריעים.

מסע אל פלוטו וכארון באדיבות ניו הורייזונס (סי-אן-אן)

סיפורה של החללית הקטנה החל לפני 15 שנים כשנאס"א החליטה לוותר על פלוטו. רעיונות לשלוח לשם רכב חלל נבדקו במשך עשר שנים, אך הם מעולם לא הגיעו לכלל הגשמה. ב-2000 נראה היה שמחיר הפרויקט שקודם באותה תקופה, "פלוטו קויפר אקספרס", יוצא מכלל שליטה. "כשהוא בוטל, סגן המנהל דאז, אד ווילר, ערך מסיבת עיתונאים ואמר: 'אנחנו פורשים מפלוטו. זה נגמר. זה מת, זה מת, זה מת'. הוא חזר על עצמו שלוש פעמים", אומר אלן סטרן, ראש צוות החוקרים במשימת ניו הורייזונס. רבים מהמדענים הפלנטריים וחסידי פלוטו הגיבו באכזבה ובדכדוך, בעיקר משום שכולם חשבו אז שמשימה כזו לא תתבצע לעולם. פלוטו הגיע לנקודה הקרובה ביותר לשמש ב–1989, והחל להתרחק ממנה כשהוא מתקרר יותר ויותר. החשש היה שמא האטמוספרה הדלילה שלו תקפא ותיפול לקרקע, וכתוצאה מכך יהיה הרבה פחות מעניין לחקור אותו, עד שיתקרב שוב לשמש בעוד 200 שנה.

אך היה גם שיקול נוסף הקשור למסלולו של פלוטו. הדרך המהירה ביותר להגיע אליו היא לפנות שמאלה ליד צדק, ולהשתמש בכוח המשיכה של כוכב הלכת הענק להאצת מהירות הגשושית, דבר שהיה מקצר את זמן הנסיעה בארבע שנים. המשמעות היתה שאם החללית תשוגר אחרי 2006 היא לא תספיק להגיע לצדק ולנצל אותו לצורך האצה. סטמטיוס קרימיגיס, שהיה אז מנהל אגף החלל במעבדה לפיזיקה שימושית על שם ג'ונס הופקינס במרילנד וחבר ועדה שיעצה לנאס"א על משימות לפלנטות החיצוניות, זוכר שווילר שאל אותו בסתיו 2000 אם יהיה אפשרי לשלוח לפלוטו משימה לא יקרה. "אמרתי לו, 'נבדוק את זה'", מספר קרימיגיס, "הרעיון סקרן אותי אבל לא הייתי בטוח". קרימיגיס אסף קבוצה קטנה שחישבה והגיעה להערכת מחיר: 500 מיליון דולר כולל הטיל. הקבוצה גם הכינה שרטוט בסיסי של מה שהפך בסופו של דבר לניו הורייזונס.

פני הקרקע של פלוטו באזור קו המשווה, ממרחק 13 אלף ק"מצילום: אי־אף־פי
הכוכב פלוטו יממה לפני הגעת החללית אליוצילום: אי־פי

חודשים אחדים לאחר מכן פרסמה נאס"א קריאה להגיש הצעות לתכנון משימה שתגיע לפלוטו ב–2015 ותעלה פחות מ–500 מיליון דולר. הצוות של ג'ונס הופקינס ידע כיצד לבנות את רכב החלל, אך לא התמצא במיוחד במאפייניו של הכוכב הננסי. לשם כך פנה קרימיגיס לסטרן, שהיה אז מנהל האגף ללימודי חלל ב–Southwest Research Institute, בבולדר, קולורדו. סטרן היה חבר במה שכונה "מחתרת פלוטו" — תריסר מדענים פלנטריים שנפגשו ב–1989 במסעדה בבולטימור, ודנו כיצד לשכנע את נאס"א לשלוח חללית לכוכב. במשך שנים הוא עבד על מחקרים שונים שבהם הוצעו משימות לפלוטו, אך אף אחד מהם לא יצא לפועל. הוא שמח להיפגש עם קרימיגיס, והשניים שוחחו, התפשרו ובסופו של דבר הסכימו.

בנובמבר 2001 נאס"א בחרה את ניו הורייזונס, ובכך החל מרוץ של ארבע שנים וחודשיים לתכנן, לבנות, לבחון את רכב החלל ולהביא אותו אל כן השיגור. המכשול הראשון הופיע כמעט מיד: "חודשיים לאחר מכן ממשל בוש ביטל את התוכנית", נזכר סטרן. גם הצעת התקציב של הממשל ל–2003 לא כללה הקצאת כספים למשימת פלוטו, אך הקונגרס, ששוכנע על ידי הסנאטורית ברברה מיקולסקי ממרילנד, שינה את עמדתו. "בכל שנה נאלץ הקונגרס להחזיק אותנו במכונת הנשמה", מספר גלן פאונטיין, מנהל הפרויקט.

השינוי הגדול התחולל אי שם ב–2002, כשהאקדמיה הלאומית למדעים קבעה שפלוטו יהיה בעדיפות ראשונה לנאס"א. נקבע כי ניו הורייזונס תהיה בת שבעה מכשירים בלבד, בגודל של פסנתר כנף גדול. פאונטיין מספר שבמעבדת ג'ונס הופקינס העדיפו להשתמש בטכנולוגיות מוכחות כדי לצמצם את הוצאות העיצוב עד למינימום ולמנוע עיכובים נוספים. הפיתוח נמשך ללא עיכובים, אך העלויות תפחו ל–722 מיליון דולר.

באוגוסט 2004 הודיע משרד האנרגיה לחברי הצוות שלא יספק לחללית פלוטוניום ליצור אנרגיה, והפרויקט הגיע שוב אל שוקת שבורה. באזור החיצוני של מערכת השמש, השמש רחוקה וחלשה והחללית איננה יכולה להסתמך על פאנלים סולריים או על סוללות. במקום זאת, גוש פלוטוניום רדיואקטיבי יוצר חום שהופך לחשמל. בנוסף, בעיות ביטחון ובטיחות במעבדה הלאומית לוס אלאמוס שבניו מקסיקו גרמו להפסקת יצור הפלוטוניום לגנרטור של ניו הורייזונס. הכמות שיוצרה עד אז, לא הספיקה ליצור 220 ואט כנדרש בתוכנית. "שאלנו כמה אנרגיה תוכלו לספק", מספר פאונטיין, "התשובה היתה: 180 ואט". לדבריו, הוא האמין שכמות החשמל המצומצמת תספיק אך בסופו של דבר נבנה גנרטור מיוחד שייצר 180 ואט בעת ההתקרבות לפלוטו.

פלוטו כארון והירחים שסביבםצילום: אי־פי

ניו הורייזונס שוגרה לחלל באמצעות טיל "אטלס 5" ב–19 בינואר 2006, ויציאתה מסביבת כדור הארץ היתה המהירה ביותר עד אז. 13 חודשים לאחר מכן, היא כבר הגיעה לסביבות צדק, וצוות המשימה החל בבדיקת המכשירים. החללית צילמה התפרצות וולקנית באיו, אחד מארבעת הירחים הגדולים של צדק, דבר שלא תועד עד אז בצורה ישירה במערכת השמש. אלא שזמן קצר לאחר ההתקרבות לצדק, אירעה תקלת מחשב ראשונה, כשקרניים קוסמיות עתירות אנרגיה פגעו בזיכרון של המחשב וגרמו לקריסתו ולאתחולו מחדש. לשמחת המדענים, לא נגרם נזק קבוע.

שאר המסע הארוך לפלוטו עבר ברובו ללא אירועים מיוחדים. וב–4 ביולי, עשרה ימים לפני ההתקרבות לכוכב, הגשושית השתתקה פתאום שוב. כל מי שהיה קשור למשימה הוזעק למעבדה. אחרי בדיקות, התברר שהיה עומס יתר על המחשב, שניסה לבצע שתי משימות בו זמנית — לקבל הוראות להתקרבות, ובמקביל לדחוס תמונות במאגרי הזיכרון שלו. המחשב המרכזי עבר ל"מצב בטוח" כדי למנוע נזק לחללית, ומחשב הגיבוי נכנס לפעולה. שעה וחצי לאחר מכן נקלט האות ממחשב הגיבוי. "באותו רגע ידעתי שנצליח. השאלה היתה אם נצליח לעשות את זה בזמן", מספרת אליס באומן, מנהלת מבצע המשימה. כשהחללית חזרה לפעול, היו לה די והותר שעות, ואז התחיל להגיע רצף פקודות של תשעה ימים, שנשלח ב–7 ביולי ונועד להדריך את החללית בשעת ההתקרבות לפלוטו. ניו הורייזונס עשתה כל מה שנאמר לה לעשות.

צוות המשימה במרילנד צופה בצילומים החדשים מפלוטוצילום: אי־פי

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ