שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ
מיכאל הנדלזלץ

לפני שבועיים יצאתי כאן להגנת השחקניות והשחקנים, שבחרו מקצוע קשה ומורכב, הכשירו ומאמנים עצמם בלי הרף, ללא כל ביטחון תעסוקתי ובשכר נמוך (רובם). כתבתי שהם משתמשים בגוף ובנפש שלהם, בחשיפה מתמדת וחוסר ביטחון קיצוני (המעמיד תמיד פני כוכב), עובדים קשה מאוד, ולא מגיע להם ולהם ששרת התרבות ותומכיה יכפישו אותם או יזלזלו בהם.

היו שחקנים ושחקניות שהזדהו בשמם והגיבו, בעל פה או ברשתות החברתיות. היו שחקנים (כתבו שהם כאלה) שלא הזדהו, אבל הסבירו לי בטוקבקים שאני פתטי, ושמאחורי גבי שחקנים לועגים לי, גם אם אני "מסתחבק" אתם בפייסבוק. גם שאלו איך אני מעז, מבחינה אתית, לכתוב ביקורת על שחקן שחבר שלי בפייסבוק, וכמעט דרשו שאחשוף את חברי השחקנים האלה.

נלי תגר בהצגה "רומיאו ויוליה" ב-2011 שאליה התייחסה בהרצאתהצילום: אלון רון

לא שיערתי, עם זאת, שעניין עקרוני – מבחינתי, לפחות – יירד כל כך מהר לפסים אישיים. ולא הייתי חוזר אליו, אלמלא היה זה בעיני מקרה מבחן נהדר של אישיות השחקן – במקרה הזה שחקנית – בפעולה, כשהאגו על הבמה ומחוצה לה, והכל בפומבי, ברשתות החברתיות, שבהם לא משנה מה באמת קרה (נאמר, נדפס), אלא מה שהדובר משוכנע שהוא שמע או קרא.

בערך בזמן שבו יצאתי להגנת השחקנים כעדה בסכנת הכחדה, התקיים בתל אביב הכנס "לא יוצאות מאיזון" של אתר און לייף. אחת הדוברות בו היתה השחקנית נלי תגר, מכוכבות הסרט "אפס ביחסי אנוש". כותרת הרצאתה היתה "הביקורת הקטלנית ששינתה לי את החיים". תגר מתארת שם את ראשית הקריירה שלה כשחקנית, ואת ליהוקה לתפקיד יוליה ב"רומיאו ויוליה" בקאמרי, בעוד בעיני עצמה היא היתה מנחה בערוץ הילדים. ואז היא אומרת:

"בוקר אחד הגיעה ביקורת על ההצגה מ'הארץ'. לא נתקלתי בטקסט הזה מאז שהוא נכתב, ב–12.3.11, ובשיא ההתרגשות אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להקריא לו בקול את הביקורת. הכותרת היתה ״אמש בתיאטרון״ ונכתבה על ידי מיכאל הנדלזלץ: "... אבל אתם הרי לא מעוניינים בפרטים אלא בעיקר, אז איך היה רומיאו ואיך היתה יוליה. יוליה - די מכוערת, חיוך מאולץ, הקול הלא מעובד והישראליות הזועקת, לא מקלים על נלי תגר לגלם את התפקיד. הבגד, ובעיקר המגפיים, ממש מפריעים; מה שצריך לרומיאו ויוליה זו לא פרשנות - זה רומיאו ויוליה, ותיאטרון מקצועי לא יכול להציג את המחזה הזה בלי יוליה, כי אז לא משנה בעצם למה הוא רומיאו".

היא ממשיכה ומספרת כיצד ראתה איך כולם מסתכלים עליה ברחמים כמצורעת, בגלל ה"די מכוערת" הזה. והיא לא עבדה כמה חודשים, ושקלה הסבה מקצועית. עד שהתעשתה, ו"אפס ביחסי אנוש" היתה אחת התוצאות.

נלי תגר ב"אפס ביחסי אנוש"צילום: ערן כהן

קראתי את דבריה – לא יכולתי שלא; תויגתי בפייסבוק לקרוא אותם על ידי דורשי טובתי ורעתי כאחד – והתביישתי בעצמי, כי חשבתי שהיא צודקת. אסור היה לי לכתוב על שחקנית או שחקן משפט כזה "די מכוערת" בביקורת. וחשבתי איך להביע פומבית התנצלות עליו, כי לי אין שום בעיה להתנצל.

אלא אז התקשר אלי כתב אתר "העין השביעית" אורן פרסיקו וסיפר לי שהמלים "די מכוערת" לא מופיעות בביקורת הקצרה שלי על הצגת "רומיאו ויוליה" באתר "הארץ" ובעיתון, ואף לא במדור "חיית במה" מאותם ימים, שבו עסקתי בכמה הצגות שייקספיריות, וכתבתי בפירוט ניכר על "רומיאו ויוליה" ועל תגר (שבנאומה מתייחסת למאמר הזה ב"גלריה" כאילו היה כולו עליה, עם תמונה שלה, כזה שכמעט חיסל אותה כשחקנית).

למאמרו של פרסיקו בעניין, עם תגובתי, ותגובתה של תגר באתר "העין השביעית"

זה באמת לא עלי או על תגר. זה בעיקר על התכונה האנושית לשמוע את הביקורת הרעה ולהיצמד אליה ולנבור בכאב וברחמים העצמיים. והנאום של תגר לא היה הרי עליה או עלי, אלא על היכולת להיחלץ מהמקום הכואב ולהמציא עצמך מחדש, בעיני עצמך. אני, כמבקר תיאטרון ותיק, מבין את הצורך של שחקנים, צעירים וותיקים, לשמש "הנבל" של הקריירה שלהם.

מה שציער אותי הוא שתגר שמה בביקורתי – ובדמיונה - מלים שלא כתבתי ובעיקר סוג ההתייחסויות שאני נזהר מאוד מלהשתמש בהן בביקורת. כתבתי בחיי מספיק דברים חמורים וחריפים על יוצרי תיאטרון שאני נאלץ לשאת באחריותי עליהם – ולא יעזור לי אם אתנצל – שממש לא צריך לייחס לי דברים שלא אמרתי.

כל זה היה יכול להסתיים כאן, אלמלא הרשתות החברתיות. אני חלקתי את מאמרו של פרסיקו בפיד שלי, תוך הדגשה של מה שלא כתבתי ויוחס לי, ולא חלפה שעה וקיבלתי מסר פרטי בפייסבוק מנלי תגר.

אני והיא לא מכירים, ואיננו חברים בפייסבוק. היא אמנם כתבה לי מסר פרטי, אבל כולו עלי לא עליה, כך שבחשיפתו אני מפר את פרטיותי, שזאת זכותי, ולא את פרטיותה. נראה לי גם שחשוב שדבריה ייקראו, גם כי היא השקיעה בניתוח ביקורותיי, וגם כי היא לעולם הצד הנפגע, וגם משום שהיא משוכנעת שכלל לא משנה מה כתבתי. מה שמשנה זה מה שהיא הבינה.

נלי תגר כתבה כי "יכול להיות שלא כתבת 'די מכוערת', אך כן כתבת טונות של קיתונות העולות ומבשרות את אותו הדבר... ההתייחסות לבגדים, לחיוך, לזוהר שלי, אינו אלא - מראה חיצוני, בכלל אתה נוטה לעשות זאת כשזה מגיע לשחקניות... 'די מכוערת' או לא, המלים שלך ננעצו בנשמתי במלה כזו או אחרת, אתה בעצמך יודע זאת ואם אינך יודע את המשמעות של לקיחת אחריות על הדברים שאתה כותב אינך שונה מאוהדי בית"ר ירושלים".

לא, לא "יכול להיות שלא כתבת 'די מכוערת'". לא כתבתי "די מכוערת".

אבל זה סיפור יפה. אנשים מרתקים, השחקנים האלה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ