שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד
לילה בעיר בראט. באמת יפהפייה באופן יוצא דופןצילום: yeowatzup
רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד

במשך 46 שנה היתה אלבניה המדינה הסגורה והמבודדת באירופה. אחרי שהצליח לשחרר את המדינה הקטנה מציפורני הנאצים, אנוור הוג'ה הפך לעריץ הכל־יכול שלה. גם יחסית למדינות מזרח אירופה אלבניה התנהגה משונה. כשהוג'ה הרגיש שחרושצ'וב זונח את מורשת סטלין, הסתכסך עם ברית המועצות והעביר את תמיכתו לסין. כשסין אירחה את ניקסון, הוג'ה המאוכזב נטש גם את תמיכת סין. אלבניה נותרה מנותקת, עם לבדד ישכון. במקביל ניהל הוג'ה גם טיהורים פנימיים והאשים את מהמט שֶהוּ, מספר 2 הנצחי שלו, בריגול לטובת שישה שירותי ביון שונים במערב ובמזרח, וזה התאבד או נרצח.

הוג'ה תמיד עמד על רגליו האחוריות בפני מתקפה מצד יוון ויוגוסלביה, בשילוב בין ארצות הברית וברית המועצות, ולכן ב–1967 הוא יצא לפרויקט הגנתי חסר תקדים שבנייתו נמשכה עד שהשיב את נשמתו, שני עשורים אחר כך. בפרץ פרנויה לאומי, המדינה הקטנה רושתה ב–750 אלף בונקרים. בונקר לכל ארבעה אלבנים. 24 בונקרים לקילומטר מרובע, שזללו 2% מהתקציב השנתי, ושבבנייתם מתו עשרות כל שנה. "אם נרפה ממשמרתנו גם רגע אחד הם יכישו בנו כנחש", אמר הוג'ה.

עולה השאלה מדוע לנסוע למדינה השקועה בעוני ומתאוששת באטיות מדיקטטורה. בביקור האחרון שלי במזרח אירופה, בתחנת דלק שכוחה בגבול בוסניה־קרואטיה, האוטובוס עצר להפסקת קפה. התיידדתי עם אמריקאי שכל גופו מקועקע באופן מכוער במיוחד. הוא סיפר שעבר את כל אירופה באוטובוסים, במשך חצי שנה. תהיתי איפה היה הכי מעניין, הוא ענה שבאלבניה. בהמשך הטיול שמה של אלבניה עלה פעמיים, פעם כמקום שחייבים לראות לפני שתתקלקל, ופעם שנייה כמקום מלא שחיתות שאסור להתקרב אליו. הבנתי שאני חייב לנסוע לשם.

הדרך הסבירה להגיע מישראל לאלבניה היא טיסה לקורפו ומשם לנסוע לעיר סרנדה בדרום אלבניה. דרך אחרת היא אוטובוס מאתונה. אני פעלתי בכסילות, טסתי לאיסטנבול ומשם חיפשתי טיסה נוספת.

הנחיתה בנמל התעופה בטירנה על שם אמא תרזה (הסלבריטאית האלבנית הכי גדולה אף על פי שנולדה במקדוניה) היתה נעימה. גם החלפת הכספים הראשונה במשרד ממשלתי שנעשתה עם חתימה על נייר קופי עברה בהצלחה. בחניון שדה התעופה עמד אוטובוס ורדרד זעיר וישן. לא הצלחתי להבין אם זה האוטובוס לטירנה שעליו המליצו באינטרנט. האנשים סביב האוטובוס נראו חביבים אך לא ידעו אנגלית. ביניהם בלט גבר מכריס עם חליפת מרגלים ושפם שחור ענק, שנראה מודבק. גם הוא לא ידע אנגלית, אבל היה מספיק נחרץ כדי להבהיר לי שהוא טטרי מחצי האי קרים. המשופם מיהר למזוודה ושלף שיחון אנגלי־רוסי מימי ברז'נייב, הניח אותו בידי וניסה לשוחח איתי ככה. היה קשה להתרכז בדבריו — לא רק בגלל השפה, אלא בגלל שכשדיבר נהג לגעת לי באזור מתחת לצוואר, בכל מקום שצריך היה לסמן פסיק. כנראה זה קטע טטרי. גם באוטובוס הוא לא הסכים לזנוח אותי, שמח לגלות שאני ישראלי, החל לזמר ביידיש קלוקלת והפציר (כנראה) שאמשיך איתו במכונית לרחבי אלבניה.

במערב המגמה הבריאותית שהיא חלק מההיסטריה הסטרילית גברה על חשבון זכויות המעשן. אף שאיני מעשן, שמחתי לראות שבאלבניה נהג האוטובוס עצמו עישן. המעשנים הם המיעוט השנוא ביותר במערב, כאלה שאף ראוי לקנוס אותם על דתם ושזכות חבריהם להעיר להם. אבל אלבניה היא אחת המדינות עם הכי הרבה זיהום אוויר באירופה, עניין שיש בו פחות חן.

המהפך של הבלוק

בשן ועין, מוודא שהטטרי המשונה לא עוקב אחרַי, מיהרתי לדירה שמצאתי באתר השכרת הדירות airbnb. בדרך חלפתי בשוק מקומי וכן הספקתי לכרסם בִּירֶק, הבורקס המקומי, שהיה מצוין ועלה משהו כמו שקל. הדירה נמצאה בבניין קומוניסטי חביב מאחורי חנות מעוצבת של חברת סלולר, ממש במרכז. אַמֶלָה, בעלת הדירה, אלבנית צעירה ששבה מלימודי כלכלה באמריקה, המליצה לי ללגום קפה באזור "בלוקו" הסמוך, או "הבלוק", מתחם שבו כ–50 ברים ובתי קפה, שרובם מלאים ("הספורט הלאומי פה הוא שתיית קפה", הוסבר לי). מחירי האלכוהול והקפה מצחיקים, אבל אחרי שיצאתי מטירנה, הבנתי שהמחירים שם הם פי חמישה מבמקומות אחרים. כוס ראקי שעולה 50 לֶק בפריפריה, פחות משני שקלים, יכולה לעלות באזור הבלוק כ–300 לק.

הבלוק נראה כמקום שמאז ומעולם שימש כמרכז חיי לילה. אבל עד שנות ה–90 מוקמה בו העיר האסורה של טירנה, מרכז הפוליטביורו והווילות של ראשי המשטר. מחסומים אסרו על האלבני הפשוט את הכניסה. כיום הווילה של הוג'ה, שהיא די צנועה למעשה, עומדת שם מוזנחת. המזרקות יבשו ומחוץ לשער יושב קבצן שגם מוכר תירס עייף על האש. התירס עומד על הגריל אבל הקבצן לא טרח להדליק את האש או לפנות לעוברי האורח, כי ממילא מרכולתו לא פופולרית, והיום חם. נעמדתי מהופנט כמחצית השעה והבטתי אל הווילה. בערוגות הפרחים של הוג'ה צומחים עשבים שוטים. במרכז הגינה דקל שראשו כרות. בהקפה שעשיתי מסביב לבניין הבחנתי בקרטון על האדמה הלחה ששימש כנראה הומלס שטיפס על הגדר כמקום לשינה בליל אמש. מעבר ללקח האלבני, גורל הווילה הוא גם סמל לדינם של משטרים שנראים נצחיים וכל יכולים, להתפרק לפתע כמריצה חלודה. גם ליד בסיסי צה"ל בשטחים מישהו עוד יעמוד עם תירס וגריל.

הגורל שהועידה אלבניה לסמלים הקומוניסטיים הוא הזנחה ולא מחיקה. למשל בניין הפירמידה שתיכננה פרנורה הוג'ה, בתו של העריץ, במרכז טירנה, שמזכיר מאוד את בית הכנסת העיראקי בבאר שבע, הפך אחרי מותו למוזיאון למורשת הוג'ה. כיום הפירמידה היא חורבה עם חלונות שבורים וגרפיטי. חשבתי לראיין את בתו של הוג'ה, אבל שקעתי כבר בבילויים. בכל זאת עלי להתוודות שיש לי משיכה רומנטית ביזארית לקרובות של דיקטטורים. אני ידיד פייסבוק של קיקי בוקאסה, בתו האמנית הלבנונית של הרודן האפריקאי ז'אן־בדל בוקאסה, אף שלא הצלחתי לקדם משהו. הכי קרוב שהגעתי זה לשבת לקפה בלונדון עם האחיינית הרוקרית של אוסמה בן לאדן, שרק רצתה לדבר על מוזיקת אינדי ורגשות.

הגורל המפתיע של הבלוק הוא סמלי. דווקא המקום האסור הפך למרכז הבילוי. מכיוון שהאטרקציה המרכזית של אלבניה היא התקופה הביזארית שהיתה מנותקת לגמרי, ימי הוג'ה הארוכים והאכזריים הפכו לגימיק תיירותי לאנשי המערב הצעירים של היום, אנשים שמשתעממים מברלין השחוקה ומהתחליפים החיוורים שמדי פעם מוצאים לה.

אחרי הלילה בדירה לקחתי לילה בהוסטל במרכז הבלוק שבחר לעצמו את השם המחייב "פרופגנדה". קירות ההוסטל הציגו פריטים מהתקופה הקומוניסטית ודיוקנאות של הוג'ה לצד דיקטטורים כמו סטלין, מאו והיטלר, שמשמשים כאטרקציה לקהל התרמילאים שמגיע לטירנה. מוזר שאף יומון ישראלי לא מחה בשער שלו על כך שתמונת היטלר מקדמת הוסטל תחת הכותרת "המלון הנאצי?"

בראט "עיר אלף החלונות"צילום: רועי צ'יקי ארד

כך או כך, אלבניה הסגורה, שהיום די נעימה לתיירים, הפכה לנקודה מבוקשת להיפסטרים, בהנחה שיש כזה דבר, או לחכמולוגים שרוצים להגיע ליעד מקורי. היא ייחודית, אירונית, ידידותית, נמצאת כמה צעדים מיוון, טעימה וזולה — על אף שאכלתי היטב בוקר וערב, לא הצלחתי לבזבז את הכסף שתיכננתי להוציא. גם הבונקרים שפיזר הוג'ה הם היום אנקדוטה חביבה ואתר סלפי ראוי, שהגדולים מהם משמשים לאתרי קונצרטים ואמנות, שלא לדבר על מזמוזים.

שני הברים הלוהטים ביותר כרגע בסצנת חיי הלילה האלטרנטיבית של טירנה הם המינגוויי ורדיו. הבעלים של הרדיו הוא אנטון קאצ'ה, יוצר תיאטרון מופנם, שהקים את המקום לפני שש שנים. הוא מספר לי שאחרי הדחת המשטר הישן הבלוק היה שכונה עזובה. בתחילת שנות ה–2000 החלו להיפתח מקומות בילוי במקום הווילות שנעלמו. "הבלוק היה תמיד מעניין ואסור", אומר לי אנטון. את הקהל של הרדיו הוא מגדיר "צעירים, אמנים, היפסטרים, עיתונאים ושמאלנים". הוא מסביר לי שאחד השינויים הגורליים בחיי אלבניה שהפך אותה ליעד אטרקטיבי לתיירות ואת חיי הלילה שלה לסוערים התרחש ב–2008, אז הפסיקו לדרוש ויזות מיוחדות מאלבנים.

בבר המינגוויי, שנמצא מחוץ לבלוק, אני משוחח עם ביאנקה מגרמניה, כשברקע זמרת שרה עם קונטרבס במקום ההומה והלוהט. "בגרמניה לא ממש הבינו למה בחרנו לנסוע דווקא לאלבניה. בעבודה שלי מישהו שאל אם אין שם מלחמה, ואחרים התחילו לחפש איפה זה בגוגל וללעוג לי", היא אומרת.

אמלה בת ה–28, שהשכירה לי את הדירה, מספרת שכל האנשים שהתארחו אצלה היו צעירים וסקרנים, ביניהם עיתונאים מ"גרדיאן" הבריטי וכתבים באתרים אופנתיים. בעקבות ההצלחה שלה פנו אליה מהחברה שממתגת את התיירות לאלבניה, שלחו שאלון ויצאו בקמפיין שמדגיש את האינדיבידואליות של המטיילים. הסלוגן שנבחר היה "לך בדרך שלך — התגלית החדשה והכי מרגשת באירופה".

אמלה מרגישה שאחרי משברי שנות ה–90 המדינה מתחילה לקום על הרגליים עם השלטון החדש בידי אדי ראמה, ראש הממשלה בן ה–51 מהמפלגה הסוציאליסטית, שהוא גם כדורסלן ואמן. "ראש הממשלה מנסה מאוד. מכוניות התחילו לעצור באדום ואנשים התחילו לשלם מסים וחשמל, דבר שלא עשו פה שנים. אולי גם השלטון החדש מושחת, אבל באופן מעודן יותר".

הו, אמבטיה

אבל השיפור כנראה לא מספיק. ראיינתי כמה צעירים מקומיים שידעו אנגלית, כולם בעלי תואר ראשון או שני, והם התחלקו לכאלה שיש להם תאריך עזיבה ולכאלה שרוצים מאוד לעזוב אבל חוששים שזה לא אפשרי. אמלה התרגשה לשוב לאלבניה אחרי הלימודים בארצות הברית. היא היתה אמורה להיות נערת הפוסטר של אלבניה המתחדשת. "אמרתי לכולם שזו הארץ הכי טובה ושצריך לפתח אותה. הייתי מאוד חיובית. אחרי שש שנים פה אני מיואשת. קשה לשנות כאן דברים. אמרו לי שעם האזרחות האמריקאית שלי אני משוגעת שאני נשארת פה. ובאמת, קשה כאן לאשה עם השכלה. גברים לא מוכנים לקבל פקודות מנשים צעירות". בהמשך מחתה על הבחורים המקומיים.

על זיכרונות הילדות שלה משלהי הקומוניזם היא אומרת: "דודה שלי היתה נשואה לבן של פוליטיקאי בכיר. כילדה הגענו לווילה בבלוק ופעם ראשונה ראיתי אמבטיה, היו להם מולטי־ויטמינים. הזקנים מתגעגעים לביטחון הסוציאלי שהיה אז, בדרך כלל זוכרים את הטוב בקומוניזם בגלל הכאוס שהיה במדינה בשנות ה–90".

ג'רש נתנאלי ב"פרופגנדה" עם העריציםצילום: רועי צ'יקי ארד

כחובב ריאליזם סובייטי הנחתי שאמצא אמנות במוזיאון הלאומי בכיכר המרכזית, שבחזיתו פסיפס מרשים המציג לוחמים קומוניסטים הנאבקים ברוע בעזרת לוחמים ולוחמות איליריים האוחזים בנשק. לאחר שהמשטר נפל ערכו את הפסיפס והסירו כמה סממנים קומוניסטיים. בכל מקרה, הגעתי למקום הלא נכון. זה היה מוזיאון היסטורי, שככזה היה מאכזב ומגויס מאוד.

עוד מקום שמנסה לעלות על גל הנוסטלגיה לימי הקומוניזם הוא קומיטטי, שהוקם לפני כשנה ומוגדר כקפה מוזיאון. הרבר, בעל בית הקפה היפהפה הזה, לקח אותי לסיבוב, מצביע על כל חפץ ועיטור ומסביר באריכות. "זה כמו מוזיאון אבל מגיעים אליו כשהולכים לקפה". הוא מראה לי מקלטי רדיו וטלוויזיה שיוצרו באלבניה בשנים שהמדינה היתה מנותקת והפסיקה לייבא מבחוץ (הוג'ה אסר בחוקה על גירעון וגם על מסים, הכי שטרסלר). "צעירים לא יודעים שייצרו פה עשרה סוגי טלוויזיה ו–12 סוגים של מקלטי רדיו. אני עושה הכל כדי לשמר אותם". הוא מראה לי כל מיני עיטורי קיר מסורתיים ומסביר לי שהאלבנים רואים בעצמם את הממשיכים האותנטיים של ימי האיליאדה יותר מהיוונים וגם מקשרים עצמם לתרבות הפרעונית שבוודאי השפיעה על בניית הפירמידה בלב העיר.

כשאני מסיים את האספרסו, ניגשת אלי המלצרית סוזנה ורוצה לספר לעולם את הזווית שלה. "המצב פה מאוד קשה לצעירים", היא אומרת. "למדתי מדעי המדינה ועכשיו תקשורת ואני צריכה לעבוד כמלצרית ויודעת שלא אמצא עבודה אחר כך, כי כל העבודות נשארות אצל המקורבים", היא אומרת. סוזנה מספרת שהיא חברה בארגון פוליטי שמכונה בשם המקורי "ארגון פוליטי", שמארגן הפגנה למחרת מול הפרלמנט נגד הכפלת תעריפי החינוך הגבוה ומזמינה אותי להגיע למפגש של הקבוצה. משום מה אני מסכים.

אנחנו קובעים בבית הקפה בשש, כשהמשמרת של סוזנה נגמרת, וממשיכים לשכונת עוני 20 דקות מהמרכז. היא צועדת לצדי עם האופניים שלה שזכו לשם החיבה "נירוונה" ומדברת איתי על כדורגל. לבסוף אנחנו מגיעים למטה "הארגון הפוליטי". בית עם סוכת גפנים ועליו דגל אדום. אבל שמאל זה שמאל בכל העולם. סוזנה אחראית, אבל שאר החברים, שהם למעשה חברות, מאחרים. ואנחנו יושבים בחוץ ומחכים חצי שעה. אני מאשים את עצמי שנסעתי לחופשה ומוצא את עצמי שוב בפעילות שמאל קיקיונית. לבסוף מגיעה אחת ממנהיגות הקבוצה, לירי קוצ'י בת ה–21, ופותחת לנו את הקוטג' הקטן שקירותיו מעוטרים בתמונות של מרקס ולנין.

"רוב העיתונאים שמראיינים אותי עושים את זה כי זה נראה להם קוּל למחות ולא מתייחסים למסרים", מעירה קוצ'י נגד התקשורת המקומית. "הם חושבים שמחאה זה כמו לשמוע בוב מארלי". קוצ'י בארגון כבר שנתיים והצטרפה כשהגוף בחר למחות נגד העלאת תעריפי האוטובוסים. היא מסבירה לי שהרפורמה המתוכננת במערכת החינוך תעלה את מחיר הלימודים ל–2,000 יורו בשנה, סכום נכבד באלבניה שבה השכר הממוצע הוא 350 יורו לחודש ושכר המינימום — שלא תמיד נאכף — הוא מהנמוכים באירופה, 150 יורו.

את ראש הממשלה אדי ראמה שנבחר במפלגה הסוציאליסטית בתנועה רואים כניאו־ליברל במסווה. "לימודים זה זכות, לא תענוג לעשירים", אומרת לי קוצ'י כשברקע מושמעים שירי פועלים ברוסית. "אני מקווה שמחר יגיעו יותר ממאה איש, אנשים אוהבים פה ללכת עם הרוב ומפחדים להרים את הראש".

סוזנה ליוותה אותי בדרך חזרה. רציתי למשוך את השיחה לכיוונים יותר אישיים. כבר החשיך, היתה לה עדיין החולצה האופנתית של המלצרית, טישרט שעליו צוירו משקפי שמש צבעוניים והיה מגוחך לדבר על מרקסיזם. אז היא סיפרה לי שיש לה חתול שהיא מאוד אוהבת. שאלתי איך קוראים לו, והיא אמרה שאין לו שם.

קופיקו בריביירה

לא ידעתי אם לפנות לאלפים האלבניים או לריביירה האלבנית, אז פניתי לנקודת המידע של משרד התיירות, ושם המליצו לי להגיע לעיר ולורה שבריביירה. ההמלצה נראתה לי מדהימה משתי סיבות, הראשונה היא הערצתי ללהיט וולארה (וולארה הו הו/ קנטארה הו הו הו הו) זוכה פסטיבל סן רמו, הדבר השני הוא שוולורה היתה מרכז של תקרית טרגית ומרתקת מ–1997 שאני זוכר מעיתונות התקופה ההיא באופן עמום.

אם המשטר הפרנואידי של הוג'ה התבטא בבונקרים שבו הקיף את המדינה, הקפיטליזם והפסאודו־דמוקרטיה של אלבניה מתבטא בפרשייה נשכחת, מלחמה שמחוץ לאלבניה כמעט איש לא זוכר. בשנות ה–90, מיד עם ירידת הקומוניזם, החלו להציע באלבניה השקעות שהניבו תשואות אסטרונומיות של עשרות אחוזים בחודש. כולם השקיעו את כספם, מישכנו בתים וראו את כספם צומח. גם ראשי השלטון מהמפלגה הדמוקרטית אישרו בתקשורת את הטירוף. בשלב מסוים כל העסק התברר כתרמית פירמידה, שבה הריבית הגיעה מהפראיירים החדשים שהצטרפו, ומארגן התרמית ברח עם המיליונים לשווייץ.

בבר המינגוויי בטירנה. בתחילת שנות ה–2000 החלו להיפתח מקומות בילוי במקום וילות שננטשוצילום: רועי צ'יקי ארד

באלבניה הקטנה והענייה, עם המשכורות של 80 דולר לחודש אז, כמעט כל המדינה השקיעה את מעט כספה בפירמידה. אנשים הפסידו יותר ממיליארד דולר, את בתיהם ואת עתידם. נפילת הפירמידה גררה מהומות, שהתחילו בעיר ולורה בדרום. אנשים בזזו את מחסני הנשק ופנו לתקוף את ערי המרכז והצפון. הצבא התגלה כחסר אונים. להגנת הצפון חולק נשק לאזרחים כדי שיגנו על משפחתם מהדרומיים. כ–2,000 איש נהרגו במלחמת האזרחים המשונה הזאת, עד שצבא של חיילים אירופים התערב והמהומות שככו. "אני זוכרת את האספסוף ברחובות", מספרת אמלה. "הם פשוט ירו אחד בשני. לדודה שלי היה בית קפה וכשירו עליו היא הסתתרה אצלנו, כי במרכז טירנה היה בטוח. זה סך הכל היה נחמד לילדים לפגוש את כל המשפחה".

מיהרתי לתחנה המרכזית של טירנה שנראתה מבולגנת וצהולה והיתה עמוסה באוטובוסים שכל אחד מהם עם שלט של עיר אחרת. מישהו שצעק 'ולורה' כיוון אותי לאוטובוס. האוטובוסים האלבניים מאוישים על ידי נהג קשוח ואילם והסנג'ר שלו. בכל כפר שבו חולפים יורד הסנג'ר להסתובב וצועק בקול גדול את שם תחנת היעד כשהנהג ממתין בחוסר סבלנות ומתחיל לנסוע שנייה לפני שהסנג'ר מקפץ חזרה לאוטובוס, כך שיש סיכוי שימעד. עוד חידוש מרהיב, שצריך להציע לשר התחבורה ישראל כץ, הוא שרפרפי פלסטיק שמוצבים במרכז האוטובוס כשהאוטובוס מלא, במקום שהנוסעים יעמדו.

אלבניה אמורה להיות פסטורלית. אבל ברוב הדרך מטירנה לוולורה הנוף לא מרשים. סביב הכביש מתכרכשים מוסכים ובתי עסק משעממים ורק כשמתקרבים לוולורה מתחילים ליהנות מהטבע האלבני. היתרון הוא שאתה כל הזמן מחפש בונקרים וזה מותיר אותך ערני.

בגלל שעונת התיירות תמה ולורה היתה נטושה ומדכאת. קיללתי את עצמי שבחרתי להגיע למקום על סמך קירבה ללהיט מפוקפק. איני מושלם כפי שהקוראים חושבים, וטיולים הם הזדמנות ללמוד על עצמך משהו ולהשתפר. זה לקח מאלוקים, שאסור לי להגיע למקומות בגלל ששמם מזכיר דברים אחרים. עלי להתבגר ולפעול יותר בהיגיון. אני עוד מעט בן 39 ושלושה רבעים.

במקום שבו לגמתי קפה כדי לבדוק מייל מהוויי.פיי שאלתי מלצר לאן ללכת והוא מנה כמה שמות ובהם "אוריקום". מיד חיבבתי את השם של המקום שמזכיר שם של חברת תיקוני טלפונים שמנהלה הוא בטח אורי. ואכן, בדיקה בגוגל דרך הוויי.פיי הראתה שיש חנויות עם שם כזה גם בחולון וגם באזור. אוריקום זה נשמע כמו חוף שלא ייכשל. לקחתי אוטובוס לכיוון אוריקום, בערב תיכננתי לחזור להוסטל המקומי, אף שלא בא לי לישון בחדר משותף עם עוד שבעה תרמילאים, כי לאחרונה קיבלתי ביקורת שאני נוחר. לא רציתי לפגוע ביחסים של העם היהודי והאלבנים שעד כה היו כל כך מוצלחים.

זו הזדמנות לציין שהאלבנים היו מהאומות שתיפקדו מבחינת היחס למיעוט היהודי הכי טוב במהלך מלחמת העולם השנייה, אולי בגלל שרובם מוסלמים. הם הסתכנו והסתירו את כ–200 היהודים באלבניה. רק משפחה אחת נתפסה על ידי הצורר. מלבד זה, החביאו עוד כ–2,000 יהודים, כך שבסוף מלחמת העולם היתה אלבניה המדינה היחידה במזרח אירופה עם יותר יהודים מאשר בתחילתה. גם היום אלבניה לא עומדת מנגד. השבוע פורסם שאלבניה תיקח על עצמה 75,000 פליטים סורים, מספר אדיר למדינה שבה שלושה מיליון תושבים שחיים במצב כלכלי עגום.

מחיר הנסיעה באוטובוס מוולורה היה 30 לק, כשקל אחד, אבל יד אחת שלי היתה תפוסה ולכן נתתי לכרטיסן את כל המטבעות שלי שיבחר מתוכן, והוא נטל באדישות כ–200 לק. מיד הבנתי שרימו אותי. בשלב זה יכולתי לעשות שני דברים: 1. להרים צעקה ולהעכיר את האווירה, לפגוע בכיף של הטיול ולהעליב את הכרטיסן, שוודאי יאשים אותי חזרה, ונזק ייגרם לשני הצדדים, 2. יכולתי להתעלם ולכעוס. בחרתי באופציה שלישית, והתחלתי להודות לו בלבביות, ואכן כל העניין רק שיפר את מצב רוחי בהוצאה קטנה למדַי.

רגע האמת של התייר

האוטובוס לא הגיע לאוריקום אלא לתחנה אי שם, ונאלצתי לקחת מונית תמורת אלף לק כדי להספיק לראות את השקיעה בים. אחרי נסיעה בין חופים רגועים ומיטות החוף שלהם הנהג עצר באמצע אוריקום העיירה וסירב להמשיך לחוף, שבאלבנית המעטה שהצלחתי כבר להבין מכונה פלאז'. הנהג רצה לומר לי משהו, עצר אנשים שיסבירו לי, אבל איש לא ידע אנגלית בעיירה. אני מילמלתי לו פלאז' והראיתי על שלט שמוביל קדימה אל עבר הפלאז', הבטחתי להוסיף לו עוד מאה לק. כשהגענו הוא טען שלמעשה החוף הכי טוב נמצא בצד השני של העיירה שאותו עברנו לפני חמש דקות וסירב להמשיך. הוא יצא לשכנע אותי לשוב למונית והיה כל כך נסער ששכח את האמברקס. המכונית החלה להידרדר וכמעט טבעה בים, אלמלא זינק לתוכה ועצר אותה ברגע האחרון כשהוא ממשיך לצעוק "פלאז' סוּפֶּר". אבל החוף שבו ירדנו נראה לי חביב מספיק וסירבתי לחזור למונית, אף שאולי החמצתי חוף טוב יותר.

בים התחילה איתי אשה שמנמונת שנשאה על חזה צלב והציעה לי תפוחים קטנים וטעימים. הסיפור כבר מוכר. ייתכן שסתם היתה נחמדה. היא הציעה שאלון במלון ששייך למסעדה הסמוכה. אמרתי שזה נראה נחמד. מיד הגיח מהמלון הריק עובד שרירי והציע לי חדר ב–20 יורו. שם המלון הוא אֵדיר וזה הזכיר לי את השיר "קפה אדיר" של להקת "ג'ק אין דה בוקס" האדירה, כך שמיד אמרתי כן. כפי שאתם רואים, נכשלתי בהחלטה שלי לא להגיע למקומות שמזכירים שמות אחרים. אף שהצלחתי להימנע ממלון בשם אֶליקו, שמרפרר לשדרן הרדיו הנערץ.

בראט. אמא סימסה שאני חייב לבקר שםצילום: רועי צ'יקי ארד

בלילה, למרות שהמליצו לי על המלון הסמוך כמסעדה מצוינת, העדפתי לסמוך על עצת בעל מכולת כעסן שאצלו רכשתי ענבים, שהמליץ על מסעדה בשם "מיקו ומתאו". הוא הצביע לכיוון ימין ואמר שמדובר בקילומטר הליכה. צעדתי חמישה קילומטרים בחושך מוחלט מאזין לצרצרים, וכבר הייתי בטוח שפיספסתי את המסעדה, חולף על פני מסעדות דגים עם שמות מגוחכים כמו "איביזה". חשבתי לעצמי, איזה תייר יסעד במסעדה בשם "איביזה" כשעשה את הדרך עד אלבניה? הראו לי אותו ואחטיף לו אגרוף.

לעומת זאת, "מיקו ומתאו" זה שם אדיר למסעדת דגים. חשבתי על עצמי פוגש את הכתבת רונית ורד באירוע נוצץ כלשהו ומגלגל את השם כדרך אגב, בצניעות רבה, ורואה את פניה מתאדמים מקנאה מול אותו בוּר גסטרונומי, שאמנם מתקשה לעתים להבדיל בין יין משנות ה–50 לבין טרופית ענבים משנות ה–80, אבל הפתיע והגיע ל"מיקו ומתאו" שבעיירה הנידחת אוריקום. כשאיתרתי את "מיקו ומתאו" כבר היה עשר בערב. בעל המסעדה, שנראה יותר כמתאו מאשר כמיקו, בדיוק סגר את המקום. הוא הפנה אותי בבוז ובלי מילים למסעדת "איביזה". הייתי כבר רעב, אז אכלתי ב"איביזה", כשברקע המלצרים צופים בכדורגל.

למחרת, בזמן שכירסמתי ארוחת בוקר אלבנית (ביצה עין, גבינה שמזכירה בטעמה גבינה צפתית וחלב חם) הירהרתי במה בעצם אני עושה בעיירה של תיירות פנסיונרים ומעמד בינוני אלבני. המלצר נטש והתגלה ליד החוף סמוך לאמבולנס שהגיע בלי להפעיל את הסירנה. שני אנשים סחבו קשיש מת, שידיו נשרו מטה. הקשיש קיבל התקף לב בזמן ששחה במים הרדודים ומת. מצד אחד, עצוב לחזור לענייניך התיירותיים אחרי שאתה צופה במראה כזה, מצד שני זה נראה כמו מוות נפלא מול נוף כזה, לעלות לשמים סתם כך בים רוגע ביום כל כך יפה.

במשך שאר היום התמקמתי במלון הסמוך, אלבאגרט, שבו היו סוכות נעימות וקראתי את "יאקוב פון גונטן" של רוברט ואלזר, בתרגום זוהר של אילנה המרמן. זה ספר על נער הכלוא במוסד חינוכי טחוב והיה טיפשי לקרוא את זה במקום שמשי כמו חוף ים. מעניין שבשיא הספר אחת הדמויות המרכזיות מתה והילדים נושאים אותה על ידיהם.

השמועה אמרה שהאוטובוסים האלבניים נגמרים מוקדם. אבל נהניתי מאוד בים והתקשיתי לעזוב. כשהגעתי לוולורה בארבע אחר הצהריים כבר לא יצאו משם אוטובוסים, ולכן המשכתי לאזור של מוניות השירות, הפרוגון, שמתמלאות ויוצאות. הגעתי כשהיו מעט אנשים בפרוגון והייתי צריך לחכות שעה שלמה.

המתנה לפרוגון מלמדת אותך על המקום יותר מהרבה דברים במסע, היא למעשה הרגע שאתה נמצא במדינה ולא בתפאורה התיירותית שלה. במילוי מונית השירות כולם שווים בכך שהם תופסים את אותו מקום. יש להם ישבן אחד התופס כיסא אחד, בלי קשר למעמד, למגדר או ללאום, ואז כשמספיק כיסאות נתפסים הפרוגון יוצא. זה לכאורה הרגע המת של הטיול, אבל זה הרגע שבו אתה באמת אחד מכולם, יותר מאשר כשאתה אוכל אוכל מקומי או מגיע לרגע לשכונת עוני דולפת. כאן אתה נמדד בעיני אלוהי התיירות. אם אתה קצר רוח, למשל מזרז את הנהג כי אתה חושב שזמנך שלך דווקא יקר — נכשלת. עליך לרצות שהרגע הזה יתמשך. באלבניה משלמים בסוף על הנסיעה בפרוגון, דבר שמעיד על היושר של האנשים וגם האמונה שלהם. לאלבנים יצא שם של גנבים ואולי כשהם רעבים באירופה זה מה שהם עושים. זה מה שאני הייתי עושה. אבל באלבניה אנשים משאירים מכוניות עם חלון פתוח, אופניים ברחוב ולא חוששים.

העיר התאומה של כרמיאל

בכל מדריך טיולים על אלבניה קבעו שהעיר בֵּרַאט, המכונה במדריכים "עיר אלף החלונות", היא יעד חובה. הוג'ה הגדיר אותה כעיר מוזיאון. אמא שלי חשבה כמוהו וסימסה לי שאני מוכרח לנסוע לשם. האם יש סימן זוהר ומהבהב יותר לא להתקרב למקום? להפתעתי, בראט באמת היתה יפהפייה באופן יוצא דופן.

בפרוּגוֹן התיידדתי עם זוג תיירים פולני. מצאנו בקלות את הוסטל לורנץ שמזכיר מבחינה אדריכלית את פאוזי עזאר בנצרת. הזוג הציע לי לחלוק איתם את החדר וכל אחד שילם 10 יורו. בבוקר ישבתי בגן האחורי הנעים מאוד בהוסטל ואכלתי ארוחת בוקר עם הפולנייה. החבר שלה לא הצליח להתעורר בגלל הנגאובר. למקום הגיעה אליס, הונג־קונגית שחיכתה עד שאעזוב כדי שתיקח לי את המיטה. היא סיפרה שבחרה להגיע לאלבניה כי היא שונאת את הצפיפות ההונג־קונגית ומחפשת מדינות עם מעט אוכלוסייה. כשאמרתי שבאתי מאיסטנבול אמרה שזה המקום שהיא הכי שונאת בעולם ושיש שם המון אסייתים.

אני תמיד מרחם על אנשים שגרים בערים תיירותיות וציוריות שצריכים לסבול מתיירים מתלהבים, הלכתי דווקא לאזור העיר החדשה והמכוערת וקניתי מחקלאי פרי שלא הצלחתי להחליט אם הוא אפרסמון או תפוח, ואולי הכלאה מקומית שאותו חקלאי (ייתכן שהיה בכלל קבצן) פיתח באופן פרטי. עשיתי סיבוב בשוק קטן ומרשים שהתמחה בסירי בישול וציוד חקלאי. שקלתי לקנות חרמש, מתנת חנופה לבוס שלי, עורך המוסף, דבר שלומדים בשנה א' בכל בית ספר לעיתונות. אבל חששתי שהוא יגרום לבעיות אצל הבודקים הביטחוניים, אף שאז אוכל לאיים עליהם בחרמש. אז הלכתי, משועמם, ללגום קפה.

בראטצילום: רועי צ'יקי ארד

ישבתי והבטתי על ההר הסמוך, הר שפירַג, והבחנתי שכתובה עליו המילה NEVER. ב–1968, ביום הולדתו של הוג'ה, נכתב עליו ENVER, שמו הפרטי. אחרי נפילת הקומוניזם הוטל עליו נפלם כדי למחוק את שם העריץ, אבל עדיין ניתן היה לקרוא אם משתדלים. לפני כמה שנים הוחלפו שתי האותיות הראשונות.

החלטתי שאין מה לעשות יותר בבראט ושאשוב לטירנה. לאחר שעזבתי גיליתי שתי החמצות שלי. יש שמועות ששבתי צבי נקבר בבראט, עניין ששווה לחקור, ובוויקיפדיה מספרים שכרמיאל היא העיר התאומה של בראט.

שוב בדרך עקבתי אחר הבונקרים, פטריות הבטון המזדיינות בצדי הדרך. קל ללעוג להוג'ה על כך שמילא את ארצו בבונקרים להתקפה שכלל לא תוכננה בגלל הפרנויה שלו. אבל האם לא ברור היום שישראל של נתניהו הוציאה מיליארדי דולר שיכלו לפתור את משבר הדיור על הכנות להתקפה מיותרת על איראן, שכלל לא תיכננה לזרוק עלינו שום פצצת אטום ותקציב הביטחון הנמוך שלה מעיד שאין לה כוונות התקפיות? האם ארצות הברית לא השקיעה את העולם כולו כולל עצמה בבוץ בגלל הפרנויה מסדאם והנשק הכימי הדמיוני? פסיכי ככל שיהיה, הוג'ה גרם הרבה פחות נזק, בסך הכל בנה כמה בונקרים להעביר את הזמן.

מעניין שהמניע הפרנואידי של אלבניה ושל ישראל היה הניסיון הקשה במלחמת העולם השנייה, שבה למדו שתי המדינות לסמוך על עצמן. אלבניה היא המדינה היחידה ששיחררה את עצמה מהנאצים. מלבד זה, המערב באמת ניסה לארגן החלפת משטר באלבניה, שהוג'ה סיכל, כך שלשתי המדינות יש סיבות לא רעות לפרנויה. בקיצור, זו היתה כנראה הסיבה שהגעתי לאלבניה. להבין שאנחנו גם קצת הוג'ה.

וכמו שאי אפשר להתעלם מההישגים שנעשו בישראל, הוג'ה גם לא היה כישלון גמור כמו שהיום נוטים להביט עליו או על הקומוניזם. הסיפור מורכב. אלבניה קצרה הישגים. בשלבים מסוימים הצמיחה הכלכלית היתה אדירה, תוך זמן קצר המדינה הדבירה לגמרי את האנאלפביתיות שעמדה פעם על 85%, הרפורמה האגררית התפיחה מאוד את התפוקה החקלאית, הרפואה והחינוך ידעו זינוק מרשים, אלבניה היתה המדינה הראשונה בעולם שכולה חוברה לזרם החשמל, זכויות הנשים השתפרו מאוד מול החוקים השבטיים שראו באשה רכוש.

"היום אני יודע שגם אם אעבוד קשה כל חיי יש סיכוי נמוך שאשיג דירה", מסכם ג'רש נתנאלי, העובד בהוסטל. "בימי הוג'ה לכולם היו דירות. כולם מצאו עבודה והוג'ה לא נתן לאנשים לא לעבוד. השכר המקסימלי באלבניה אמנם היה פי שניים משכר המינימום, אבל לאנשים היה אוכל, חינוך ובריאות. אם היה לי כסף לעזוב, הייתי עוזב מחר לגרמניה, אבל אין לי כסף לכרטיס טיסה לי, לאשתי ולתינוקת בת השנתיים. אי אפשר לקחת את התינוקת באוטובוס".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ