שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אשרף מרואן - מרגל למען ישראל או פיתיון מצרי?

בספר "הג'יהאד של סאדאת", שמעון מנדס טוען שמרואן לא ריגל למען ישראל, אלא היה סוכן מצרי שהונה את המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אשרף מרואן (ראשון מימין) ביום חתונתו, עם רעייתו ואביה נאצר, 1966
אשרף מרואן (ראשון מימין) ביום חתונתו, עם רעייתו ואביה נאצר, 1966
שלמה נקדימון
שלמה נקדימון

הג'יהאד של סאדאת
שמעון מנדס. הוצאת אפי מלצר בע"מ, 320 עמודים, 95 שקלים

מי שחשב שד"ר אשרף מרואן — חתנו של נאצר ומקורבו של סאדאת, שמת באורח מסתורי בלונדון לפני שמונה שנים — היה המרגל האולטימטיבי שלא היה כמוהו לישראל, יבין מקריאה בספרו החדש של שמעון מנדס, מזרחן ששירת במלחמת יום הכיפורים באמ"ן, כי טעה.

נכון, הופתענו במלחמה. אבל, אם היה לנו כזה מרגל ששחה בים העמוק של המידע המצרי הרגיש ביותר, כיצד ייתכן שהופתענו? מספיק לקרוא את דבר המחבר בשער האחורי: "ההפתעה המצרית בפתיחת המלחמה ביום כיפור הושגה תודות לעבודה מתוזמרת ומתואמת של המודיעין המצרי בניצוחו של נשיא מצרים. סאדאת הלביש את נאמנו כבן לו, הד"ר אשרף מרואן, ב'חליפת ריגול' ישראלית מפוארת, ויצר אצל המודיעין הישראלי את האשליה שיש להם 'אלי כהן' חדש. זוהי למעשה הקונספציה האמיתית של הנשיא המצרי".

בעת שירותו באמ"ן נמנה המחבר עם אלה שידעו במעורפל על קיומו של סוכן רם דרג, שהכל מחכים למוצא פיו: כן או לא מלחמה. כינוייו היו רבים וממקדי תשומת לב, "הנסיך", "בעל הייחוס", "המבוע", ואחרון — "המלאך". מעבר לכך לא ידע המחבר מאומה. שמו האמיתי נודע לו רק ב–2007, בשיאה של המריבה בין ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא לבין מי שהיה ליריבו ולמעשה מפעילו של אותו רב־כינוי, הלא הוא צבי זמיר. זעירא חשף את שמו, אשרף מרואן, "וישראל היתה למרקחה בשל אלה שסברו כי האיש היה סוכן ריגול שלנו בעוד אלי זעירא טען כי האיש היה סוכן כפול".

כתבה של התוכנית "60 דקות" על אשרף מרואן

ואז עלה במוחו של המחבר הרעיון, שבבניינו המפורט והמרתק היה לעובדה, כי "האיש היה סוכן מצרי והבינותי שהוליך אותנו שולל. הוא איש של סאדאת ולא שלנו". כישלון ניסיונותיו בשנים שחלפו מאז להחדיר את מסקנתו ל"מערכת המודיעינית הישראלית (ה)מסרבת אפילו לחשוב בכיוון הזה" הביא אותו לכתוב את ספרו.

המחבר משתף את קוראיו במקורותיו, גם ערביים, וחיבורו מלמד כי אין עוד צורך במידע חסוי, שכן אריגת המקורות יחד מניבה סיפור מרתק. בוודאי מוסיפה לכך התעמקותו בספרות מדעית ומחקרית, שאותה הוא מרבה לצטט. אף שליטתו בשפה הערבית מסייעת, בכלל זה שירותו ב–1979 בוועדה הצבאית המשותפת ישראל־מצרים כאחראי על הקישור עם הצבא המצרי. הוא התעמק בהכרת דמותו של סאדאת, שבעיני עצמו היה חליף (ממשיכו של מוחמד). סאדאת, שהוגדר על ידי המודיעין הישראלי בעת שהיה לנשיא מצרים ככפתור במקטורן של קודמו נאצר, ניסח בעצם חשיבה מהפכנית. "אני מזהיר אתכם שלא להשתמש בשיטת החשיבה השגרתית הידועה", הנחה את המטכ"ל שלו באוגוסט 1971.

סאדאת רצה במלחמה בישראל, אך השתמש בדיפלומטיה כדי להשיג במלחמה את היעד הלאומי של ארצו. מה עשה? הציג את ישראל כסרבנית שלום וכך השיג לגיטימציה בינלאומית לצאת למלחמה. בד בבד עסק בהרדמת צה"ל, מה שהותיר בידו די זמן להכשיר את צבאו לצאת למלחמה במועד הנוח לו ביותר. המכשיר המודיעיני שלו היה איש מצרי, צמח שגדל בצמרת, שחשף לישראל את מרב סודותיו, שפע כה גדול עד שהפך את המודיעין הישראלי לתלוי במודיעין המצרי. כך שמר סאדאת לעצמו את הבלעדיות על יצירת גורם ההפתעה בפתיחת המלחמה.

המחבר משוטט עם קוראיו בנבכי מסכת מודיעין ככלל אבל מתמקד במונח הצבאי "הונאה". לא רק שלמה המלך לימד אותנו "בתחבולות עשה מלחמה" אלא גם היסטוריון בריטי בעל שם, ברטון ויילי, הגדיר את ההונאה כאמנות. שהרי "תחבולה והפתעה מחוברות הגיונית במיוחד ברמה של מבצעים אסטרטגיים". העובדה, טוען המחבר, שראש המוסד זמיר קובע גם היום כי מרואן היה הסוכן הטוב ביותר שלו היא "המחמאה הגדולה ביותר שהנשיא המצרי סאדאת יכול היה לצפות לה והוא גם ראוי לה".

מובארק ושליט מצרים סאדאת ב-1981, רגעים לפני ההתנקשות בחייו צילום: אי–פי

בעוד ששיטת ההונאה הצבאית המקובלת מבוססת על הטעיה, ההונאה המצרית התבססה הפעם על הרדמה. מה שעשה מרואן היה "'לארח' (כאילו) את הצמרת המדינית והביטחונית הישראלית במרכז העצבים הביטחוני המצרי". בישראל הוערך הדבר כהישג אדיר, אך למעשה היה זה הישגו של סאדאת. זו הקונספציה האמיתית של סאדאת, ועל כך קיבל מרואן את "עיטור הרפובליקה מהדרגה הראשונה" כהוקרה על הישגיו למען מצרים בשלבים הקריטיים ביותר של המלחמה.

דבר אינו נעלם מהמחבר, אלא אם כן יבוא חוקר אחר ויהפוך את חיבורו על פיו. יריבו הגדול הוא פרופ' אורי בר יוסף, הביוגרף של מרואן, שספרו "המלאך" עומד לצאת לאור גם באירופה, ולו אין שום ספק במהימנותו של מרואן כסוכן ישראלי. בר יוסף סבור שמרואן נרצח על ידי סוכן מצרי לאחר שהתברר כי היה מרגל ישראלי.

מרואן, בן לעילית המצרית, סיים בהצטיינות לימודי כימיה ונישא לבתו של נאצר. הוא נקלט מיד במערכת השלטונית, וכעבור זמן שימש עוזרו של השר לענייני הנשיאות בארמון הנשיא. כאשר עלה הרעיון להפעיל סוכן שיציע את שירותיו למוסד הישראלי, היה זה טבעי שהמשימה תוטל עליו. אירגנו לו סיפור כיסוי, הנחו אותו לתבוע סכומים גבוהים תמורת שירותיו כראוי לייחוסו המשפחתי. בבוא הרגע המתאים לממש את תוכנית ההונאה של סאדאת, התקשר לשגרירות ישראל בלונדון והציע את שירותיו תמורת 200 אלף דולר למפגש.

ארבעה אנשים בלבד ידעו על שליחות הריגול שלו: נאצר (שבימיו החל להיארג מבצע ההונאה), סגנו סאדאת, שר המלחמה וראש המודיעין הכללי. העובדה שנושא תפקיד כה בכיר בממשל המצרי מבקש לשרת את ישראל הסעירה את הרוחות בישראל. סאדאת פעל לפי העיקרון המתיר לחשוף לאויב הישראלי את הצבא המצרי עם סדר הכוחות הכללי ותוכניות מלחמתו, על פי הכלל שהתחבולה המוצלחת ביותר מבוססת על אספקת מידע מדויק שהאויב יכול לאמת.

מרואןצילום: אי-אף-פי

דעתם של ראשי המודיעין התבלבלה לנוכח מבצע הונאה גאוני בפשטותו: להפוך אותם לשותפים מלאים כביכול בתכנון המלחמה. כך גם בתחום הדיפלומטי. לישראל הועברו מסרים כוזבים באמצעות ידידים משותפים. הסוד היחיד שבו לא שותפה ישראל היו כוונותיו האמיתיות בעניין המלחמה. דברי זמיר כי מרואן הוא המרגל הגדול שהיה לישראל מעודה כמו יצאו מגרונו של סאדאת.

על פי מחבר הספר, שאלת מהימנותו של מרואן לא הונחה על מאזני ההפרכה, ומעולם לא נבדקה. מדוע? משום שלא היה הידע הנחוץ לבדיקה. עצם הסגרת כל הסודות הצבאיים והביטחוניים הסיטה ממנו כל חשד. המידע היה חסין מהפרכה משום שהיה אמיתי. ראש המוסד הישראלי חש שהוא יושב בדיון אינטימי עם סאדאת. זה היה תרגילו הגאוני — לטעת בראשי המודיעין הישראלי את התחושה שישראל חסינה מכל פגע.

הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה במלחמת יום הכיפורים כמוסים עד היום. הם טומנים בחובם הערה דרמטית מפי ראש הממשלה גולדה מאיר. אם סאדאת העניק למרואן את עיטור הרפובליקה, מאיר הקדימה אותו. בוויכוח קשה בממשלה, בליל 7 באוקטובר 1973, היא מצוטטת כך: "במקרה בנס הגיעה אלינו הידיעה. המקור הזה יכול היה בכלל לא לבוא אלינו. כעבור 100 שנה אפשר יהיה לספר שבכל זאת ידענו. וכמה זה פנטסטי שבכל זאת קיבלנו את ההתראה הזאת". היא התכוונה כמובן למידע שמסר מרואן לזמיר בפגישתם הבהולה אור ל–6 באוקטובר בלונדון על פריצת המלחמה למחרת היום. על פי ספרו של מנדס, סאדאת התיר למרואן למסור את המידע הזה לגדולה שבאויביו, אבל היה זה רק מידע חלקי, כי הוא לא מסר את השעה שבה תיפתח המלחמה.

בספרו האוטוביוגרפי, העומד לראות אור, כותב אלוף שלמה גזית, שבא במקומו של זעירא כראש אמ"ן, כי אחרי המלחמה פרץ ויכוח אם מרואן היה מקור אמין או נשתל לשרת את תוכנית ההונאה. בכל מקרה, קהילת המודיעין נפלה בפח. הוא המציא מסמכים ומידע באיכות שלא תסולא בפז, וכך היה לסוכן מס' 1 של קהילת המודיעין במצרים. אמינותו עמדה מול כל מקורות המידע האחרים, של המוסד או של אמ"ן, גם אם הידיעות שהעבירו היו מדאיגות.

ההחלטה הבלתי מודעת שאימץ הדרג המדיני הבכיר, כותב גזית, היתה חד־משמעית: כל עוד לא התריע מרואן נדחו הטיפול והתגובה במידע המדאיג האחר. המסקנה צריכה להיות ברורה: לעולם אין לתלות את ההערכה המודיעינית על מקור יחיד, יהיה אנושי, אלקטרוני או תצפיתי. הם אמנם חשובים, אך אסור להקנות להם מעמד על.

עם כניסתו של גזית ללשכת ראש אמ"ן מינה צוות שיבדוק מחדש את אמינותו של מרואן. אלא שהצוות חזר אליו ללא מסקנה חד־משמעית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ