שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"אל תיגע בזמיר" מציב מראה מול פני החברה הישראלית

כשפורסמה יצירת המופת הזו בשנות ה-60 היתה ישראל בעלת אופי מסוים. התרגום החדש של הספר ממחיש עד כמה האופי הזה נכתש עד דק

עלית קרפ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציור קיר בארצות הברית. כפילות מעניינת ומתועבתצילום: פג 5
עלית קרפ

אל תיגע בזמיר
הרפר לי. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד וידיעות ספרים, 367 עמודים, 74 שקלים

> לחצו כאן לביקורת על הספר מאת יובל אלבשן

יותר מיובל חלף מאז תורגם לראשונה "אל תיגע בזמיר" לעברית. נל הרפר לי כתבה ב–1960 ספר שעלילתו מתרחשת בשנות ה–30 של המאה ה–20, בעיירה קטנה ונידחת באלבמה, מייקום שמה. הספר זכה בפרס פוליצר שנה לאחר שפורסם, תורגם לעשרות שפות וזכה לשבחים רבים כלפיד של הומניות ושפיות בעולם הגזעני שמתארת העלילה. הגיבורה והמספרת, ששום אדם לא יכול להישאר אדיש בפני קסמה הלבבי, ג'ין לואיז פינץ', המכונה סקאוט, היא ילדה בת שמונה. אמה מתה כשהיתה בת שנתיים, ואביה האלמן, עורך הדין אטיקוס פינץ', מגדל אותה ואת אחיה, ג'ם, בעזרתה של קלפורניה, המשרתת השחורה. בקיץ מצטרף אליהם גם דיל, אסופי שבא העירה להתארח בבית דודתו השתיינית, והחבורה עושה מה שילדים היו עושים פעם: נטפלים לשכן המוזר שמתבצר בביתו כבר שנים ומנסים לגרום לו לצאת החוצה, מתרחצים בנהר, קוראים, מתאהבים, משתתפים בהצגות בית הספר וכיוצא באלה בילויים.

אלא שצל כבד רובץ על העיירה מייקום, צל הגזענות וההפרדה הגזעית. השחורים עובדים רק בעבודות מסוימות, רובם אנאלפביתים, הם מרוויחים הרבה פחות כסף ובשום אופן אינם רשאים להיות חלק מהחברה הלבנה. גם מעמדם החוקי שווה רק לכאורה. כשתומס רובינסון, בחור שחור בן 25, נכה ואב לשלושה, מואשם על ידי מאיילה ויולט יואל הלבנה בת ה–19 בכך שניסה לאנוס אותה, מתמנה אטיקוס פינץ' לעורך דינו. אף על פי שהראיות מוכיחות שלא היו דברים מעולם הוא מורשע בדין.

התרגום החדש של "אל תיגע בזמיר"

כל הדברים הללו היו ידועים כבר בעת שהספר פורסם ותורגם לעברית בשנות ה–60. מה שהשתנה מאז הוא לא רק העברית, אלא בעיקר הקורא הישראלי והחברה הישראלית. "אל תיגע בזמיר" הוא ספר צקצוקים, ולא רק בגלל הציפורים הרבות שמופיעות בו (במקור הוא נקרא "לירות בעורבני", משמעות שמו של הגיבור פינץ' היא פרוש, וגם הזמיר שמופיע בו מדי פעם הוא סמל לקול יחיד מסוגו, שהוא בעצם קולו של עורך הדין שיוצא להגנת השחורים ומשלם על כך מחיר כבד) או בשל תגובותיהן הצקצקניות והצדקניות של נשות המועדון המיסיונרי ש"ממלאות את הבית במלחמתן הצודקת". זה ספר צקצוקים מפני שלי מאפשרת לקורא להביט בעלילה הזאת ולצקצק בעצמו על אטימותן של הדמויות ולחשוב שהוא נבדל מחבורת הצבועים הזאת ופטור מהחטא של הבדלת דם מדם, ועשיית משפח במקום משפט. אחת מחברות המועדון המיסיונרי, גברת מריוודר, מגדילה לעשות כשהיא אומרת על אשתו של רובינסון, שהורשע על לא עוול בכפו: "אני תמיד אומרת לסלוח ולשכוח, לסלוח ולשכוח", ומוסיפה בזאת חטא על פשע. ברור שהקורא מבדל את עצמו מדמויות גרוטסקיות מהסוג הזה.

אלא שזה טבעה של יצירת מופת, ו"אל תיגע בזמיר" הוא אכן יצירת מופת: לא רק שהזמן אינו שוחק אותה, אלא שהוא קולף ממנה קליפות נוספות שמגלות רבדים נוספים שלא נודע כי היו בה מלכתחילה. נדמה לי שהחשיבות בפרסום התרגום החדש נעוצה בדיוק בנקודה הזאת. אם כשפורסם הספר בשנות ה–60 היתה החברה הישראלית בעלת אופי מסוים, הרי שהאופי הזה נכתש במהלך השנים עד דק, והיום היא בעלת אופי אחר. האופי המשתנה של החברה הישראלית מוסיף לספר הזה עוד רובד, שנעדר ממנו כשתורגם לראשונה.

בשנות ה–60 היתה ישראל חברה לגמרי אחרת מכפי שהיא היום: השיח על גזענות נגד מזרחים היה הרבה יותר שקט, אם בכלל התקיים, וגם האפליה נגד הערבים היתה נושא שלא דיברו עליו. יש לכך כמה סיבות: הראשונה היא שהמדינה עדיין נאבקה על קיומה וגם על דמותה. חלקים גדולים מהאוכלוסייה היו ניצולי שואה מצד אחד, ופליטים שהגיעו מארצות ערב מהצד האחר. היו פה אנשים רבים, שאף אחד מהם לא הרגיש בבית וכל אחד מהם נאבק על מקומו. במצב כזה היה קשה להתייחס לעוול שגרמה החברה בישראל גם לחבריה, כמו בני עדות המזרח, ניצולי שואה ("באנו לארץ מסיבות אידיאולוגיות", נהגו לומר להם מי שהגיעו לפניהם, והסאבטקסט של הדברים היה: "ואנחנו לא פליטים כמוכם"), וגם לחברים, שכבר אז היו חיצוניים לה, והם הלכו ונדחקו ממנה ככל שהשנים חלפו ערביי ישראל.

אבל זאת לא הסיבה היחידה. הסיבה הנוספת היא שאז, בשנות ה–60, עמדה החברה הישראלית במעגל הראשון של קוראי "אל תיגע בזמיר". באותם ימים היתה לחברה הישראלית יומרה לצדק ולשוויון שנעדרת ממנה היום. אז ציקצקנו לרשעותן של חברות המועדון המיסיונרי. היום מתקיימת בחברה הישראלית כפילות מעניינת ומתועבת בעת ובעונה אחת: לא רק שאנחנו מצקצקים לרשעותן, הצטרפנו למעגל שלהן.

גרגורי פק וברוק פטרס )מלפנים, משמאל ומימין בהתאמה( בסרט "מות הזמיר" מ– 1962 המבוסס על הספרצילום: אי־פי

מאמרים אינספור נכתבו ממש בשבועות האחרונים על אטימות הלב שמגלה ישראל כלפי הפליטים מסוריה. ראש הממשלה דיבר על עומק דמוגרפי שאינו מאפשר את קליטתם, ועוד כמה אנשי שלטון אמרו שההצעה לקלוט כמה מהם כאן היא הזויה ופופוליסטית. הלוואי שהיתה כזאת. האמת עגומה בהרבה: החברה הישראלית היא חברה גזענית, שלא רק שאינה מעוניינת לקלוט חלכאים ונדכאים ולסייע להם, אלא היא מסרבת להכיר בזכויותיהם של אזרחים ערבים, מפירה בבוטות את זכויות האזרח של הפלסטינים מעבר לקו הירוק, שונאת מהגרים, בעיקר אם הם שחורים. אם היתה בלבה יומרה כלשהי לצדק חברתי היא נמוגה מזמן באש לאומנית, גזענית שמאכלת את כל מה שאינו יהודי ורצוי לבן. האמיתות הללו אינן נחלת האספסוף בלבד. גם מערכת המשפט מבדילה בין דם לדם, בין ערבים ליהודים, בין שחורים ללבנים. אלבמה בשנות ה–30? אלבמה זה כאן.

בספר שהקדים את "אל תיגע בזמיר", שנשלף מי יודע מאיפה ושמו "ניצב כל הלילות", מוצג פינץ' כעורך דין ממולח שמשרת את אילי ההון. החברה הישראלית, שכל כך הזדהתה עם סקאוט החכמה והכנה, כבר מזמן ירדה מברכיו של אטיקוס ויצאה לחפש ממון, שלטון, שחיתות ועושק אלמנות ויתומים, וגם היא, ממש כמו נשות המועדון המיסיונרי בעיירה מייקום, מצקצקת בלשונה וחושבת שהיא טובה יותר מחברות אחרות, פעם מתוך היצמדות לזכר השואה, פעם בגלל הגרעין האיראני, ופעם בגלל העומק הדמוגרפי הרדוד שלנו.

נל הרפר לי עם הנשיא ג'ורג' בוש, 2007צילום: רויטרס

את התרגום החדש ל"אל תיגע בזמיר" צריך לקרוא, כראוי לנו, מתוך מעגל המצקצקים, שכן הערך שלו אינו טמון בשפה שהשתנתה — ומיכל אלפון מעדכנת אותה יפה — אלא במראה שהוא מציב אל מול פניה של החברה הישראלית, שאין בה אפילו יומרה לשוויון, אפילו לא בפני החוק. השאלה היא אם יש מי שמוכן להביט בקלסתר המכוער שנשקף ממנה.

אם לסמוך על עיון קצר באתרי הקוראים השונים, הרי שהחברה הישראלית אינה רואה בספר הזה תמונת ראי למה שקורה כאן ועכשיו, ודווקא העובדה הזאת תשמר את כוחו כרב מכר. למי מתחשק להגיד אשמנו, בגדנו, גזלנו גזל, דיברנו דופי וכו'? כולנו רוצים להישאר במעגל הראשון של המצקצקים, שבו כולנו צודקים ויפי נפש במובן החיובי של המלה.

מאותם אתרים עולה שהספר אינו מעורר שום אי־נוחות בקרב הקהל הישראלי. גזענות, הפרדה גזעית, חוסר צדק ואי־שוויון הם כולם מונחים שמתקיימים להם הרחק הרחק מכאן. פה, בישראל, אם להתרשם מהכותבים באותם אתרים, אנחנו מדינה שכל אזרחיה שווים, שאין בה עדיפות לאשכנזים על פני מזרחים, שאין בה אפליית מיעוטים והיא פותחת את שעריה לדלים ולאביונים. יוצאת מכלל זה, גם אם בלשון רכה ומפייסת, חוות דעתה הנרגשת של חמדת מדימונה שבאתר "ספריה" היא מצטטת רבות דווקא מהתרגום הישן וחותמת את דבריה במשפט הבא: "אם הרפר לי היתה מבקרת במדינתנו בשנים האחרונות היתה אומרת כי הכותרת: 'אל תיגע בזמיר' מכוונת להתנהגות החברה הישראלית כלפי הערבים, הגר, היתום והאלמנה".

To Kill A Mocking Bird/ Harper Lee

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ