שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גדולתו האמיתית של "אל תיגע בזמיר"

אין מי שקורא את ספרה של הרפר לי, שיצא באחרונה במהדורה חדשה, ולא ברור לו איזה עורך דין הוא רוצה להיות ולמה

יובל אלבשן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרגורי פק וברוק פטרס )מלפנים, משמאל ומימין בהתאמה( בסרט "מות הזמיר" מ– 1962 המבוסס על הספרצילום: אי־פי
יובל אלבשן

אל תיגע בזמיר
הרפר לי. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד וידיעות ספרים, 367 עמודים, 74 שקלים

> לחצו כאן לביקורת על הספר מאת עלית קרפ

בשנת 2000, אחרי 15 שנות חברות צמודה, נפרדנו. "אל תיגע בזמיר", שליווה אותי מאז התיכון, עבר איתי שלוש דירות שכורות במשך לימודי המשפטים וההתמחות ונחת במקום של כבוד על מדף הספרים הקטן בחדרי בעמותת "ידיד" כשהתחלתי לעבוד כעורך דין קהילתי, הועבר לידיו של פרח משפטים צעיר שהתנדב בעמותה. לא יכולתי יותר לשאת את פניו של אטיקוס פינץ', גיבור הספר, עורך הדין של המצפון האנושי, שעומד באומץ מול קהילה שלמה שדורשת את ליטרת הדם שלה מגבר שחור חף מפשע המואשם באונס נערה לבנה. פינץ' מזכיר להם ש"בארצנו, כל בני האדם נבראו שווים באמת ובתמים במובן אחד — יש מוסד אנושי אחד שבו הדלפון שווה לרוקפלר, הטיפש שווה לאיינשטיין והנבער מדעת שווה לכל נשיא אוניברסיטה. וזה, רבותי, בית המשפט. יש גם מגרעות לבתי המשפט שלנו, כמו לכל מוסד אנושי, אבל בארץ הזאת בתי המשפט שלנו גוזרים גזירה שווה על הכל ובין כותליהם, כל בני האדם נבראו שווים". מזכיר ודורש מהם לזכות את הנאשם ש"פשעו" היחיד הוא צבע עורו.

הפער בין שטר הצדק שנופק על ידי הרפר לי ובין חוסר הצדק המשווע שנתקלתי בו במציאות המשפט בישראל היה כואב מדי. בית המשפט הוא מקום שבו רוקפלר שווה לדלפון? הצחקתם אותי. זה המקום שבו רוקפלר נהנה ממכפלת כוח: הוא גם קובע את החוקים שמשרתים את האינטרסים שלו והוא גם נהנה מהייצוג המשפטי היקר ביותר, זה שנאומו לעולם לא יופרע על ידי שופט קצר רוח, שנפגש איתו בשעות הערב באותם מעגלים חברתיים, בעוד שהדלפון חסר הייצוג ייתקל בקוצר רוח של מי שמעז לבזבז את זמנו של בית המשפט על זוטות. בתיק מורכב שטיפלתי בו באותה שעה (פרשת פנינה דמארי) נתקלתי בשופטים ובעורכי הדין "בכירים" שנראו כמו פינץ', השתמשו באותן מלים מרוממות של צדק והילכו באותה הדרת כבוד שבה הוא פסע באולם בית המשפט, אבל עשו בדיוק את ההפך — ייצגו את אדוני השיטה בדרך שרמסה את זכויות היסוד ואת הכבוד הבסיסי ביותר של הצד המוחלש שמנגד.

התרגום החדש של "אל תיגע בזמיר"

"אתה לא רוצה את הספר בחזרה?" שאל מתנדב צעיר ועניתי מיד: "לא!" זה נגמר. שטרות צדק מחוללים היו לי די והותר בחיי המקצועיים.

לא הייתי עורך הדין היחיד שהושפע מדמותו הגדולה מהחיים של פינץ'. המוטו שנבחר לפתוח את הספר הוא: "עורכי דין, אני מניח, היו פעם ילדים", ואין ילד באמריקה שלא למד להעריץ דרך הספר את פועל הצדק עטוי הגלימה השחורה, שמעז לעשות את מה שנכון אף שהוא יודע נכונה איזה מחיר הוא עתיד לשלם בשל כך, הוא וילדיו. זה מה שכבש גם אותי וזה מה שאיכזב כשנתקלתי במציאות שונה לחלוטין. מציאות שבה המשפט היה כלי שרת של החזק ושלו לבד.

כרזת הסרט "אל תיגע בזמיר" בפולנית

ואז הגיעה המהדורה החדשה של הספר. קראתיו שוב אחרי שנות הפרידה הארוכות, נכבשתי שוב ואפילו התביישתי בכעסי הקודם. הרי לי עצמה מעלה בספר את כל הספקות והקשיים דרך עיני המספרת, סקאוט בת השמונה. למשל, כשזו תוהה בינה לבינה מדוע כולם כועסים על אביה שלמעשה לא בחר לייצג את הנאשם השחור אלא מונה; או כשברור שפינץ' לא טועה לחשוב שהוא ינצח, ובשל כך שווה להילחם. להפך, כפי שהוא מסביר לבתו: "גם אם לא נצליח לנצח בקרב אפילו בעוד מאה שנה, זאת לא סיבה לא לנסות" — משום ש"אם לא הייתי מגן עליו לא הייתי יכול לעבור בעיר בראש מורם, לא הייתי יכול יותר לאסור עלייך או על ג'ם לעשות משהו... לא הייתי יכול ללכת לכנסייה ולהתפלל לאלוהים אם לא הייתי מנסה לעזור לאיש הזה. כי לפני שאוכל לחיות עם אנשים אחרים אני צריך לחיות עם עצמי. הדבר היחיד שבו לא הרוב קובע הוא מצפונו של אדם".

גם העובדה שבסוף הנאשם החף מפשע הורשע אומרת את שלה. כך גם הביקורת על התובע גילמר, שמתנהג כאחרון הבריונים ומתייחס לנאשם כאל אשפה אנושית וזוכה לאהדת הקהל באולם המשפט. גם תופעה זו, של בריונים בגלימות שחורות (שמוכנים "לעשות הכל למען לקוחותיהם", גם אם זה אומר לרמוס את הצד השני ואת ערכי היסוד של השיטה) מוכרת למרבה הצער מנוף חיינו המשפטיים.

נל הרפר לי עם הנשיא ג'ורג' בוש, 2007צילום: רויטרס

וכך, כשאתה קורא את הספר בעיניים של פועל משפט ותיק, שכבר ידע אכזבה משפטית, אתה מזהה אותה גם פה. "אני כבר לא אזכה לראות את החוק משתנה ואם אתה תזכה לראות זאת, כבר תהיה זקן", מסביר פינץ' לבנו את עובדות החיים, "בבתי המשפט שלנו, כשמלה של לבן עומדת מול מלה של שחור, הלבן תמיד זוכה. זאת האמת המכוערת". כך זה עובד ולמרות זאת, צריך להמשיך ולנסות. זו הדרך היחידה להביט במראה ולא להתבייש במה שעשית כשעל כתפיך גלימה שחורה.

או אז אתה מבין שזו גדולתו האמיתית של הספר. שלמרות האמת שהוא פורש בפני קוראיו, עדיין אין קורא המסיים אותו מבלי שברור לו איזה עורך דין הוא רוצה להיות ולמה. בדרך זו מצליח הספר המיוחד הזה להיות כבר יותר מ–50 שנה כוח־נגד להשפעתו המשחיתה של הכסף הגדול שהופך עורכי דין טובים לשרתי השיטה.

כידוע, הוצאתו המחודשת של הספר בעברית נעשית על רקע גילוי ספר נוסף של לי, "ניצב כל הלילות". לפי הפרסומים, בספר זה פינץ', כבר בן 72, הושחת על ידי השיטה והפך לחלק מהמשפטנים שמשרתים את עוולותיה. דווקא על רקע זה מתחזקת עוד יותר הזעקה המוסרית בספר שמופנית לפועלי הצדק במשפט. במובן זה, "אל תיגע בזמיר" הוא זמיר משפטי בעצמו שחטא לפגוע בו. חטא של ממש.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ