שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם ההופעה של קניה וסט בישראל תהיה מפגן עוצמה או מונולוג מביך?

לקראת הופעתו של קניה וסט בישראל בסוף החודש אי אפשר שלא לתהות אם יהיה זה מפגן של כוכב גדול מהחיים, או מונולוג ארוך של גאון מתוסכל. אבל מעבר למופע היחיד: האם וסט יחרוג מהצהרותיו התוקפניות ויתייחס ברצינות להתעוררות הפוליטית של שחורים בארה"ב?

עמוס הראל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קניה וסטצילום: רויטרס
עמוס הראל

בסוף אוגוסט, כשנחה עליו הרוח בעיצומו של אחד מאותם טקסים אינסופיים ומיותרים של תעשיית המוזיקה, הודיע הראפר קניה וסט על כוונתו לרוץ לנשיאות ארצות הברית במערכת הבחירות הבאה, שתתקיים ב-2020. האיש שהנשיא המכהן ברק אובמה כינה (פעמיים!) jackass, חמור גרם, רואה עצמו כעת כאדם המתאים להנהיג בעתיד את העולם החופשי. מכיוון שהאגו של וסט הוא המאפיין היחיד באישיותו שבולט אפילו יותר מכישוריו כאמן, קשה להגיד שההכרזה נפלה על התקשורת האמריקאית כהפתעה גמורה. ובכל זאת, ההצהרה זיכתה את וסט בתשומת לב מחודשת — אולי מטרתה העיקרית — ואפילו הנחיתה אותו על איור השער של השבועון "ניו יורקר", שתיאר אותו כמנצח הגדול בעוד חמש שנים.

מי שכנראה סיפק לווסט את ההשראה להכרזה הנועזת, המועמד הביזארי כשלעצמו לנשיאות דונלד טראמפ, הגיב בהתלהבות וטען, מי יודע אם באירוניה, כי ישקול להציע לווסט לרוץ כסגנו. באותה הזדמנות טראמפ הודיע כי "קניה מת עלי". בין טראמפ לווסט יש, אכן, קווי דמיון לא מעטים: שניהם אנשים שהמציאו ופיתחו את דימוים בכוחות עצמם ומאז שיווקו אותו בהצלחה לא מבוטלת לקהל הרחב; שניהם מולטי טאלנטים, פרובוקטורים בחסד, שניחנו בהבנה עמוקה של דרכי ההתנהלות הרצויות להם בעידן הדיגיטלי; ואצל שניהם, הכישרון ותחומי העיסוק המקוריים התחלפו בדמות מורכבת לאין שיעור, שהסלבריטאות במרכזה. העובדה שטראמפ התמחה בעסקאות נדל"ן ושווסט הוא ראפר כבר מזמן אינה לב העניין. הסיפור הוא שיווק אינסופי, 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה, שבהן רצוי ואפילו חובה לשמר את המותג ברציפות בכותרות. טראמפ השיג זאת באמצעות תוכנית טלוויזיה, וכשלא הסתפק בכך פתח במרוץ לנשיאות; וסט התחתן עם מותג גדול ממנו (הסלבריטאית קים קרדשיאן) ומאז התקשורת מתעדת בהתלהבות מוגברת כל צעד שהוא עושה.

אבל גם אם וסט הוא הדונלד טראמפ של עולם ההיפ־הופ, אין זאת אומרת שהוא באמת מחקה את טראמפ. הראפר בן ה-38 משיקגו, שיגיע לישראל להופעה חיה בשבוע הבא, ב-30 בספטמבר, החל את הקריירה המזהירה שלו כמפיק בסוף שנות התשעים. הזינוק לצמרת — נדמה שאין בכלל ספק שהוא האישיות הבולטת והמוכרת ביותר בהיפ־הופ בעשור האחרון — החל כשהפיק שני שירים מעולים לג'יי־זי באלבום "התבנית" (The Blueprint) שיצא לאור ב-2001. מרגע שווסט היה חתום, ולו כשותף משני, על אחד הדיסקים הטובים בתחום, נסללה הדרך גם לקריירת סולו כראפר. זו התעכבה מעט לאחר שנפצע קשה בתאונת דרכים כעבור שנה, אבל ב-2004 הוא הוציא אלבום ראשון, "נפל הקולג'" (The College Dropout), וזה זכה בצירוף הנדיר של הצלחה מסחרית ושבחי הביקורת.

הנוסחה הזאת שירתה את וסט היטב מאז. עד היום הוציא שישה אלבומים, וכולם נמכרו היטב (אפילו במונחי שוק המוזיקה המידלדל של השנים האחרונות), התקבלו באהדה ביקורתית ושמרו על מידה גבוהה של רלוונטיות תרבותית ופוליטית, בעוד וסט מקפיד להבעיר סביבם מחלוקות קבועות, שיבליטו את עמדותיו ובה בעת יקדמו את מכירת המוצר. אף שלא כל האלבומים הללו אחידים ברמתם (אישית, אני מעדיף את שני הראשונים), אי אפשר להתעלם מהרצף האיכותי שהם מייצגים. יחד, וסט מספק באמצעותם נקודת מבט מאלפת על חייו של כוכב־על בתקופה הזאתופה ושם אפילו כמה אמירות מעניינות על מצבו של הגבר האמריקאי השחור באותן שנים.

קניה וסט וקים קרדשיאןצילום: רויטרס

הראפ, עוד יותר ממוזיקת רוק, מתגמל עיסוק עצמי בוטה. גם מי שמתוארים כיום כחלוצים, כמעט קדושים של הז'אנר, כמו חברי ההרכבים "ראן די אם סי" ו"פאבליק אנמי", דיברו בלי הרף על עצמם, לעתים אפילו בגוף שלישי — פריוויליגיה השמורה בעיקר לראפרים ולכוכבי כדורגל ישראלים אחדים. אבל נדמה שווסט הביא את המגמה הזו לשיאים חדשים. תחומי העניין שלו התרחבו והלכו. עם השנים הוא ביסס עצמו גם כסוג של אייקון אופנה,puk הפליא לנצל את המדיה החברתית והפך חלק מהאלבומים למתקפות מולטי־מדיה, כשבמקום וידיאו־קליפים הפיץ מעין סרטוני קולנוע קצרים. גם הפלרטוט המתמיד עם התקשורת — במקרה אחד הצטלם על שער ה"רולינג סטון" בתנוחה של ישו על הצלב — סייע להפוך כל אלבום חדש לאירוע של ממש, בתקופה שבה רוב כוכבי הראפ המובילים התקשו ליצור סביבם התעניינות דומה.

ועדיין, כמו תמיד אצל וסט, מתעוררת השאלה לאן הוא הולך מכאן. הדיסק האחרון שלו, Yeezus (שילוב של קניה וישו), יצא כבר לפני שנתיים. באחרונה מתרבים הפרסומים על אלבום חדש בדרך. הסנונית הראשונה ממנו, שיתוף פעולה עם פול מקרטני בתחילת השנה, לא הלהיבה, למרות שריתקה את האינטרנט למשך שעות אחדות.

כמו טראמפ, נדמה לעתים שווסט חי בתוך תוכנית מציאות משלו, שרק פה ושם נוגעת קצרות בחייהם של בני תמותה פשוטים. זה עשר שנים שהוא גם איש עשיר מאוד, עובדה שבוודאי מקשה על קשר עם עולמם של מעריציו, בוודאי של גברים שחורים צעירים. אף שחלק ניכר מהאמירות השנויות במחלוקת שלו נוגע בגזע, הממשק שלו עם החברה השחורה אינו גדול. כשמשווים אותו לקנדריק לאמאר, הכוכב הצעיר הגדול של דור הראפרים החדש (שצמח במידה רבה בהשראתו), קל להבחין בהבדל. לאמאר, גם אחרי שנחל הצלחה, עדיין חי בסביבה של הגטו בקומפטון שבלוס אנג'לס, שבו גדל. רוב מה שהוא כותב נעשה בהשפעת ילדותו בשכונה. וסט, אף שגידלה אותו אם חד־הורית, לא היה ילד של הגטו ומעולם לא נאלץ להתפרנס מעבריינות. בניגוד לג'יי־זי, למשל, אין לו אפילו זיכרונות להישען עליהם בתחום הזה. כיום הוא בוודאי מנותק במידה רבה מההוויה של שחורים אמריקאים רבים. בינו לבינה מפרידים מאבטחים, סוכנים, עורכי דין וליווי קבוע של מצלמות טלוויזיה.

זה לא מנע ממנו לעסוק מדי פעם בסוגיות פוליטיות חשובות. "יהלומים מסיירה ליאון", שיר מאלבומו השני, טיפל בתבונה בקשר שבין ביזת נכסי אפריקה לרכישת מוצרי יוקרה בידי תושבי המערב השבע. האלבום הראשון כלל מתקפה אירונית ומנומקת למדי על מערכת החינוך הגבוה בארצות הברית. והיו כמובן ההצהרות העונתיות. בקיץ 2005, כמה ימים אחרי שההוריקן קתרינה ריסק את העיר ניו אורלינס, עורר וסט שערוריית ענק כשהודיע (כמובן, בטקס פרסים) כי "ל(נשיא המכהן) ג'ורג' בוש לא אכפת מהשחורים". הביקורת הקשה שחטף מכלי תקשורת שמרניים לא כיסתה על העובדה שווסט, בפועל, צדק באבחנותיו.

פעם אחרת, בטקס אחר, פרץ לבמה כדי למחות על זכייתה של זמרת הקנטרי־פופ טיילור סוויפט על חשבונן של זמרות שחורות. ההתפרצות הזו עלתה לו בהתקפה מצד הנשיא אובמה, שתמיד העדיף את ג'יי־זי, שקרוב אליו בגיל ושחרף עברו הפלילי משדר יותר נכונות להתחבב על המיינסטרים. ועדיין, וסט לא נרתע וממשיך להיכנס מדי פעם לשדות מוקשים רגישים בהקשרי גזע. באלבום האחרון שלו עשה שימוש מעניין בסימפול מהשיר "פירות מוזרים" של בילי הולידיי (בגרסה של נינה סימון), שעורר אינספור דיונים נרגשים בתקשורת אבל לא באמת כיסה על העובדה שווסט לקח שיר על מעשי לינץ' בשחורים והפך אותו לדיון ביחסו לבחורה שאולי הכניס פעם להריון.

כיום, מכל מקום, נדמה שהפוליטיקה של וסט היא בעיקר פוליטיקה של טוויטר, המתמצה מדי פעם בהצהרות תוקפניות באורך 140 תווים, והדילמה הגדולה שהוא נתקל בה נוגעת לשאלה מה להעלות לחשבון האינסטגרם בפעם הבאה. האם באמת נדרש ממנו יותר מזה? הרי אף אחד לא מצפה מטיילור סוויפט למצע פוליטי מנומק. גם לא מביונסה.

הכוכב הגדול בפלנטה

להופעה של וסט ברמת גן בשבוע הבא תקדם סדרה קצרה של הופעות בחוף המערבי בארצות הברית. זה אינו חלק ממסע עולמי רחב היקף, אלא קפיצה קטנה לארץ הקודש, אחרי ביקור קצרצר בתחילת השנה לרגל טקס ההטבלה לנצרות של בתו הפעוטה, בעלת השם הבלתי אפשרי נורת וסט. הופעה חיה של וסט היא תמיד סוג של הימור. לעתים הוא מעורר התפעלות בעוצמה שהוא משדר ובמפגן הבומבסטי של צלילים ואפקטים המלווה אותו, כמו תזכורת למופעי הרוק של כוכבים גדולים מהחיים (דייוויד בואי, סטיבי וונדר) בשנות השבעים. לעתים הוא שוקע במונולוגים ארוכים על חייו הקשים כגאון שאינו זוכה להכרה מספקת ומעורר מידה רבה של תסכול אצל הקהל.

ביוני האחרון וסט הופיע כאחת האטרקציות המרכזיות בפסטיבל הרוק גלסטנברי בבריטניה. התגובות היו מעורבות. המבקר של העיתון "גרדיאן" טען שווסט עורר "תחושה מוזרה של צמרמורת", כשאוהדי רוק רבים התנגדו לשילובו של ראפר במעמד כה מרכזי (ג'יי־זי נתקל בתגובות דומות לפני כמה שנים). לפי "גרדיאן", וסט הצליח להעביר את הקהל לצדו באמצעות מפגן חשוף של רגש בפתיחה, אבל אחר כך איבד אותו ושקע שוב בדיבור ארוך ומייגע על עצמו. הסיכום של ה"גרדיאן": מופע לא אחיד באופן ביזארי, שסובל מתנודות בין רגעי שיא ושפל. לווסט יש דעה טובה יותר על עצמו. אתם צופים, הוא אמר לקהל בגלסטנברי, "בכוכב הרוק החי הגדול ביותר על הפלנטה".

ברקע, מעבר לשאלה המיידית המעניינת באשר לאיכות ההופעה הצפויה בישראל, מרחפת עדיין תהייה גדולה יותר: מה וסט מתכוון לעשות עם עצמו עכשיו ואם התוכניות המוזיקליות שלו ישתלבו בהצהרה על התמודדות לנשיאות, שכרגע קשה לדעת אם נאמרה במידה כלשהי של רצינות. ההכרזה באה בעיצומה של תקופה סוערת לקהילה השחורה בארצות הברית, שהחלה בקיץ 2014. סדרת תקריות שבהן הרגו שוטרים לבנים שחורים לא חמושים הציתה קמפיין שזכה להדים רבים, "חיי שחורים חשובים" שמו, ועוררה גל הפגנות גדול. העובדה שכבר כמעט שבע שנים יושב נשיא שחור בבית הלבן לא עימעמה את המחאה, אולי להפך. זו מתנהלת כמעט במנותק מאובמה, חרף ההתייחסויות התקופתיות שלו לבעיית היחסים בין הגזעים. ייתכן שהמחאה דווקא מתחזקת, על רקע החשד ששני הניצחונות של אובמה לא שיפרו באופן מהותי את חייהם של מרבית השחורים.

כך או כך, נוצרה כאן התעוררות פוליטית שמתחילה להזכיר משהו מהעוצמה של המאבק לזכויות האזרח בשנות השישים, או לפחות את המתיחות הגזעית בסוף שנות השמונים (שם טמונים שורשיו של ההיפ־הופ הפוליטי, שהובילו חברי "פאבליק אנמי"). האם וסט יצליח להתייחס לדרמה הזו באיזשהי צורה, מעבר להצהרה מעוררת המחלוקת בטקס חלוקת הפרסים הבא? האלבום השחור הבולט של השנה האחרונה, "To Pimp a Butterfly" המצוין של קנדריק לאמאר, נוגע בכך לא מעט, אבל עדיין נזהר מאמירה ברורה ובוטה על היחסים בין הגזעים, בנוסח מה שעשו צ'אק די וחבריו ל"פאבליק אנמי" לפני יותר מ-25 שנה.

באופן מוזר במקצת, נדמה שהתשובה האפשרית להתלבטויות המוזיקליות של וסט באשר להמשך, לצד השאיפות הפוליטיות שלו, מצויה פחות או יותר באותו מקום. האלבומים המצוינים האחרונים של לאמאר, ד'אנג'לו, ד"ר דרה, הסרט "היישר מקומפטון" על הרכב הגנגסטא־ראפ הראשון NWA — כולם התייחסו במישרין או בעקיפין למשבר הנוכחי. איש מהם לא עשה זאת עדיין באותה מידה של תבונה ורגישות שבהן מטפל בכך Ghettoside, כנראה ספר העיון הטוב ביותר שקראתי בשנים האחרונות. הספר, מאת ג'יל לובי, כתבת פלילים בעיתון "לוס אנג'לס טיימס", מפענח — דרך חקירת רצח אחד בגיהנום השחור של הגטו בדרום לוס אנג'לס — את הסיפור האמיתי של הקהילה השחורה בזמן הזה. יותר משהוא מאשים את האלימות המשטרתית, הוא מפליא לתאר את התופעה כשילוב של אדישות מערכתית, מהמדינה ועד רשויות האכיפה, ושל השחיקה הנוראה שכרוכה בעשורים של עוני והזנחה בגטאות השחורים. הקריאה בו היא חוויה קורעת לב.

העולם של וסט רחוק מאוד מקומפטון ומהגטאות השכנים בלוס אנג'לס, שבהם גדלו דרה ולאמאר. קשה גם להתחרות ברוחב היריעה שמספק ספר עיון מעמיק, שלא לדבר על העובדה שמוזיקה פוליטית היא לעתים קרובות דידקטית, אפילו משעממת, וטמונה בה סכנה קבועה של הרתעת הקהל הרחב. ועם זאת, לנוכח המסרים שווסט משדר מדי פעם בשנים האחרונות, ייתכן שהכיוון העתידי הזה אינו מופרך לחלוטין מבחינתו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ