מה מחכה לתלמיד שרוצה ללמוד על הנפש - עיון - הארץ

מה מחכה לתלמיד שרוצה ללמוד על הנפש

חוברת ההוראה "מפגשים עם הפסיכולוגיה" מגישה לתלמידי התיכון מעט תובנות נפשיות והמון פירוט אקדמי־היסטורי של תיאוריות ומחקרים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דורון קורן
דורון קורן

מפגשים עם הפסיכולוגיה: מפגש ראשון, פסיכולוגיה כללית
ד"ר ציפי בר־אל, ד"ר מרים נוימאיר. הוצאת רכס, 356 עמודים, 81 שקלים

בא תלמיד בחטיבה העליונה בתיכון, בכיתות י' עד י"ב, ומבקש ללמוד פסיכולוגיה. יש מקצוע בחירה כזה, וזה נשמע מבטיח: להבין התנהגויות של אנשים, ללמוד על הנפש, ללמוד על עצמו. זו הרי משמעות המלה פסיכולוגיה: לימוד הנפש. אבל התלמיד הזה לא משער מה מחכה לו.

350 עמודים ועוד שישה עמודי ביבליוגרפיה באנגלית מכילה חוברת הלימוד "מפגשים עם הפסיכולוגיה", והיא הראשונה בסדרה בת ארבע חוברות. מה שהיא מגישה לתלמיד הוא מעט מאוד תובנות נפשיות והמון פירוט אקדמי־היסטורי של תיאוריות ומחקרים המתוארים בעודפות מילולית אופיינית; מין קורס סטודנטיאלי מורחב במבוא לפסיכולוגיה שנה א' באוניברסיטה, כולל ההתעקשות המוכרת להידמות למדע מדויק ומדיד (שמצמיחה אינספור מחקרים טריוויאליים על התנהגות האדם — חלקם מגיעים מעת לעת לעיתונים כדי לספר לנו משהו שידענו תמיד).

"נפש" היא מונח ערטילאי, נאמר לתלמידים במין הנמכת ציפיות כבר בפסקה הפותחת, והנימוק לכך הוא שלא ברור כלל ש"קיימת נפש השונה מגוף האדם ונבדלת ממנו". מה? מהי בדיוק "נפש נבדלת מהגוף"? כזו שחיה מחוץ לו? מה הקשקוש המעורפל הזה (שקורץ מן הסתם ל"בעיה הפסיכופיזית" של ישעיהו ליבוביץ)? מכל מקום, כדי להיראות יותר מדידים ופחות נפשיים וערטילאיים, נרתם התלמיד כבר בפרק הראשון למשימות דוגמת: "קיראו את מחקרו של סקינר בעמ' 46. בידקו אם המחקר עונה על ארבעת הקריטריונים של מדעיות (אובייקטיביות, אמפיריות, פומביות וכימות)". ובפרק הבא, שנושאו "למידה", יתוודע התלמיד למונחים הבאים (שהם חלק משני עמודי־מונחים מסכמים): "תגובה בלתי מותנית", "התניה מורכבת", "הכחדה (בהתניה קלאסית)", "התניה אופרנטית", "חיזוק נצפה". והנה כבר עברו 80 עמודי לימוד של מדע הפסיכולוגיה.

צילום: תומר אפלבאום

מה עושים עם זה? משננים לבחינה, זה מה שעושים. וכדי שיהיה קל לשנן, הנה עוד דוגמית, והפעם מתוך חוברת ההכנה לבגרות (שגם אותה כתבו המחברות): "מצב התחלתי: פעמון -> אין רִיוּר; א. גירוי בלתי מותנה (מזון) -> תגובה בלתי מותנית (ריור); ב. גירוי מותנה (פעמון) + גירוי בלתי מותנה (מזון) -> תגובה בלתי מותנית (ריור)".

איזה ייבוש.

רק בפרק הרביעי בספר, שנושאו "אישיות", מתחילים להתקרב לנפש האדם, וקודם כל עם 23 עמודי התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. זידמונד פרויד זכה לתהילה כשהעלה לתודעה הטיפולית והציבורית את העיסוק בלא־מודע, אבל כאן נלמדת באריכות גם החלוקה הפשטנית שלו את האישיות ל"סתמי" (איד), ל"אני" (אגו) ול"אני עליון" (סופר אגו), עם טענות שטחיות דוגמת "האני הוא משרתו של הסתמי... ומטרתו אחת ויחידה: סיפוק דחפינו". ממש משרת? ומהו אגו נפוח — משרת שיצא משליטה? ולמה בפרק אחר, כעבור עוד 80 עמודים, נאמר דווקא על ה"סתמי" — לא על ה"אני" — כי "מטרתו היא לספק את הדחפים" בעוד ה"אני", נאמר שם, הוא המאזן והשולט בדחפים (וזה כבר יותר הגיוני). מישהו שם לב לסתירות האלה?

ואגב דחפים, המינוח העברי הלא־מוצלח "סתמי" לתיאור אותו מרבץ של יצרים ודחפים — מבלבל גם הוא. לשיטת פרויד מדובר באזור פראי ולא בסתמי, וכבר עדיף היה שהחוברת תישאר עם "איד" הקצת מסתורי (Id בלטינית, כמו It באנגלית, פירושו "זה" או "ההוא". למה זה תורגם ל"סתמי"? כנראה משום שמבחינה דקדוקית "It" הוא "נושא סתמי", "מין סתמי" וכו').

והאם באמת "האני העליון" הפרוידיאני, השואב מערכי המוסר החברתיים, "אינו מתחשב במגבלות המציאות ואינו הגיוני" כנאמר כאן (במה שנראה שוב כניסוח בעייתי)? מה לא מציאותי בניסיון להיות מוסרי?

אפשר לראות בטענות תמוהות כאלה ואחרות הזדמנות מצוינת לפולמוס של התלמידים איתן, מה שיהפוך את הלימוד למשמעותי יותר. הרי לשם כך התכנסנו בכיתה, לא? אבל בין מטלות התרגול בפרק אין שום הזמנה לפולמוס כזה, וממילא העניין כולו נלמד בפרטנות שמפוגגת כל חשק לוויכוח. לפולמוס עם פרויד יגיעו התלמידים רק בהמשך הפרק, כחלק מחומר הלימוד הנרחב על האישים שחלקו עליו, למשל אלברט בנדורה (עם "משולש ההדדיות" הסתמי שלו) או קארל רוג'רס (ואברהם מאסלו, בפרק מאוחר יותר) עם הערותיהם הנבונות בהקשר זה. גם זה משהו.

בכל אופן, המשך הלימוד על פרויד, העוסק ב"מנגנוני הגנה" ("הדחקה" וכו'), נעשה קצת יותר רלוונטי לתלמידים (אבל שוב: לא מדויק להגדיר "השלכה" - המוסברת כאן באמצעות הניב "הפוסל, במומו פוסל" - כמנגנון הגנה. זהו מנגנון התגוננות שלילי שרצוי להביאו למודעות ולהשתחרר ממנו).

כעס + ציפייה = ?

וכך זה הולך ונמשך גם בפרקים הבאים: דברים שיש בהם עניין טובעים באינפורמציה מיותרת ובהתנסחויות הסובלות מאי-תמציתיות, וגם בתיאוריות טריוויאליות עד בוש, למשל: "על פי התיאוריה של פסטינגר (Festinger, 1954), המכונה תיאוריית ההשוואה החברתית, אנו נוטים להתחבר עם אנשים דומים לנו". ומה עם התיאוריה שאנו נמשכים דווקא לניגודים המשלימים אותנו? בטח יש חוקר שכתב גם על זה משהו. ומן הסתם יש חוקר נוסף - (Koren, 2015)? - העמל על התיאוריה שאנו נוטים להתחבר עם אנשים שגם דומים לנו וגם שונים מאיתנו.

ולסיום, הכירו את מודל "מעגל הרגשות" החובבני-להדהים שפיתח רוברט פלצ'יק ב-1980, לא כל כך מזמן. לפי המודל הזה, ישנם שמונה רגשות בסיסיים, מעין צבעי יסוד, שמצירופם נוצרים כל שאר הרגשות המוכרים לנו. אהבה, למשל, טוען פלצ'יק, איננה רגש בסיסי אלא שילוב של הרגשות הבסיסיים "קבלה" ו"שמחה" (מה עם אהבות לא שמחות?). ובוז, לפי פלצ'יק, הוא שילוב של "דחייה" ו"כעס" (ומה עם בוז הנובע מהתנשאות? ומה עם בוז מוצדק כלפי דבר המעורר בוז?). ולמה הרגש "תוקפנות" נוצר, כנטען כאן, משילוב של "כעס" ו"ציפיות" יותר משהוא נוצר מ"כעס" ו"דחייה" (שתפוסים, כזכור, על ידי "בוז")?

לשיטתן של המחברות, אגב, הן עשו עבודה נאה: למרות כמה ניסוחים בעייתיים וסתירות ולמרות הסגנון המרבה-מלים, בסך הכל החוברת כתובה בצורה בהירה ומגישה הרצאה אנציקלופדית סדורה על ענפי הפסיכולוגיה, מחקריה ורעיונותיה, כולל תרגולי-מונחים ובדיקות הבנה, כאמור. השאלה עד כמה הלימוד הזה משמעותי לנערות ולנערים, עד כמה הוא מעניין אותם ומחכים אותם, לא עמדה בראש סדר העדיפויות כאן.

ולמה נתלונן דווקא על פסיכולוגיה? הרי זו תמונת המצב גם בביולוגיה וגם בתנ"ך ובספרות, למשל (שגם חומרי הלימוד שלהם נסקרו במדור זה). למעשה, בתנ"ך ובספרות המצב חמור עוד יותר, כי בלימודי הרוח הסופר-חיוניים האלה הנחיתות בפני המקצועות המדעיים עמוקה עוד יותר ולכן ההתחזות למדע היא קיצונית ומגוחכת יותר, והטקסטים המעולים שהתלמידים אמורים לפגוש נרמסים על ידי טקסטים אקדמיים מסורבלים, יומרניים ועמוסי מונחים, שלעד יעברו מעל ראשי התלמידים.

כאן ציפיית שווא

אבל נחזור לחוברת שלפנינו: מה שהיה צריך לעשות בה קודם כל זה לתמצת את החומר לעיקרו המעניין והסביר – נניח, כשליש מהכמות העכשווית (המסגרות בנות-העמוד המספרות על חייהם של הוגי התיאוריות המרכזיות הן טובות וצריכות להישאר). מהצד האחר, צריך להשתמש בהרבה יותר דוגמאות וסיפורי מקרה וניסויים מעניינים (הפרק החמישי, "הנעה וריגוש", מדגים מבחר נאה של ניסויים כאלה), וכמעט תמיד כדאי להתחיל בהם ומהם להגיע אל התיאוריה. וכדאי להזמין את התלמידים להגיב לדוגמאות המובאות ולנתח אותן בעצמם, ובהמשך ולהגיב גם לאופן שבו מנתחת אותם התיאוריה הנלמדת, ואף להתפלמס איתה לפי הצורך והעניין.

וכיוון שבית הספר איננו אקדמיה – למרות ההתעקשות ההרסנית להפוך אותו לכזה – כדאי לנצל את יתרונו זה ולחרוג בלימוד הנושא מגבולות הפסיכולוגיה האקדמית עם ז'רגונה המקובל, שהוא מצומצם ומצמצם בהשוואה לשפה המלאה כולה, ולהרחיב את היריעה גם לטקסטים נפשיים אחרים. למשל, הסיפור התנ"כי המרתק על אמנון ותמר, היורד לעומק נפשו של האנס, אמנון, עם העוינות שגאתה בו לאחר מעשה האונס ("וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׁנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר-לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי"). או הערות נפשיות־רוחניות מקוהלת, כגון "כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב", יחד עם הפסוק בפרק הבא: "וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת--כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ".

או קטעים מהשירה, שהיא נפשית מטבעה ובמיטבה היא מפליאה לדייק עם הנפש. למשל השיר של דליה רביקוביץ על זכר העלבון והכאב מאביה שהיכה אותה ("כף יד רשעה"). או רחל המדגימה גילוי לב מוחלט ("את כולי סיפרתי עד תום/ .../ כאן — גאווה רמוסה, כאן — ציפיית שווא"). או ברטולט ברכט על פסיכולוגיית ההמונים בימי היטלר, כשהמושל האמיתי בקרב הנשלטים והשולטים גם יחד היה הפחד ("חרדות המשטר"). או השיר "באמת" של מאיר ויזלטיר ("יש אנשים שהאמת מרה להם מלענה/ .../ יש אנשים שכשהם שומעים את המלה אמת הם שולחים את ידם אל האקדח"), המונה עשרות סוגים של הכחשת האמת. זה הרבה יותר מעמיק ורב-דקויות (ומשעשע) מהעיסוק במנגנון ההגנה "הכחשה" בפרק על פרויד.

או קטעים מן העיתונות והטלוויזיה, למשל הכתבה המאלפת של נדב אייל ששודרה לאחרונה בערוץ 10, על צעירי יפן שנפגעה יכולתם ליצור קשר זוגי ועל הקשר של התופעה הזאת לסגנון חייהם הלחוץ מילדות. ועוד כיוצא באלה קטעים בעלי מוקד נפשי מן התיאטרון, הקולנוע, הפרוזה וכו'.

בקיצור, פסיכולוגיה איננה רק הגירסה המחקרית-אקדמית שמציעה החוברת הזאת (ושאני עצמי הכרתי כסטודנט לפסיכולוגיה, ואת רובה מיהרתי לשכוח), אלא גם טקסטים מרוכזים, מקסימים וחריפי מחשבה מתחומים אחרים. חוכמת הנפש, כידוע, לא התחילה עם פרויד וסקינר ולא נגמרה עם פלצ'יק, וההמלצה העתיקה "דע את עצמך", כלומר את נפשך, תופסת גם בשנות הלימוד בתיכון. מה שמציעה החוברת שלפנינו הוא רק מעט מן הידיעה הזאת. לימוד הנפש יכול להיות חוויה מקיפה ותוססת הרבה יותר.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ