הגיע זמנו של דור המשוררים הבא - שירה - הארץ
שירת ה–y

הגיע זמנו של דור המשוררים הבא

"חיי הטבסקו" ו"מדבר עם הבית" הם ספרי שירה של משוררים צעירים, שמשלבים נרקיסיוּת יחד עם שימת לב מדוקדקת לסביבה האנושית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נוית בראל

חיי הטבסקו
דנה מרקוביץ. הוצאת אבן חושן, 
46 עמודים, 48 שקלים

מדבר עם הבית
עמיחי חסון. הוצאת אבן חושן, 
80 עמודים, 50 שקלים

מעניין יותר לקרוא שירה מאשר לדבר על מקומה התרבותי, על דורות שיריים מתחלפים או על התקבלות של משורר. עשר שנים שאינני רק קוראת שירה, אלא לוקחת חלק בזירה תרבותית שנקראת "עולם השירה". עשור אחד, וכבר אני מרגישה זקנת שבט. יש כאן שפע של עשייה, כתבי עת ספרותיים חדשים וחבורות ספרותיות. אחת מהן (חבורת "גרילה תרבות") הטרימה את המחאה החברתית של קיץ 2011 והשנייה (חבורת "ערספואטיקה") הטרימה את הגל החדש של המאבק המזרחי. למרות כל זה, לאחר עשר שנים עדיין מחכים בציפייה למשהו שיקרה, כי ספרות היא גם אופנה, למרות הכל, ומגמות אופנתיות מתחלפות ומתיישנות מהר מאוד.

בגיליון הראשון של כתב העת "מטעם" בעריכת יצחק לאור נדפסה רשימה חשובה מאת יערה שחורי ותמי ישראלי, והיא סימנה את גבולות השירה. השירה שנהגה להיכתב ולהיקרא כאן מאז שנות ה–90, שירה של סגנון חיים, של עונות מתחלפות ושל מצוקות העולם הראשון, כונתה "שירת הפנאי". לעומתה העלה על נס "מטעם" שירה שנובעת ממחשבה רדיקלית, המפנה את המבט לעוולות ולסבל שמתקיימים סביבנו ומוחבאים מאיתנו מאחורי גדרות. באותה עת, נדמה שלא היה משורר חדש שלא כלל ברפרטואר שלו לפחות שיר אחד על מחירי העגבנייה, על נסיעה באוטובוס, על חשבונות חשמל ושכירות שלא שולמו בזמן. "שירת הרַש" הזאת היתה תגובת הנגד הניצחת ל"שירת הפנאי", והיא נקראה כהבזק של אור בחדר חשוך, שמאפשר להבחין לרגע בחריפות ההוויה סביב.

עמיחי חסוןצילום: תומר אפלבאום

עכשיו נדמה ש"שירת הרש" פינתה את מקומה לדור המשוררים הבא: אלה שנולדו בשנות ה–80 וה–90, דור הפרעות הקשב, הדור שגדל עם מחשבים בחדר הילדים, שמוצא את שירי המשוררים המבוגרים ממנו דרך קישוריות במנועי חיפוש, שמפרסם ברשתות החברתיות את תלוש המשכורת שלו, שכישרונותיו טופחו במגמות אמנות בבית הספר התיכון, שדיבור בקול רם על מצוקות כספיות או על סבתא שמדברת ערבית הוא מעשה שגרתי ומובן מאליו בעיניו.

שני ספרי שירה שראויים לתשומת לב מיוחדת ראו אור באחרונה, וכל אחד מהם מדגים באופן ייחודי עד כמה שלובים בשירת ה–y באופן פרדוקסלי ומרתק הנרקיסיוּת ועיסוק היתר בעצמי יחד עם שימת לב מדוקדקת לסביבה האנושית ולכל אשר חי בה. ספר ביכורי השירה הצנום, המדויק והמתוק של דנה מרקוביץ (ילידת 1987) מצהיר כבר בכותרתו על הקונפליקט שמתקיים בנפש הצעירה של העולם החדש. אינני חושבת שקראתי צירוף כה משונה כמו "חיי הטבסקו" ככותרת לספר שירה. ברור מאליו שיש כאן ערבול של שמות מותגים ומושגים מתרבות ההמון יחד עם ניסיון פלפולי לנסח אמירה כוללנית על חוויית החיים.

אין זה ניסיון בלתי שגור אצל צעירים בשנות ה–20 לחייהם, גם אלה שאינם משוררים, על רקע הבלבול וההתבגרות המאוחרת של בני מעמד הביניים. זה בדיוק הגיל שנדמה שאפשר, לראשונה, לסכם לאחור ולתהות על העתיד; צעירים בעיני המבוגרים ומבוגרים בעיני הצעירים. כמה יפה ומוקפד פורטת מרקוביץ את המרחב המסוחרר סביבה: "חיי הטבסקו/ צורבים אבל אי אפשר להפסיק./ להזליף זה לצפות שמשהו יקרה/ ששריפה תפרוץ/ או לפחות שהתבשיל יסמיק/ שהדלת תיפתח/ או לפחות תיסגר כמו שצריך".

זה דור שיכול היה להיבחן בבגרות בעיצוב, וגם השירה שלו מסוגננת בהתאם. זו שירה של דור שיודע שההשפעה האישית שלו על המציאות היא אפסית, ומה נותר לו אלא למתוח מרחב שבין השיר לבין עזאזל, כי "דרך חצי הכוס הריקה/ רואים יותר טוב/ את היד האוחזת בה ברעד". מרקוביץ ממשיכה כאן שיר של האב המייסד של דור שירת ה–y, רועי צ'יקי ארד, שיר שהחזיק את הפואטיקה שלו כולה: "כוס מלאה./ שותה מעט./ כוס מלאה". מרקוביץ מכירה בהשפעתו של ארד, דרך כתב העת "מעין" והפואטיקה שלו.

דנה מרקוביץצילום: תומר אפלבאום

אבל היצרנות הלשונית שלה מעידה לא רק על עמדתה כלפי המציאות, אלא גם על עמדתה כלפי השירה. מלנכוליה של משורר בודד בעיר מנוכרת? הצחקתם את מרקוביץ. היא ניצבת בתחושת שייכות עמוקה. מעל לכל, שייכות משפחתית. בעיניה, אמא ואבא הם השיר, כך היא כותבת בהקדישה להם את הספר. היא אוהבת את הבית שהתרחקה ממנו כשעברה לגור בתל אביב. היא גם אוהבת את חוסר הנחת שבעיר הגדולה, שאיננה עיר חטאים, אלא עיר של הון ושל "שבעים אחוז אֲנחה". את העיקשות שלה לראות יופי בכל מקום היא מצליחה לייצג באופן שנקרא נטול מאמץ. חוט השדרה של "חיי הטבסקוֹ" הוא השלמות העצמית של הפרספקטיבה שמתוכה נכתבים השירים, דווקא מתוך התפוררות חברתית־תרבותית. "לא כל השירים/ חייבים לדבר", היא כותבת ומזרימה חמצן בקלישאה שנוסחה שני דורות מעליה על ידי משה בן שאול בשיר "מהן המלים אם לא שתיקה": "יש גם כאלה/ בלי שיניים ובלי לשון./ יש זמזום/ שאי אפשר שלא".

משורר של זמזום עמקני ומשוכלל במיוחד, ומי שעתיד לצמוח כמשורר חשוב, הוא עמיחי חסון (יליד 1987). גם הוא, כמו מרקוביץ, חצי טריפוליטאי וחצי אשכנזי, וגם אצלו קולות חיצוניים נמהלים בקול הפנימי ויוצרים שירה רבת רושם ועושר: "תורָה משתכחת ממני וחוזרת בחלומות/ לא בהירים. אותיות מסתדרות מחדש יוצרות/ צבע שאינני מכיר, חותמות בפינתו בשם/ המפורש (ומישהו מאחורי לוחש:/ אם החתימה אמיתית אפשר לבקש על זה/ שמונה מאות אלף, אולי תשע מאות אלף./ אם החתימה אמיתית)".

חדר מדרגות בניו יורק. זמזום שאי אפשר שלאצילום: בוב

השירה של חסון אינה תובעת הערכה כי אם מבקשת לשתף אותנו ביופי שהוא מגלה במפגש בין החיים ללשון ליראת השמים. אין כאן שורה אחת מוסרנית או דרשנית, ובכל זאת נוכחים כאן גדולי התרבות העברית, ובראשם יהודה עמיחי, אביו השירי של חסון. גם בשיר הפרוע ביותר שלו לא מצאתי אותו מעורטל משריון התרבות העברית: "קללות בערבית אני מדבר אליכם/ פסוקים מדרשים ספירות אני/ מדבר אליכם עולמות אבי"ע אדם קדמון/ הנה אני רוקד לצלילי מוסיקה של ערסים/ באמצע הנשף הלבן פותח כפתור בחולצה/ קל יותר לדבר ככה על קירקגור".

כתוצר מובהק של החינוך הממלכתי־דתי, חסון לעתים אובד בין הצבא למקרא למדרש לטוהר ולטומאה, וזה יעבור לו ככל שיתבגר, אבל גם כשחסון כותב כמו ילד, בייצוג ברור ואולי ברור מדי, הוא מתרחק מהילדִי וכותב בלב תם שחוקר את עולם המבוגרים בפשטות אמיתית המעוררת רגש אמיתי: "אני מתבונן עכשיו בסבי מולך בקושי על מקלו ולא/ על צרכיו לא על אשתו לא על משפחתו/ נאחז בי ובמקל העץ להיכנס לחדר קטן/ בבית שהיה פעם ממלכתו/ מוצב כחפץ ללא התנגדות מול טלוויזיה פתוחה,/ טוני סופרנו טריפוליטני כבר תש כוחו הוא ממלמל:/ אני עמי בן חיריה, אני הייתי מלך". בשיריו של חסון אין תחושת צדק ואין אפילו מהות, רק קשרים מתעתעים בין האדם לעולם, ומכאן כוחו.

תגיות:

תגובות