שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הומוסקסואליות היא חלק מהמסורת היהודית

בתחילת שנות ה–70 טען הלאומן היהודי אליעזר ליבנה כי היחסים ההומוסקסואליים הם 
"תועבות הגויים". אבל בניגוד לדעה הרווחת, במיוחד בימים של אלימות כלפי חברי הקהילה הגאה, ליחסים אינטימיים חד־מיניים לא היה דימוי שלילי בקהילות יהודיות במהלך ההיסטוריה

עפרי אילני
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מצעד גאווה במילאנו. ההומופוביה, לא ההומוסקסואליות, היא ההשפעה הזרהצילום: אי־אף־פי
עפרי אילני

ב–7 ביולי 1971 התפרסם ב"הארץ" מאמר דעה שכותרתו: "ישראל או סדום?" כותרת המשנה: "התרה פומבית של פרברסיות מיניות — עניין חמור". המחבר, אליעזר ליבנה (ליבנשטיין), היה חבר כנסת לשעבר במפא"י שהפך לאחד האידיאולוגים של התנועה לארץ ישראל השלמה. ליבנה הגיב לקריאות שנשמעו באותו זמן לבטל את החוק האוסר משכב זכר (שבוטל בסופו של דבר רק ב–1988, בזכותה של שולמית אלוני).

ליבנה לא היה חרדי ואף לא דתי, אלא לאומן יהודי. ועם זאת טענתו העיקרית היא שהומוסקסואליות זרה ליהדות, ומהווה השפעה זרה של תרבות המערב המנוונת, שיש להיאבק בה. במאמר הוא טען שהיהודים בגולה הצליחו לשמור במשך מאות שנים על קהילותיהם מפני אותן "פרברסיות מיניות", או בניסוחו: "אבסורד גמור הוא להתייסר בגולה דורות רבים, תוך שמירה קפדנית על העיקרון ההטרוסקסואלי, טיפוחו ועידונו, כדי לחזור לארץ ישראל ולחדש כאן את 'תועבות הגויים'".

ההיסטוריה של ההומופוביה מוכיחה שדווקא טענתו של ליבנה (שבה החזיקו ומחזיקים יהודים רבים עד היום) מהווה אם כבר "השפעה זרה". לכל אורך העידן המודרני טענו הומופובים לאומנים שהומוסקסואליות אינה אלא השפעה מנוונת של תרבות זרה על בני עמם. האנגלים החשיבו את ההומוסקסואליות לפתולוגיה בולגרית או צרפתית. הצרפתים מצדם גרסו שזוהי תופעה אנגלית: אפילו ב–1991 טענה ראש ממשלת צרפת, אדית קרסון, שהומוסקסואליות שייכת "למסורת האנגלוסקסית" וזרה לתרבות הלטינית הצרפתית. גם הנשיא עזר ויצמן קבע, כזכור, שהומוסקסואליות היתה קיימת בצבא הבריטי, אבל לא בפלמ"ח.

אצל עמים אירופיים רבים זוהו הומואים כ"טורקים", ואילו הטורקים מכנים את ההומואים "פרסים". בכלל נפוצה הטענה שהומוסקסואליות היא מידה מגונה שמקורה במזרח. כך האשימו הנאצים את הסקסולוג ופעיל זכויות ההומואים מגנוס הירשפלד, שבהיותו יהודי הוא "הביא את המידה הרעה האוריינטלית לגרמניה".

בימינו, לאומנים ברוסיה ובמדינות שונות באפריקה טוענים שהומוסקסואליות היא השפעה מערבית שיש להילחם בה. לאומנות ושוביניזם נישאים תמיד על שנאה לאחר — יהא זה יהודי, הומו או כל זר אחר.

מצעד הגאווה בירושלים בשבוע שעברצילום: אמיל סלמן

על כל פנים, העובדות ההיסטוריות מצביעות על כך שליבנה ודומיו טועים. היהודים לא שמרו בהקפדה על "העיקרון ההטרוסקסואלי". יחסים אינטימיים בין גברים התקיימו בקהילות יהודיות, וככל הנראה אף היו נפוצים. ההיסטוריון ירון בן נאה הראה במחקרו שעל אף האיסור המקראי המפורש, בקהילות יהודיות באימפריה העותמאנית היו יחסי מין בין בני אותו המין שכיחים למדי. על כך מורים עשרות מקורות. יותר מכך: עד העידן המודרני, לגברים שהזדקקו לחסדי נערים לא היה דימוי שלילי בחברה היהודית.

בעשורים האחרונים, פעילים להט"בים דתיים מתאמצים להציע פרשנויות חדשות להלכה, שיאפשרו לקהילות יהודיות לחיות בשלום עם להט"בים, ולהפך. ואכן, רבנים ליברלים, בעיקר בארצות הברית, מדגישים כי האיסור על משכב זכר אינו חמור יותר מהאיסור על חילול שבת, למשל. חלקם מתירים יחסים אינטימיים בין גברים ואוסרים רק על חדירה מלאה, מה שמכונה בלשון נקייה "להכניס כמכחול בשפופרת".

ואהבת לרעך כמוך, אבל באמת

לאורך מאה השנים האחרונות, כמה הוגים יהודים הציבו לעצמם מטרה שאפתנית יותר: להוכיח שהומוסקסואליות היא חלק מהותי מההיסטוריה של עם ישראל ומהמסורת היהודית. אחד מהם היה הנס יואכים שפס, היסטוריון ותיאולוג יהודי־פרוסי. שפס היה ממנהיגיה הצעירים של יהדות גרמניה, אף שהחזיק בעמדות גרמניות־לאומיות וריאקציונריות. אחרי מלחמת העולם השנייה מיהר לשוב לגרמניה והיה מנאמניה של משפחת המלוכה הפרוסית המודחת. בשנות השבעים הוא היה מחלוצי המאבק למען ביטול האיסור על הומוסקסואליות בגרמניה (סעיף 175).

כיוון שהאיסור על הומוסקסואליות הסתמך לעתים קרובות על האיסור בספר ויקרא פרק י"ח, ביקש שפס להבהיר את ההקשר שבו נקבע איסור זה. לטענתו, כוהנים־קדשים ממין זכר (הירודולים) היו נפוצים בישראל המקראית, כמו בתרבויות שמיות אחרות. הוא הסיק שאפילו בבית המקדש בירושלים פעלו קדשים כאלה, בעיקר על סמך הפסוקים "ולא יהיה קדש מבני ישראל: לא תביא אתנן זונה מחיר כלב בית ה' אלוהיך (דברים כ"ג)". רק בתקופת רפורמת יאשיהו, שבמסגרתה נעקרו פולחני האלילים הזרים, נאסרה גם הזנות הפולחנית של הקדשים. ומכיוון שהתופעה היתה נפוצה כל כך בעם, היה נחוץ איסור חמור במיוחד על הפולחן שנחשב כעת לתועבה. עם זאת, שפס מדגיש כי האיסור בספר ויקרא מתייחס למעשה לפולחן אלילי כזה, ולא לאקט המיני עצמו.

תיאוריה נועזת לא פחות פותחה על ידי המשורר וחוקר הקבלה מרדכי גאורגו לאנגר. לאנגר, שידוע בעיקר כמורה לעברית של פרנץ קפקא, נולד בפראג, הפך בצעירותו לתלמיד ישיבה בחצר הרבי מבעלז, ומת ב–1943 כמשורר שולי בתל אביב. הוא יכול היה להיחשב למעין משיח של הבשורה ההומו־ארוטית בעם ישראל, לולא הושתקה משנתו הקבלית החריגה ונדחקה לשוליים.

בספרו "הארוטיקה של הקבלה", שפורסם ב–1923, טען לאנגר ש"אהבת רע", כלומר אהבת גבר לגבר, היא למעשה דחף היסוד העמוק ביותר ביהדות, העומד בבסיס הציווי "ואהבת לרעך כמוך". לשיטתו, ביהדות הקדומה שלט עדיין הזרם הארוטי של האהבה בין גברים, אך במשך הדורות גבר כוחה של "אהבת האשה". בדומה לשפס אחריו, הסיק גם לאנגר כי האיסור החמור על משכב זכר מהווה הוכחה לכך שנטייה למשכב זכר היתה נפוצה אצל היהודים. הוא טען גם כי קשר ארוטי, שאינו בא לידי מימוש בצורת משגל, הוא הקושר בין תלמידי הישיבות לבין עצמם ובינם לבין הרב.

שאיפת חייו של לאנגר היתה לעורר מחדש את "אהבת הרע", אותו "רגש אנושי נעלה ונשגב אשר כלה כבר מלב העברים בצרות גלותם המרה והנמהרה". לולא נפטר בטרם עת, ייתכן שהיה מצליח להפיץ בישראל את הרעיון שיהדות והומוסקסואליות אינן מנוגדות זו לזו אלא קשורות בקשר סבוך. למרבה הצער, בעשורים שאחרי מותו בשורה זו נשכחה לגמרי. תנועת שחרור הלהט"ב הופיעה רק בשנות השבעים, כתנועה חילונית ליברלית בסגנון אמריקאי.

לא חייבים לקבל את כל התיאוריות של לאנגר, שפס ודומיהם. אך ניסיונותיהם ליצור הומוסקסואליות יהודית רלוונטיים במיוחד בתקופה הנוכחית. אל מול אלימות רצחנית הנאחזת בנימוקים יהודיים, אין סיבה להסתפק בכך שיאפשרו להומוסקסואלים לחיות. יש מקום לטעון שהתשוקה ההומוסקסואלית ומימושה הם רובד במסורת היהודית עצמה. סדום, בסופו של דבר, נמצאת גם היא בישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ