ההיתוך נכשל. מה עושים עכשיו? - דעות - הארץ

ההיתוך נכשל. מה עושים עכשיו?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אינני יודע מה בדיוק עומד מאחורי הכוונה להרחיב את לימודי התנ"ך בבתי הספר ולעודד קורסים עממיים בנושאים תנ"כיים לציבור הרחב, כפי שפורסם באחרונה. אם המגמה היא להעשיר את הלשון העברית ולהעמיק בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל, הרי יש בה ברכה, בתנאי שהיא תיעשה מתוך בדיקה ביקורתית של היסודות הראשוניים של תשתית הזהות היהודית־הישראלית כפי שעוצבה בתנ"ך.

ההנחה המקובלת, ולפיה סיפורי המקרא ודברי הנביאים משמשים באופן גורף כבסיס לציונות, אינה מדויקת למרות הדגש הרב שדוד בן גוריון וחבריו העניקו ללימוד התנ"ך. התנ"ך הוא אוצר סיפורים רב־פנים, עשיר וחד־פעמי, מיתולוגיה ספרותית, חוק ומשפט, אבל אין בהם לא אחידות אידיאולוגית ולא רמה מוסרית שווה או חד־משמעית.

ועדיין, התנ"ך הוא מקור קבוע רב עוצמה לזהות הישראלית והיהודית, יותר מהקוראן למוסלמים או מהברית החדשה לנוצרים. כי התנ"ך איננו רק מקור השראה והכוונה דתי, אלא גם — ובעיקר — לאומי. לכן בדיקה מדוקדקת של התנ"ך יכולה לחשוף את המקור ולהעמיק את ההבנה לכמה כישלונות קשים שפקדו את העם היהודי בהתנהלותו ההיסטורית רבת השנים ולכמה כישלונות שעלולים חלילה לארוב לעם היהודי בעתיד.

כל ניסיון להבין את מבנה היסוד של הזהות היהודית חייב להתחיל מאותו צירוף ראשוני של דת ספציפית (בעלת השראה, חזון ובשורה אוניוורסליים) לעם ספציפי, עם ישראל. מבחינה זו, חג מתן תורה הוא אירוע מכונן להבנת הצירוף הזה. ואין חשיבות לשאלה אם מדובר באירוע היסטורי שהתרחש במדבר סיני לפני אלפי שנים, או רק באירוע תודעתי־מיתולוגי בעל משמעות דתית נרחבת, שגובש בתקופת בית שני. העובדה שבמשך אלפי שנים חוגג עם ישראל בדבקות את חג מתן תורה, ועל פי המסורת מקדיש לחג ליל שימורים של לימוד ועיון, מוכיחה, כי האירוע התודעתי הזה חזק, יציב ומשמעותי יותר מהרבה אירועים היסטוריים.

איור: ערן וולקובסקי

וייאמר כבר עכשיו: הבירור ביחס למהות הצירוף הזה אינו נעשה לשם לימוד אינטלקטואלי בלבד, אלא למטרה מעשית, שהייתי מצמיד לה, מתוך יומרה מוסרית, את התואר תיקון (לא "תיקון עולם", שהוא ביטוי ריק ויומרני, אלא "תיקון עם ישראל").

הבירור ייעשה מתוך ההנחה, שהבעתי פעמים רבות, כי בצירוף המיוחד הזה בין דת ספציפית לעם ספציפי מקופלות כמה וכמה בעיות יסוד, מוסריות וקיומיות, של התנהלותו של העם בהיסטוריה האנושית ועד עצם היום הזה. לא רק בגלל הפורענויות הקשות והמשונות שנפלו עליו משחר לידתו, ששיאן היה בשואה, אלא גם בגלל העובדה שלמרות גילו המופלג, יותר מ–3,000 שנים, הוא נותר עם זעיר בגודלו.

לפיכך, הבירור של הצירוף הזה שנעשה בהר סיני עשוי לעזור בהבנה של תשתית הזהות היהודית כפי שעוצבה בראשיתה, ומאז נוספו לה תכנים רבים אבל בבסיסה היא אותה תשתית. אם נתבונן בזהות היהודית כמו בקרביים של מחשב, הרי במרכז הבירור להלן ננסה להבין את מנגנון ההפעלה שלה, את החומרה, לפני שאנו פונים לתוכנות ולקבצים שנשתלו ונאספו בזהות הזאת במשך הדורות.

השאלה שבמרכז הבירור יכולה, באופן מטאפורי, להתנסח כך: האם בעת מתן תורה בהר סיני הותכו הדת והעם יחדיו, או רק רותכו זה לזה. או, במלים אחרות: האם הטמפרטורה בסיני בעת תהליך מתן תורה היתה גבוהה די כדי להתיך את התורה שניתנה על ידי משה או האלוהים למקשה אחת עם הלאומיות או העמיוּת של בני ישראל, באופן שלא יהיה ניתן עוד להפריד בין שני המרכיבים האלה, או שהטמפרטורה במדבר סיני לא היתה די גבוהה, ותורת ישראל (הדת) רק רותכה ללאומיות או לעמיוּת של העם היהודי, ולכן יהיה אפשר אולי, אמנם במאמצים רבים ובטמפרטורה נגדית, לא רק להפריד בין שני האלמנטים הללו, אלא לצרף ללאומיות הישראלית גם אזרחים ישראלים בני דתות אחרות.

הר סיניצילום: Jesper Särnesjö

כותב שורות אלו מאמין, שבהר סיני, למרות המאמצים של משה והאלוהים לא צלח מעשה ההיתוך והתרחש רק ריתוך בין הדת הספציפית ללאומיות הספציפית. הסיבות לכישלון הן רבות, אבל לטעמי הוא נבע בראש ובראשונה מכשל מוסרי עקרוני, המקופל בהיתוך מסוג זה.

השתייכות לאומית אינה יכולה להיות מותנית באמונות, דעות ורעיונות — היא אמורה להיות בלא תנאי, בדומה להשתייכות משפחתית.

גם רוצח הוא בן לאביו ולאמו. הם יכולים לגנות אותו או לנדות אותו, אבל אין הם יכולים לעקור אותו ממשפחתם ולטעון כי אינו בנם. גם מרגל או רוצח המונים הם בנים לגיטימיים לעמם. אפשר להוציא אותם להורג, אבל אי אפשר להקיא אותם מהלאומיות שאליה הם משתייכים, למרות מעשיהם הנוראים. כל ראשי המשטר הנאצי היו גרמנים, בנים לגיטימיים ללאומיות הגרמנית, ואין גרמני הרשאי להתכחש או לשלול את זהותם הלאומית הגרמנית. זאת ועוד — חובה על העם הגרמני לדאוג לילדיהם במסגרת החובה הסוציאלית לדאוג לכל אלמנה ויתום.

מאידך גיסא דת, המבטיחה גאולה ומורה על הדרך המעשית והמוסרית להתנהגות האדם, אינה יכולה להיעצר על הגבול הלאומי, ולמעשה היא צריכה להיות נגישה ופתוחה לכל אדם — תהיה לאומיותו אשר תהיה. כך הן כל הדתות הגדולות: האיסלאם, הנצרות, הבודהיזם. אם האלוהים לפי הדת היהודית הוא אלוהי העולם, "קונה שמים וארץ", הוא אינו יכול להיעצר בגבול הלאומי של עם מסוים ולהיות נגיש ומחייב לעם אחד בלבד.

זהו עניין עקרוני משני צִדיו. הפרויקט השאפתני והמיוחד שנעשה בהר סיני אכן נכשל: ההיתוך לא הצליח, ונותר רק ריתוך, המתנדנד מפעם לפעם על קרעי חיבוריו, ועד היום הוא מקור ראשוני ורב עוצמה למחלוקות פוליטיות, תרבותיות ורוחניות בעם ישראל.

זהו בעצם קו העומק, החוצה מקדמת דנא את ההוויה היהודית על כל גילוייה, בין "אין ישראל אלא בתורתו" (וזאת יכולה להיות גם הגות או בשורה חילונית מוסרית) לבין "אין ישראל אלא בלאומיותו או בעמיותו", וכל מה שנוסף ללאומיות הזאת יכול להיות חשוב ומשמעותי אבל אין הוא הכרחי לעצם ההשתייכות הלאומית. העניין הזה מתברר היטב אפילו בהגדרה ההלכתית של היהודי: "בן לאם יהודייה", ולא "מי שמאמין בתורת משה".

אולם נזקי הניסיון של ההיתוך שלא צלח והריתוך המתנדנד על קרעיו גרם ועדיין גורם נזקים מבניים מהותיים לתפישת הלאומיות היהודית־הישראלית, במיוחד בכל הנוגע למושג מולדת. אין עם בלא מולדת. מולדת היא תשתית הזהות של עם. מולדת היא הטריטוריה המגדירה את תושביה והופכת אותם לעם.

מולדת היא המושג החשוב ביותר בזהות הלאומית. בשפה העברית וגם בשפות אחרות המולדת מקבלת מעמד חשוב, כמו אב או אם הנותנים ליילוד את זהותו, וממשיכים להזרים לו אותה במשך כל ימי חייו. במלה העברית "מולדת" טמונה "הולדה". אין עם יכול להגדיר את זהותו בלי להעמיד את המולדת על כל משמעויותיה כראשונה במעלה. מנהגיו והרגליו, השקפותיו, דתו ותרבותו ואפילו שפתו יכולים לעבור שינויים, אבל המולדת היא בסיס קבוע שאינו משתנה.

גם לעם ישראל צריכה להיות מולדת, כמובן, אבל הואיל ואמורה להיצמד אליו דת מונותאיסטית חזקה ועשירה, שתגדיר את בריתו עם אלוהיו, על מרכיב המולדת להיות חלוש יותר במבנה הזהות, ותחת פיקוחו ותנאיו של האלוהים. לכן מאז הופעת היהודי הראשון על במת ההיסטוריה, אברהם אבינו (ואין זה חשוב, אם אכן היה או רק משל היה), הדבר הראשון שנעשה לו הוא פגיעה או חבלה מכוונת בהשתייכותו הטבעית למולדתו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'). שלוש מהויות חזקות נשברות בפסוק אחד: ארץ, מולדת, בית אבא, ותמורתן ניתנת ארץ שאיננה מולדת אלא ארץ קודש, ארץ ייעוד, טריטוריה שתהיה תחת חסדו ופיקוחו של אלוהים. אין פלא, שהעולה הראשון הוא גם היורד הראשון, וכאשר שורר רעב בארץ ישראל אברהם עוזב את הארץ (שאינה מולדת) ויורד מצרימה.

הרעב החוזר לארץ ישראל מבריח גם את נכדו יעקב ואת כל בניו מארץ ישראל למצרים, ושם כולם נשארים עד יומם האחרון. הקשר היחיד של יעקב למולדתו מובע בבקשתו להביא את גווייתו לקבורה בארץ ישראל, כאילו המולדת האמיתית ראויה לנוכחותו של היהודי רק לאחר מותו.

למה לא חזרו יעקב ובניו לארץ ישראל לאחר שהרעב במצרים הסתיים? הרי הדרך ממצרים לארץ ישראל קצרה וידועה, ובני יעקב עשו אותה כמה וכמה פעמים. הנה לנו שוב דוגמה חותכת לרפיסות המדאיגה של המושג מולדת, אפילו ביחס ליעקב, שכבר נולד בה. שלושה דורות בלבד אחר ההבטחה האלוהית החגיגית לאברהם בעניין "המולדת האלוהית" ו"לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וכבר הייעוד נשבר בידי ה"מובטחים".

חמורה מכך העובדה, שעם ישראל לא נולד במולדתו, אלא בארץ לא לו, מצרים. הקשר הראשוני בין עם למולדתו אינו קיים בתודעה הלאומית. גם התורה — תעודת הזהות הרוחנית של העם — אינה ניתנת במולדת, אלא באזור ביניים, במדבר, במקום שהוא אין־מקום, כדי שהמולדת לא תפריע לתהליך ההטמעה, לתהליך ההיתוך או הריתוך של הדת המיוחדת לעם המיוחד הזה.

לפיכך, כבר בעשרת הדיברות, האמורים להביע רק ציוויים מוסריים, מקדים האלוהים בדיבר הראשון להביע את נוכחותו ואת פועלו בזהות העם: הוא מקור הכוח אשר שיחרר את העם מעבדותו. לא בני ישראל שיחררו את עצמם מעבדות, אלא האלוהים. לו הם צריכים להודות על עצמאותם ועל לאומיותם. לכן המולדת היעודה נהפכת ממולדת טבעית, ראשונית, למולדת מובטחת, מולדת על תנאי.

ולכן עוד לפני כניסתם לארץ היעודה, שכאמור איננה מולדת, אלא ארץ קודש הנמצאת תחת פיקוחו ותנאיו המחמירים של האלוהים, הם נקראים להשמיד — ולא לגייר — את העמים היושבים בארץ המובטחת, עמים ושבטים שיחסם לטריטוריה הוא יחס טבעי של בני אדם למולדתם. ההוראה האכזרית, שתמציתה "לא תחיה כל נשמה" ביחס לתושבי כנען, אשר ניתנת זמן מועט לאחר הדיבר "לא תרצח", נובעת מן העובדה, שכדי שהאלוהים יבטיח את עליונותו הזהותית על מקומה הטבעי והראשוני של המולדת יש להשמיד את תושביה המקוריים. כל זאת על מנת שלא "יחטיאו" או "יטו" את בני ישראל ביחסם הטבעי הראשוני למולדת, יחס המנוגד מהותית או אפילו סותר את היחס והזיקה, דרך האלוהות, לארץ שאיננה מולדת אלא ארץ קודש.

זאת ועוד, בספר במדבר מסביר האלוהים באמצעות משה, שבני ישראל אינם עתידים להגיע לארץ שוממה, למולדת שמתוכה הם נבנים ומתפתחים. הוא חוזר ומדגיש, שהנה אתם מגיעים אל ערים שלא אתם בניתם, אל כרמים שלא אתם נטעתם, אתם באים אל מקום שאיננו טריטוריה ריקה ושוממה, אלא מקום מיושב, שזכותכם עליו היא רק בתוקף האמנה או הברית שאתם מקיימים עם אלוהיכם.

הזכות האמיתית למולדת היא רק זכות בתוקף נאמנות בני ישראל לצווי האלוהים. אין לכם זכות טבעית, גם לא זכות קניין על ידי כיבוש, אלא רק זכות על תנאי. הזכות הטבעית הראשונית היא זכות העמים האחרים היושבים בארץ ישראל בתוקף זכות המולדת, ולכן אותם צריך להשמיד ולסלק כדי ששתי הזכויות המנוגדות לא יתערבו זו בזו והטבעית לא תחטיא את האלוהית.

כאן אפשר לציין, שבני ישראל התגלו כהומניים יותר מאלוהיהם, ובכיבוש ארץ ישראל לא ביצעו את הג'נוסייד האלוהי שנקבע להם כמשימה, אם מחמלה או מתוך חולשה. כך, מאז כניסת בני ישראל לארץ ישראל, נשארו בה גם בני עמים אחרים הרואים בטריטוריה של ארץ ישראל מולדת, במובנה הראשוני והמקובל בכל העולם, וזאת עד עצם היום הזה.

אבל אין די בכך. העיקור וההפחתה ביסוד המולדת בזהות הישראלית־היהודית של העם ממשיך להתברר בחזון הקשה שנאמר במדבר עוד טרם הכניסה בפועל לארץ ישראל. וכך מזהיר משה: אם לאחר ההתנחלות בארץ ישראל יפר העם את מצוות האלוהים, אם במישור הדתי או במישור המוסרי, הוא ייענש קשות בידי אויביו, שהם בעצם שליחי האלוהים. שיא הפורענות שתבוא על העם יהיה בגירושו מארצו ובפיזורו בקרב העמים.

אבל — וזהו חידוש מהותי — גם מחוץ למולדתו יישמרו עדיין זהותו וקיומו של עם ישראל כעם האלוהים. בעוד כל עם אחר שגורש או איבד את מולדתו איבד גם את לאומיותו, הרי לבני ישראל הובטח קיום לאומי גם מחוץ למולדת, שהרי המולדת איננה תנאי הכרחי לקיום הלאומי, אלא רק תנאי נוסף, לפעמים רק תיאורטי.

הגלות כאופציה לגיטימית בתוך מבנה הזהות היהודית ניתנה עוד קודם שמומשה דקה אחת של עצמאות של בני ישראל במולדתם. ולפיכך, כבר מאז חורבן בית ראשון ולאורך 2,500 השנים שחלפו מאז, העדיפו ומעדיפים רבים מבני ישראל לצאת לגולה מרצונם, ולא להסתבך ולהיכשל בארץ שעומדת תחת תנאים אלוהיים קשים. הנוכחות היהודית בארץ ישראל בעיקר באלף השנים האחרונות היתה מזערית. ערב הצהרת בלפור ב–1917 ישבו בכל ארץ ישראל כ–56 אלף יהודים (לפי האנציקלופדיה העברית) מתוך עם שמנה כ–14 מיליון.

החולשה המהותית של מושג המולדת בתפישה הלאומית היהודית היא למעשה הסיבה האמיתית של הגלות, שסבלה מקטסטרופות כה נוראות ששיאן בשואה. זאת הגלות שרבים מבני העם היהודי התבוללו בה ונפרדו סופית מהעם היהודי במהלך ההיסטוריה (מתוך כ–3–4 מיליון יהודים בעולם בסוף המאה הראשונה לספירה, פחת מספרם דרסטית והגיע למיליון אחד בלבד בתחילת המאה ה–18). ההיתר האלוהי לקיומה של הגלות ניתן כבר בהר סיני שכן המולדת איננה תנאי הכרחי לקיום הלאומי. בכל המקרא מוזכרת המלה מולדת רק 21 פעמים, מתוכן 11 פעמים ביחס לעמים או לאנשים זרים.

ועדיין, כל העבודה המתוכננת הזאת, להתיך את הדת בתוך הלאומיות במדבר סיני, לא צלחה. ומפעם לפעם, עוד במדבר, התייאש אלוהים מ"החומר הלאומי" או מה"אספסוף" (במדבר יא' ד') שקיבל או הוציא ממצרים בעבור הפרויקט השאפתני שלו, ולפיכך הוא מציע למשה כמה וכמה פעמים "להחליף את העם", בפירוש כך, או לפחות לקצץ חלקים עיקשים ובלתי ראויים.

ואכן במדבר אנו רואים מלחמות אזרחים עקובות מדם, עד שלבסוף מחליט האלוהים להחליף את כל הדור, דור יוצאי מצרים, בדור חדש שלידתו במדבר, דור שלא ידע כלל טעמה של מולדת, גם אם זו מולדת העבדות במצרים ("ניתנה ראש ונשובה מצרימה"). ולכן רק לאחר 40 שנים של נדודים ומוות קם דור חדש, שאולי יהיה מועמד ראוי להתכה הזאת בין דת ולאום.

משה לא נכנס לארץ. גם הוא מת ונקבר עם הדור שחוסל במדבר, וטוב שכך. אם הוא היה נכנס לארץ ישראל, היה רואה איך הפרויקט השאפתני שלו קורס מיד. העם שהגיע סוף סוף למולדתו היעודה, ועד מהרה יצר אתה יחסים טבעיים של עם לטריטוריה שלו, החל להשיר מעצמו את הדת שרותכה אליו. אז מתברר, שמה שהתרחש בסיני היה רק ריתוך, ולא החזק ביותר. מכאן ואילך, עד חורבן בית ראשון וגלות ישראל בבבל, חוזר ושב המשפט "ויעשו הרע בעיני ה'". מהן נבואות ההתרסה של הנביאים, אם לא כתבי זעם כנגד בני ישראל, בני עמם שלהם (ולא כנגד הפלשתים, או בני החתי והאמורי) על אשר עברו לדת אחרת או בוללו אותה בתורת משה.

הלאומיות הישראלית אכן נשמרה במולדתה, היא ארץ ישראל, אבל הדת התחלפה או, לפחות, הפכה פלורליסטית. זו היתה תערובת של דת משה, דת התורה, עם דתות מקומיות — דתות אלילי הבעל והעשתורת.

הפגיעה המקורית שנעשתה בהר סיני במושג מולדת ממשיכה לבעבע בזהות הלאומית היהודית. הזלזול והפיחות במולדת כמרכיב יסודי הכרחי וראשוני בכל זהות לאומית מרעיל עדיין ומסכן את הזהות היהודית. היהודים שלא הבינו את החשיבות העליונה במושג מולדת ובמשמעות המולדת בזהותם שלהם זילזלו גם במשמעות ובקדושת המולדת בזהות של עמים אחרים.

והם החלו לנדוד בין מולדות של עמים אחרים כאילו היו נדודים בין בתי מלון. אמנם היהודים השתדלו להתנהג כלקוחות הגונים וממושמעים, אבל עדיין "לשנה הבאה בירושלים", המולדת הווירטואלית שבתוכם, איפשרה להם לעזוב בקלות את הארצות שבהן התגוררו כאשר "תנאי בית המלון הורעו", ולעבור למלון אחר. כי בבוא הגאולה, הרי תחיית המתים תתרחש בארץ ישראל, ארץ הקודש, וחזון גלגול המחילות חזרה לארץ הקודש מאפשר ליהודי למות בארץ שהוא איננו רואה אותה כמולדתו, מתוך אמונה שמקומו הסופי יהיה עדיין בארץ ישראל.

רק כאשר האנטישמיות החילונית הלאומית הרצחנית החלה לקעקע בסוף המאה ה–19 את ביטחון הקיום היהודי "המלונאי", החלה אט אט — ותוך כדי התנגדות יהודית פנימית רבה ונרחבת — לחלחל בקרב "מיעוט ציוני" ההבנה, שיש צורך לשקם את מושג המולדת שנפגם מהותית ב"הר סיני". יש להשתדל לבנות אותו דווקא, אם אפשר, מתוך השממה, מביצות עמק יזרעאל או משממות הנגב, ולא מתוך "הערים והכרמים של בני עם אחר", כפי שהובטח בהתרסה הפרובוקטיבית בהר סיני.

אין לי ספק, שהמכה האנושה שהונחתה על העם היהודי במלחמת העולם השנייה, שבה הושמד שליש מן העם בתוך חמש שנים — לא בגלל טריטוריה, לא בגלל דת, לא בגלל אידיאולוגיה, לא בגלל נכסים, אלא השמדה איומה ויצרית, השמדה של "חיידקים מדומים", היא שזיעזעה את תודעת העם האומלל, שהבין כי גם הוא, כמו כל עם אחר, חייב לבנות את לאומיותו בטריטוריה, במולדת.

והנה, בעוד בתחילת המאה ה–20 התגוררו בארץ ישראל כחצי אחוז מהעם היהודי, הרי בתוך מאה שנה מתגוררת בה כבר כמחצית העם היהודי. וזוהי הוכחה ניצחת לכך שהביטוי "לשנה הבאה בירושלים" איננו, כפי שנטען, רק ריטואל דתי סמלי חסר תוקף ממשי, אלא אופציה קיומית אמתית, שאכן התגשמה ובמהירות היסטורית מדהימה.

השאלה הגורלית ביחס להמשך דרכה של מדינת ישראל איננה חלילה בניסיון לשקם את ההיתוך שלא צלח עוד בראשית הדרך, אלא אם לבצע סופית את פירוק הריתוך בין הדת היהודית לבין הלאומיות הישראלית, במיוחד לקראת התסבוכת הטרגית של הדו־לאומיות, שאליה אנו גוררים ונגררים בעיוורוננו ובאיוולתנו, אבל גם בעיקשות ובפסיביות של הפלסטינים.

אל נשכח, כי הדת היהודית היא מרכיב רב עוצמה ורב משמעות בזהות ובתרבות היהודית־הישראלית. הואיל והיא תיפקדה כמרכיב דומיננטי בזהות היהודית בשנים הארוכות של הגלות, ועדיין היא מרכיב יסודי בזהות של מחצית העם היושב מחוץ לישראל, יש לה עוצמה, כוח ונוכחות גדולה יותר מאשר לקתוליות כמרכיב בזהות הצרפתית או האיטלקית, ואפילו יותר מן האיסלאם בזהות המצרית או הטורקית.

לכן עולה השאלה, אם הדו־לאומיות במתכונת הקשה או במתכונת הקונפדרטיבית הקלה יותר, אכן תחזיר אותנו לתקופת בית ראשון, על כל נפתוליה וסכסוכיה, והריתוך בין הדת ללאומיות יתפרק סופית. בסימנים ראשונים אפשר להבחין גם בשותפות הנמשכת — המבורכת, לדעתי — של מוסלמים, נוצרים ודרוזים אזרחי ישראל בזהות הלאומיות הישראלית ההולכת ומתגבשת כאן בכל המובנים.

שופטים עליונים ומחוזיים ערבים־פלסטינים מוסלמים ונוצרים, שגרירים וקונסולים בני המיעוטים המייצגים בנאמנות את מדינת ישראל, מפקדי חטיבות דרוזים ומנהלי מחלקות בבתי חולים ערבים נוצרים ומוסלמים, כולם דוברי עברית רהוטה, הפועלים באופן מתמיד בתוך הקודים הפנימיים של הזהות הישראלית הנבנית, ובכך הולכים ונדמים במידה מסוימת לשופט יהודי אמריקאי, המפרש ובונה את החוקה האמריקאית בעבור כל האומה האמריקאית, או לשר תרבות יהודי צרפתי, המעצב את התרבות והמורשת של צרפת.

האם תהליך טבעי זה, שיש בו גם אפשרות לאופקים חדשים אבל גם מקור לקונפליקטים קשים בעתיד הסוער הממתין לכולנו, ייבלם בהתנגדות מוגברת וקיצונית של שלוש הדתות הנוכחות בארץ ישראל, או שיד האזרחות הלאומית תוכל לרכך את ההתנגדויות הצפויות?

רוב היהודים בפזורה מקיימים באמריקה ובאירופה שותפויות אינטימיות ואינטנסיביות בלאומיות של עמים בעלי רוב לא־יהודי, ובכמה מובנים כבר הפרידו בין דתם היהודית לבין אזרחותם ולאומיותם הלא־יהודית. לכן הם לא יוכלו להסתייג מלאומיות ישראלית במתכונת הדו־לאומית המצומצמת או המורחבת, שאליה היא ספק גוררת ספק נגררת.

המתכונת הזאת מעמידה אופציה פתוחה לאזרחים ישראלים בני דתות אחרות להשתלב בתוכה, בלא שהם מצמצמים את המורשת הדתית והתרבותית של עם ישראל לדורותיו, אלא להיפך: מוסיפים לה גוונים משלהם, בנוסח המגעים המורכבים שהתקיימו בהיסטוריה ובתרבות של העם היהודי בגולה עם העמים שבקרבם חיו.

על פי דברים שנאמרו בתיקון חצות של חג השבועות האחרון בבית הכנסת הרמב"ן בירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ