"סאות פארק" (שוב) מתייצבת בחזית המלחמה נגד הפוליטיקלי קורקט - עין עצלה - הארץ

"סאות פארק" (שוב) מתייצבת בחזית המלחמה נגד הפוליטיקלי קורקט

בימים אלה, כשבהלת התקינות הפוליטית תוקפת את ארה"ב, הסדרה "סאות פארק" חוזרת לימיה הנשכניים ביותר והופכת לכתב הגנה מבריק על ההומור חסר הגבולות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ניב הדס
ניב הדס

אלה זמנים מתעתעים עבור קומיקאים. הגל החדש של תקינות פוליטית, שאינו מאפשר לצחוק על, עם ומאף אוכלוסייה שעלולה להיחשב מוחלשת — כלומר כל מי שהוא לא גבר לבן — השתלט על השיח עד כדי כך, שלטענת כמה מבכירי המצחיקנים, הם אינם יכולים עוד לספר בדיחה הגונה בלי לספוג טרוניות על תוכן פוגעני. הראשון שזעק חמס היה כריס רוק — הקומיקאי השחור החשוב ביותר מאז אדי מרפי — שבראיון ל"ניו יורק מגזין" בינואר השנה הצהיר כי הפסיק להופיע בקולג'ים משום שקהל הסטודנטים הפך לשמרני מרוב תקינות פוליטית. "הם לא שמרנים שמצביעים לרפובליקאים", הוא הסביר, "אלא בהשקפה החברתית שלהם, בנכונות להיעלב בשם כולם". המצב הנוכחי, שמתומרץ על ידי עליהומים אינטלקטואליים יותר ופחות ברשתות חברתיות, גורם לדעת רוק לצנזורה עצמית, שהיא הדבר המסוכן ביותר לסטנדאפיסט. "סטנד־אפ זו עבודה תוך כדי תנועה", הוא פירט, "אתה בודק את החומרים על קהל חי כל הזמן. כדי להשתפר אתה זקוק למרחב לעשות טעויות. לא ייתכן שכל בדיחה תהיה דיון בטוויטר".

ג'רי סיינפלד, שבסיטקום שלו חתר תחת הצביעות של קידוש התקינות הפוליטית ובכך העלה נושאים שנויים במחלוקת על סדר היום האמריקאי, מיהר להצטרף למחאה של רוק. מי שבין השאר כתב קומדיה מופתית על זיכרון השואה (מזמוזים בזמן הצפייה ב"רשימת שינדלר"), על תיאוריות קשר הנוגעות לרצח הנשיא קנדי (הפרק הכפול "היריקה"), על הגירה (הדמות של באבו המגורש) ועל זכויות הומואים ולסביות (הבוליז הגייז שמכריחים את קריימר לצעוד איתם), סיפר בראיון שילדי הקולג' משתמשים בתקינות הפוליטית מתוך טרנדיות בלבד. "כשהם אומרים 'זה גזעני', 'זה סקסיסטי' ו'זה חשוך', אין להם מושג מה המשמעות העמוקה של הדברים האלו". אחרי אותו ראיון שלח סטודנט בן 20 מכתב לסיינפלד, שבו הסביר לו את החוקים החדשים של הקומדיה. ביל מאהר, שבעבר הגיש תוכנית בשם "Politically Incorrect", כינה את המהלך הזה "יוהרת נעורים המשולה ללהסביר לסטיבן הוקינג מהי אסטרופיזיקה". גם מאהר חושב ש"זה אבסורד שמותר לצחוק על התחת של קים קרדשיאן אבל לא על הציצים של האבא החורג שלה". ג'ון קליז, גילברט גודפריד, לארי דה כייבל גאי, ג'ים נורטון, פאטון אוסוולט וליסה למפונלי הזדהו גם הם עם הקשיים של רוק וסיינפלד, וכולם גורסים שמשטרת הפי־סי העכשווית מפספסת דבר מהותי בסיסי בנוגע לקומיקאים: באופן גורף הם מייצגים את האנדרדוג ומכוונים את חציהם לחזקים.

אלא שלא כולם שותפים לעמדה הזו. שרה סילברמן, למשל, אמרה בראיון שהנהי של רוק וסיינפלד בסך הכל מלמד שהם זקנים. "כל המהפכות החברתיות הגדולות הגיעו מהאוניברסיטאות", היא הזכירה, "ואלו שהתנגדו להן הביעו את הפחד הפרטי שלהם מהשינוי המתבשר. תרבות, הומור ושפה הם עניין דינמי, ואם הגיע הזמן להשתנות, ואני אומרת זה כאחת שסיפרה לא מעט בדיחות פוגעניות, אולי כדאי לנסות ולאמץ את השינוי. כשהבנתי שאני נאחזת בכוח במלה 'גיי' כבדיחה, קלטתי פתאום שאני כמו כל אותם שמרנים שהתנגדתי להם". ג'ון הודג'מן ("הדיילי שואו") מסכים עם סילברמן ומקבל בברכה את ההתאמות והמודעות שהקומדיה שלו צריכה לאמץ.גם איימי שומר, גיבורת הקולג'ים, הגיבה באפולוגטיות למאמר ב"גרדיאן" שקיטלג בדיחות מוקדמות שלה (כמו "נהגתי לצאת עם היספנים אבל היום אני מעדיפה מין בהסכמה") כגזעניות והכריזה שהיום לא היתה מספרת אותן.

המחלוקת על גבולות ההומור היא כל מה שיכלו לבקש טריי פרקר ומאט סטון כנקודת מוצא לעונה ה-19 של "סאות פארק", שעלתה לפני ארבעה שבועות (ומשודרת ב-HOT קומדי סנטרל בדיליי של ארבעה ימים). סדרת האנימציה, שמעולם לא היססה ללעוג לשום אדם, קבוצה, מגדר, גזע ודת — כל עוד הגיע להם — ונישאה על כפיהם של תלמידי הקולג' שקצו בשפה המכובסת של ההומור האמריקאי והתאהבו בחספוס, בארסיות ובוולגריות של פרקר וסטון, נמצאת כעת בקרב בלימה מול אותו קהל ממש, שקורא אותה כפוגענית. העונה החדשה של "סאות פארק" היא, אם כן, כתב הגנה מבריק על ההומור חסר הגבולות, שמחזיר את הסדרה לימיה הנשכניים ביותר. והיפוך היחסים עם קהל הקולג'ים הוא משני להזדמנות שנקרתה לפרקר ולסטון להשיב מלחמה לשמרנות, לצדקנות ולהתחסדות הקולקטיבית, ולא משנה מאיזה צד של המתרס הפוליטי הן מגיעות. ובצדק, צריך להיות חמור מוסרני וצייקן במיוחד כדי להיעלב מאריק קרטמן ולא להבין שמאחוריו עומדת יצירה אוהבת אדם, נאורה ורודפת צדק.

מתוך "סאות פארק". ממד חדש לשיח הזהויות

צופר האזעקה נשמע כבר בפרק הראשון של העונה, כשלמשרת מנהל בית הספר היסודי בקולורדו ממונה פי־סי פרינסיפל (משחק מלים על "עקרון הפי־סי" ו"מנהל הפי־סי"), בריון קולג' טיפוסי, שאת ההתנהגות הקונפורמיסטית־אלימה־לא סובלנית שלו (מהסוג שרואים תמיד אצל ספורטאים מקובלים בסרטי קולג'ים) הוא מפנה לכל מי שמעז להפר את הסטנדרטים החדשים, ובמיוחד למי שמדבר סרה בקייטלין ג'נר, משמע כל מי שלא סוגד לה ולא שותף לדעה שהיא האשה הכי אמיצה בהיסטוריה של המין האנושי ("אין לי שום דבר נגדה, היא פשוט לא גיבורה שלי. לא אהבתי אותה עוד כשהיתה סתם ברוס ג'נר", מתגונן קייל שוב ושוב).

פרקר וסטון לא נמנעים מנבירה בשפה ובאפשרות שהיא יוצרת מציאות ולא רק משקפת אותה; בהיתכנות שהפי-סי הוא שלב לשוני הכרחי בדרך לחברה מתוקנת וצודקת יותר, אולם בצד זאת הם גם תוקפים את הסכנות שבכיבוס השפה. בפרק השלישי, לדוגמה, עם בנייתו של מרכז מסחרי טרנדי-אורגני-לוקלי שמוקם על ביתו החרב של קני, הם נכנסים במונחים המיופייפים והצחורים מוסרית שבהם משתמשים המעמדות השליטים, שרק תורמים להנצחת הנחשלות של המעמד הנמוך. 

כמו בכל נושא בוער שנגעה בו עד היום, "סאות פארק" מכניסה היגיון צרוף וממד חדש לדיון. באמצעות הקבלות והיפוכים של דפוסי התנהגות והשיוך שלהם לערכים חברתיים ותרבותיים — האם סובלנות יכולה להיות בריונית? האם שפה מכובסת משנה מציאות חרף האבקה שמפזרים עליה? — "סאות פארק" מעוררת מחשבה על שיח הזהויות שרלוונטי גם לישראל, ולתפקיד המיוחד ששמור להומור בתוכו. בעצם, מה שטוענים פרקר וסטון הוא שהדבר היחיד שראוי לאתגר בחיים האלה הוא הומור. כל השאר לא חשוב.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ